חדושי ר' חיים הלוי קנב

הן בדינן, והכלי כולי' מציל על כל תוכו ביחד בתורת צמ"פ, אבל כ"ז הוא לענין כניסת טומאה לתוכו, אבל לענין שלא יהא חשוב מאהיל כנגדה להטמא גם מרחוק, דיסודו דין חציצה, בזה הדין חלוק, דבמקום שהכלי מפסיק שפיר איכא חציצה, ואינו חשוב כנגד הטומאה, משא"כ כנגד נקביו, כיון דאין שם חציצה, א"כ הרי הוא כנגד הטומאה, ומתטמא מדין מאהיל כנגד הטומאה, שטמא גם בלא הבאת עצם הטומאה אליו, דבזה ליכא דין הצלת צמ"פ היכא דהוא בלא חציצה, וע"כ משנתינו דאיירי בכוורת שיש בה נקבים, וכדתנן שהיא מחולחלת, זהו דתנן בה דתוכה כנגד הטומאה טמא, ר"ל דמקום הפתוח שהוא כנגד הטומאה תוכה טמא וכמש"נ. ולפ"ז הרי ניחא הא דחבית המוקפת צמ"פ ונתונה ע"ג המת באויר אוכלין ומשקין שבתוכה טהורין. גם כנגד הטומאה, ואף דלדעת הרמב"ם הא הויא שם רצוצה, דבחבית שהיא מוקפת וסתומה מכל צדדיה, ע"כ ממילא מהני הצ"פ לחוץ על תוכה גם כנגד הטומאה וטהורה כולה, וכמש"כ דגם בכוורת אין טמא בתוכה אלא במקום הפתוח ולא במקום הסתום. והנה בהא דתנן היתה גבוהה מן הארץ טפח הכל טמא אלא תוכה, כתב הראב"ד בפי"ט שם דכנגד הטומאה ג"כ תוכה טהור, משום דכיון דגבוהה טפח הרי אינה רצוצה, וצ"ע אם דעת הראב"ד היא דכל עיקר הך דינא דכנגד הטומאה טמא אף בלא הבאת עצם הטומאה הוא רק ברצוצה, וכל עיקרה של טומאה זו הוא משום ההילכתא דרצוצה, וכל שאינה רצוצה אינה מטמאה אף כנגדה רק משום דין הבאת עצם הטומאה, ולפ"ז יהא הדין פשוט, דבאמת צ"פ מועיל גם בפני רצוצה, ורק דלא שייך צ"פ רק על כניסת טומאה לתוכו, משא"כ לענין שיהא חשוב כנגד הטומאה, בזה ליכא דין צ"פ כלל, ועל כן זהו שחלוק, דברצוצה דמטמאה גם מרחוק משום האהלה כנגדה אף בלא כניסת הטומאה לתוך הצ"פ, משו"ה מה שבתוכה טמא, דלא שייך זאת להצלת צ"פ כלל, משא"כ בגבוהה טפח דאינה רצוצה, ואין בה טומאה מרחוק, כי אם בכניסת הטומאה לתוך הצ"פ, א"כ יש כאן דין צ"פ שמציל על תוכו, וע"כ טהור כולו אף כנגד הטומאה. או דנימא דבאמת גם באינה רצוצה כל שכנגד הטומאה מטמאה אף בלא הבאת עצם הטומאה אליו, ובזה הוא דחלוק דין מאהיל כנגד הטומאה מדין הבאת טומאה לצדדין, דכל הבאת טומאה לצדדין לא חיילא רק ע"י הבאת עצם הטומאה, משא"כ מאהיל כנגדה טמא אף בלא הבאת טומאה אצלו, והא דהוצרך הראב"ד הכא לטעמא דרצוצה, הוא משום דבאמת צ"פ מהניא חציצתו גם לזה שלא יהא חשוב כנגד הטומאה כלל, ולזה הוא דמועיל ההילכתא דרצוצה דבוקעת ומבטלת חציצת הצ"פ ומטמאה כנגדה, והא דעצם הטומאה אינה נכנסת לתוך הכוורת, צ"ל דדוקא לענין מאהיל כנגדה מרחוק בזה הוא דמועלת הבקיעה של רצוצה לבטל דין הצלת צ"פ שבו שלא יחוץ כנגדה, משא"כ לענין כניסת הטומאה עצמה לתוכה, בזה אינו מועיל הדין בקיעה דרצוצה, והצ"פ מציל, וע"כ בגבוהה מן הארץ טפח דאינה רצוצה ולית בה בקיעה, הצ"פ חוצץ שלא יהא גם בכלל טומאה כנגדה, ולהכי תוכו טהור כולו אף כנגד הטומאה. ולפי אופן השני שכתבנו בדעת הראב"ד, דהא דצריכינן לדין רצוצה הוא משום דבלא"ה הצ"פ חוצץ גם בפני האהלה שכנגדה, א"כ בע"כ דאיירי כנגד הסתום, דכנגד הפתוח הא ליכא חציצה, ובע"כ מבואר מזה דהראב"ד חולק על הרמב"ם וס"ל דרצוצה בוקעת גם בפני הסתום שיהא טמא כנגדה, ותקשי אליבי' בחבית המוקפת צמ"פ ומונחת ע"ג המת באויר אמאי אוכלין ומשקין שבתוכה טהורין, וצ"ל דמיירי בגבוהה טפח דתוכה טהור כולה לדעת הראב"ד, ומשום דלא הויא רצוצה, וכמש"נ. והנה תנן בפ' כוורת שם בד"א בזמן שהיא כלי מחולחלת היתה פחותה ופקוקה בקש או אפוצה וכו' כזית מן המת נתון תחתי' כנגדו עד התהום טמא, והראב"ד בפי"ט שם הקשה ע"ז דאמאי אינה בוקעת הטומאה גם למעלה לתוך הכוורת, כיון דמונחת על הארץ ואין שם פו"ט, א"כ הא אין שם הצלת אהל למטה, ואמאי לא תבקע הטומאה לתוך הכוורת, כיון דטומאה רצוצה בוקעת גם לתוך צ"פ. ולפמש"נ י"ל, עפי"מ דתנן בפ"י דאהלות ארובות זו ע"ג זו וכו' אין בארובות פו"ט וכו' הטומאה כנגד ארובות נתן דבר וכו' שאינו מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן אין טמא אלא תחתון, ופי' הרמב"ם בפט"ז מהל' טו"מ דבנתן דבר ע"ג ארובת העלי' הטומאה מתפשטת בכל הבית והעליה כולה אף כנגד הטומאה טהורה משום דאין טומאה שתחת אהל יוצאת דרך הארובה שהיא פחות מפו"ט, והרי הך שיעורא דפו"ט לא שייך אלא לענין כניסת הטומאה עצמה, אבל לענין דין טומאת האהלה מרחוק ודאי דלא שייך הך שיעורא, וכל שהוא כנגדה חשוב מאהיל כנגדה להיות טמא, וא"כ הא קשה דלמה אין טמא אלא תחתון, ולהוי טמא כל שכנגד הטומאה אף בעליה, משום הך דינא דמאהיל מרחוק. אלא ודאי מוכרח מזה, דכל תחת אהל ליתא להך טומאה דמאהיל מרחוק, ולהכי הוא דאינו טמא אלא תחתון, כיון דהויא טומאה שתחת אהל דפקע מינה דין מאהיל מרחוק. ולפ"ז ניחא גם הכא הא דאין הטומאה בוקעת למעלה לתוך הכוורת, ואע"ג שאין תחתי' פו"ט, דמאחר דעצם הטומאה אינה בוקעת לתוך הכוורת משום הצלת צ"פ, וטומאת כלים שבתוכה כנגד הטומאה היא רק משום דין מגע ומאהיל מרחוק, וא"כ בפחותה ואפוצה, דתוכה דין אהל בי', דליכא שם הך הבאת טומאה דמגע ומאהיל מרחוק, א"כ ממילא דליכא שום צד הבאת טומאה לתוכה, וע"כ תוכה טהור לגמרי, וכש"נ. פי"ט הל"א בד"א בזמן שהיא כלי ומחולחלת, אבל אם היתה פחותה וכו' או שהיתה אפוצה עד שלא יהיה בה חלל טפח וכו' היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתי' כנגדו עד התהום טמא, היה ע"ג כנגדו עד הרקיע טמא וכו' היתה טומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א כאן צריך טעם מפני מה אינה בוקעת למעלה כלמטה שהרי היא רצוצה, ואני מפרש כל שאין לה טפח ממקום אחד שהיא אפוצה כגון שנשברו דפנות הכוורת עד שלא נשאר שום דופן [שלם[ שאינו כלי שיהא ראוי להשתמש כוורת, אלא שיש פו"ט בין עובי השולים והדפנות כדי להביא את הטומאה, והקושיא במקומה, עכ"ל. וביאור הדברים, דהרי עיקר דברי המשנה שמחלקת בין כוורת שלמה לפחותה ואפוצה, הוא משום דשלמה הויא כלי ואינה חוצצת בפני הטומאה, משא"כ בפחותה ואפוצה דלא הויין כלי, ע"כ נעשין אהלים לחוץ בפני הטומאה, וזהו דפריך הראב"ד, דלפי' הרמב"ם דאפוצה היא שאין בה חלל טפח, וא"כ הא אינה אהל, כיון דהויא פחות מטע"ט, וא"כ הא קשה דאיך חוצצת הכא, ואמאי לא תבקע הטומאה ע"ג למעלה כלמטה, כיון דליכא אהל החוצץ, וזהו שסיים פירושו דאפוצה היינו שבורה ואין לה דופן שלם, אבל אה"נ דיש שם חלל טע"ט, וממילא ניחא הא דאינה בוקעת, כיון דיש כאן אהל טפח החוצץ, וסיים עוד והקושיא במקומה, ור"ל דכיון דאין שם דופן שלם של טפח, א"כ הרי ממילא ג"כ דליכא אהל, וחזרה הקושיא דאין כאן אהל לחוץ בפני הטומאה. ובדעת הרמב"ם י"ל, עפי"מ שפסק לעיל בפי"ב הל"ח ז"ל סאה שהיא מוטה על צדה באויר אינה מביאה את הטומאה תחת כולה עד שיהיה בהיקפה ד' טפחים ומחצה בקרוב, כדי שיהיה גובה