חדושי ר' חיים הלוי קנג

הצד העליון טפח ומחצה ויהיה הטפח על טפח ממנה גבהו מעל הארץ טפח עכ"ל, הרי דדעת הרמב"ם דצד התחתון של הכלי אינו ממעט את השיעור טפח על טפח שמצד העליון, וא"כ ה"נ באפוצה שהיא שאין בחללה טע"ט מ"מ שפיר חשוב זאת אהל טפח, דמיירי בגוונא דעד הקרקע אית בה טע"ט, וא"כ שפיר איכא אהל טע"ט, כיון דהצד שלמעלה יש ממנו עד לקרקע טע"ט, והראב"ד בזה לטעמי' אזיל דס"ל שם גבי סאה דהצד שלמטה של הכלי ממעט את השיעור טע"ט מהצד שלמעלה, וע"כ השיג גם הכא על הרמב"ם דבאפוצה הא ליכא אהל טפח. אלא דהראב"ד הרי מפרש הכא דאפוצה היינו דליכא דופן שלם של טע"ט, אבל חלל טע"ט איכא, ומה דקשה להראב"ד דאכתי הא ליכא אהל טפח כיון דליכא דופן טפח, י"ל דאיירי בהניח דבר על מקום הפחת, ונמצא דיש כאן אהל טפח, וכלי לא הויא הואיל והכוורת בעצמה אין לה דופן שלם שראוי להשתמש. אלא דקשה בין על פחותה ובין על אפוצה ואפילו היכא דנעשה אהל גמור, מ"מ למה לא תבקע הטומאה לתוכה, והלא כל עיקר דין אהל לא שייך אלא על מה שתחתיו לצד מטה, שחוצץ על מה שתחתיו אם על הטומאה או על הטהרה, וכיון דמונחת על הארץ ואין שם טע"ט וא"כ הא אין שם אהל כלל, ואמאי לא תבקע הטומאה לתוך הכוורת כיון שאין שם דין אהל להציל. ואין לומר דמציל מלמטה בצמיד פתיל, וכדתנן בכלים פ"י דכלים הבאין במדה מצילין בצ"פ, וכן בפחותה הא מבואר בשבת דף צ"ו דבצ"פ עד שיפחת רובו, דהא הכא איירינן ברצוצה דבוקעת גם לתוך צ"פ, וצ"ע. ואולי זהו כוונת הראב"ד ג"כ. והנה תנן שם כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ כזית מן המת נתון תחתי' או ע"ג מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תוכה וגבה טמא, וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור, כן היא גירסת הרמב"ם והראב"ד בפי"ט מהל' טומאת מת שם, וגירסא השניה כל שכנגד הזית תחתי' וגבה טמא. ולגירסא השניה הא דמחלקינן בין כנגד הטומאה לשלא כנגד הטומאה, הוא רק בתחתי' וגבה, אבל בתוכה הכל טהור משום דניצל בצמיד פתיל, ואע"ג דיש כאן טומאה רצוצה, מ"מ אינה בוקעת לתוך צ"פ, ולגירסת הרמב"ם והראב"ד דכל שכנגד הטומאה טמא אף בתוכה, היינו משום דס"ל דטומאה רצוצה בוקעת גם לתוך צ"פ, וע"כ כנגד הטומאה טמא הכל אף בתוכה, וכן פסק הרמב"ם דבתוכה כנגד הטומאה טמא. אלא דכבר הקשה הכ"מ שם דאמאי באמת אינו טמא בתוכה הכל, דכיון דהטומאה בוקעת לתוכה וכלים נעשין אהלים להביא את הטומאה, א"כ יהא טמא כל שבתוכה ע"י אהל הכלי, עי"ש בכ"מ פי"ט מטו"מ שם. ואשר נראה מבואר בדעת הרמב"ם והראב"ד בזה, דס"ל דהנה באמת הרי צ"פ מציל על תוכו שלא תכנס בו טומאה, אלא דט"ר שאני דהוי דינא גבה דבוקעת ועולה, וע"כ בוקעת גם לתוך צ"פ, והנה בחולין דקכ"ה איתא אר"א ואיתימא ריב"א אף אנן נמי תנינא הנוגע בכחצי זית ומאהיל על חצי זית או חצי זית מאהיל עליו טמא, אא"ב חד שמא הוא משו"ה מצטרף, אא"א תרי שמי נינהו מי מצטרף והתנן זה הכלל כל שהוא משם אחד מצטרף וטמא משני שמות טהור, אלא מאי חד שמא הוא אימא סיפא אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור, ואי חד שמא הוא אמאי טהור, אלא קשיא רישא, אר"ז בטומאה רצוצה בין שני מגדלים עסקינן ואין ביניהן פו"ט דכולה נגיעה היא, הרי דטומאה רצוצה שבוקעת דין טומאת מגע ג"כ אית בה בבקיעתה, וא"כ הרי י"ל, דבט"ר שבוקעת לתוך צ"פ, מדין אהל של ט"ר הצ"פ מציל, ורק הדין מגע של ט"ר הוא שבוקע לתוך הצ"פ, ובזה לא שייך כלל שאהל יביא אח"כ את הטומאה לצדדין, כיון דגם כנגדה ג"כ ליכא טומאת אהל כלל בתוך הצ"פ, ורק טומאת מגע הוא דאית בה, דלית בה דין הבאת טומאה לצדדין, וע"כ אינו טמא אלא כנגדה. והנה פסק הרמב"ם בפי"ט שם דגם בגבוהה מן הארץ טפח כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמא, הרי דאף שאינה רצוצה טמונה ג"כ בוקעת לתוך הצ"פ ואינה מתפשטת שם לצדדין, אכן אין זה סתירה לדברינו, דבחולין דקכ"ה שם איתא עוד אמר אביי למטה מטפח אהל נגיעה למעלה מטפח אהל גרידא, רבא אמר אפילו למעלה מטפח נמי אהל נגיעה הוא וה"ד אהל גרידא בהמשכה, הרי דלרבא כל כנגד הטומאה יש בה גם דין טומאת מגע ואף באינה טמונה, וא"כ שפיר נוכל לומר כמש"כ, דלעולם אינה בוקעת לתוך הצ"פ רק טומאת מגע בלבד, ומטומאת אהל הצ"פ מציל, והא דפסק הרמב"ם דגם בגבוהה מן הארץ טפח ג"כ בוקעת הטומאה לתוך הכוורת כנגדה, היינו משום דקי"ל כרבא דכל כנגד הטומאה לעולם אית בה גם דין טומאת מגע, וזהו שבוקע לתוך הכוורת. ועיין בראב"ד שם שהשיג ע"ז ופסק דטהור לפי שאין כאן רצוצה, ובפט"ז מטו"מ הל"א נחלקו הרמב"ם והראב"ד בדין טומאה שבאויר, דהרמב"ם סובר דהויא רצוצה ובוקעת, והראב"ד סובר דלא הויא רצוצה ואינה בוקעת, וי"ל דזהו פלוגתתם גם הכא, דלהרמב"ם דבאויר חשיבא רצוצה ע"כ בוקעת לתוך הכוורת, ולהראב"ד דאינה רצוצה ע"כ אינה בוקעת. והן נראה דמקור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בטומאה שבאויר הוא מדברי רבא בחולין שהבאנו דכנגד הטומאה הוי אהל נגיעה, אשר זהו מקור דברי הרמב"ם דלעולם כל שכנגד הטומאה באויר חשיבא רצוצה ואית בה דין בקיעה לכנגדה משום ההלכה דט"ר בוקעת, ובדעת הראב"ד נראה, דס"ל דנהי דבעיקר דין טומאת מגע שלהן טמונה ואינה טמונה שוין הן, דכל שכנגד הטומאה חייל עלי' דין טומאת מגע, אבל מ"מ דין בקיעה של רצוצה אינו רק בטמונה, דאז הוא דהויא הלכה דחייל עלה דין בקיעה, ולא בטומאה שבאויר, אבל עכ"פ הא מיהא דהרמב"ם פוסק כרבא, וע"כ שפיר מיושב פסק הרמב"ם גם הכא, דטומאת מגע היא שבוקעת לתוך הצ"פ, ולא טומאת אהל המתפשטת, וע"כ אינו טמא בתוכה אלא כנגד הטומאה לבד, ומשום דפוסק כרבא וכמש"כ. ומתניתין אתיא שפיר גם לר"ז, דבמתניתין הרי אינו מבואר כלל דבגבוהה טפח תוכה כנגד הטומאה טמא, אלא דהרמב"ם דפסק כרבא, ע"כ זהו שפסק דכנגד הטומאה טמא תוכה אף בגבוהה טפח, ובאמת דלר"ז אינה נכנסת הטומאה כלל לתוך הכוורת בגבוהה טפח, וכש"נ. והנה באהלות פ"י תנן מקצת טומאה בבית מקצתה כנגד ארובה וכו' ר' יוסי אומר אם יש בטומאה כדי שתחלק ותטמא את הבית ותטמא כנגד הטומאה טמא, ואם לאו הבית טמא כנגד הטומאה טהור, וקשה בהא דאם אין בטומאה כדי שתחלק כנגד הטומאה טהור, והלא מאהיל הוא על כל הטומאה ע"י האהלתו על אותו מקצת שכנגד הארובה, והרי בכל מאהיל כנגד הטומאה לא צריכינן שיאהיל על כל הכזית, אלא דסגי בהאהלת מקצתו, ואמאי הכא טהור העומד כנגד הטומאה, וצ"ע. ואשר יראה לומר בזה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפט"ז מהל' טו"מ הל"ו ז"ל לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח ברום טפח הרי היא כרצוצה עכ"ל, הרי דכל עיקר דין רצוצה מיתלא תלי באהל, ואם היא תחת אהל האהל מפקיע מינה דין רצוצה, וע"כ גם זה דכל מאהיל כנגד הטומאה חשוב מגע, וגם זה דכל מאהיל כנגד הטומאה א"צ פו"ט, והטומאה נכנסת גם בפחות מפו"ט, כולהו מיתלא תליין בדין אהל, דכשם שהאהל מפקיע דין רצוצה, כמו"כ מפקיע גם דין מאהיל כנגד הטומאה, וכל טומאה שהיא תחת אהל אין בה הך הבאת טומאה שמדין מאהיל כנגד הטומאה. ומעתה הרי