חדושי ר' חיים הלוי קנא

גמור, דאל"ה הרי גם כלי אדמה אינם חוצצין, ומ"מ בישן פקע מיני' דין אהל, ובע"כ דכל שנעשה כלי חרס שוב אין בו דין אהל. ולפי"ז הרי ניחא הא דלא מוקים לה הרמב"ם בכוורת של חרס, דתקשי סיפא דמתניתין דתנן דאם באה במדה חוצצת, והרי בחרס ליתא כלל להך דינא דבאין במדה, ובע"כ דאיירי בכוורת של שאר מינים, וע"כ ממילא מוכח דהא דתנן בתוכה הכל טמא תחתי' אינו טמא אלא כנגד הטומאה, משא"כ הראב"ד לטעמי' דס"ל דגם בכלי חרס איכא הך דינא דבאין במדה, ע"כ שפיר מוקי לה בכוורת של חרס, ולפ"ז מתפרש הא דתנן דבתוכה הכל טמא כפשטה, דכל תחתי' טמא בין כנגד הטומאה ובין שלא כנגד הטומאה, דאין כלי טמא חוצץ, כיון דמיירי בכוורת של חרס, וכש"נ. פי"ט הל"א כוורת שהיא מוטלת בארץ והיא בתוך פתח הבית ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתי' או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית בתחתי' או בגבה טמא וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה עכ"ל, והוא ברפ"ט דאהלות דתנן שם כוורת וכו' כזית מן המת נתון תחתי' או ע"ג מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תוכה וגבה טמא, ועוד גירסא שם תחתי' וגבה טמא, והנ"מ בין שני הגירסאות הוא, דלפ"מ דגרסינן תוכה, א"כ הא תנן דכנגד הטומאה טמא גם בתוכה, ובע"כ דטומאה רצוצה בוקעת גם לתוך צ"פ, ואין הצלת צמיד פתיל מועלת בפני בקיעה דרצוצה, ולפ"מ דלא גרסינן תוכה, ותוכה טהור לגמרי אף כנגד הטומאה, א"כ צמיד פתיל מציל גם מטומאה רצוצה, וכבר נחלקו הראשונים בזה, דדעת הרמב"ם והראב"ד לגרוס תוכה, וכנגד הטומאה טמא אף בתוכה, ודעת הר"ש והרא"ש היא דלא גרסינן תוכה. אכן קשה ע"ז מהא דתניא בתוספתא דאהלות פ"י, והביאה הר"ש בפ"ט דאהלות, חבית וכו' היתה מלאה אוכלין ומשקין ומוקפת צמיד פתיל ונתונה ע"ג המת באויר כלים שלמעלה ושלמטה הימנה טמאין והאוכלין והמשקין שבתוכה טהורין, וכן פסק ג"כ הרמב"ם בפי"ז מה' טומאת מת הל"ו, והרי כל באויר לדעת הרמב"ם הא הויא רצוצה, וכמבואר ברמב"ם פט"ז מה' טו"מ הל"ו, ומ"מ אוכלין ומשקין שבתוכה טהורין, הרי להדיא דצמ"פ מציל גם מרצוצה, וקשה דמ"ש בכוורת דטמא גם בתוכה. והנה בסיפא דמתניתין דכוורת שם דתנן היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתי' וכו' הכל טמא אלא תוכה, נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד בפי"ט שם, דהראב"ד כתב דבגבוהה מן הארץ טפח תוכה טהור אף כנגד הטומאה, משום דאינה רצוצה, ולפ"ז הרי ניחא גבי חבית הא דאוכלין ומשקין שבתוכה טהורין, דנוקמה בגבוהה מן הארץ טפח, דאז הכל טהור, אכן דעת הרמב"ם שם דכנגד הטומאה טמא גם בגבוהה מן הארץ טפח אף בתוכה, משום דבאויר חשוב כרצוצה, ולפ"ז הא קשה מהא דאוכלין ומשקין שבתוכה טהורין, אמאי אינו טמא כנגד הטומאה, וכהך דכוורת, וצ"ע. והנה ברפי"ט שם כתב הראב"ד ז"ל א"א אין הענין מתפרש אלא בכוורת של חרס שאינה מטמאה מגבה עכ"ל, וביאור הדברים, משום דבכולא פרקין שם מחלקינן דבטומאה בתוכה הכל טמא ובטומאה תחתי' או ע"ג תוכה טהור, מלבד כנגד הטומאה לדעת הרמב"ם והראב"ד, והיינו משום דהכוורת דין צמ"פ עליה שמצלת על הטהרה ואינה חוצצת בפני הטומאה, ולפי המבואר בדברי הרמב"ם שם דמיירי בכוורת של עץ, בע"כ דאיירי בכלי עץ הטהורין שאינן מקבלין טומאה, דמצילין בצ"פ, וכדתנן בפ"י דכלים, וע"ז באה ההשגה דזה הענין אינו מתפרש אלא בכוורת של חרס דאינה מטמאה מגבה ומצלת בצ"פ. אכן קשה ע"ז, דכיון דכלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאין, א"כ הרי הטומאה בוקעת כנגדה לתוכה, וצריך להיות גם הכוורת טמאה, וא"כ הא בטיל מינה כל דין צמ"פ, דכלי טמא הא אינו מציל, וכדתנן בעדיות פ"א מי"ד, וממילא דליכא שום נ"מ בין טומאה בתוכה לטומאה ע"ג, וגם קשה סיום דברי הראב"ד שכתב שאינה מטמאה מגבה, והא כיון דהטומאה רצוצה בקעה לתוכה, א"כ הרי יש כאן גם טומאת תוך, דטמא גם בכ"ח, וצ"ע. והנראה לומר בדעת הראב"ד, דס"ל דבטומאה רצוצה מלבד דעצם הטומאה נכנסת לכנגדה, עוד איכא בה דין דמטמאה כנגדה גם למרחוק, ואף במקום שאין עצם הטומאה נכנסת לו, מ"מ כל שהוא כנגד הטומאה טמא, משום דינא דרצוצה ומאהיל כנגד הטומאה, דנאמרה בהו ההלכה דמטמאה כל שכנגדה גם בלא דין הבאת עצם הטומאה, וסובר הראב"ד דבאמת צמ"פ מציל שלא תכנס עצם הטומאה לתוכו גם ברצוצה, והא דתוכו נגד הטומאה טמא, הוא משום דהצ"פ אינו מציל רק מדין הבאת וכניסת טומאה לתוכו, אבל מ"מ נטמא כל מה שבתוכו משום הך דינא דמטמא גם מרחוק גם בשאין עצם הטומאה עוברת לשם, ולענין זה לא שייך כלל הצלת הצ"פ. ויסוד לזה מהא דבתוכה אין טמא אלא כנגד הטומאה לבד, וכבר הקשה הכ"מ דמאחר דהטומאה בוקעת לתוכה, א"כ ממילא תביא הכוורת טומאה לצדדין, כמו בטומאה בתוכה דתנן הכל טמא, אלא ודאי דבאמת אין כאן טומאה כלל בתוכה אף כנגד הטומאה, וא"כ הרי ליכא כאן האהלת טומאה כלל, ולא שייך בזה הבאת טומאה לצדדין, וע"כ אינו טמא אלא כנגדה. ולפי"ז הרי ניחא הא דהכוורת עצמה טהורה ולא מתטמאת, דכל בכלי חרס דטומאתו היא טומאת תוך, בעינן דוקא שהטומאה תהא בתוכו, אבל הכא דאינה בוקעת לתוכה, ורק דהוא נוגע ומאהיל מרחוק, א"כ אין בו רק שם מאהיל ונוגע, אבל שם טומאת תוך אין בו, וע"כ בכלי חרס טהור. והאומנם דיסוד דין טומאת תוך נראה דהוא רק על קבלת הטומאה של הכלי שיהא דרך תוכו, ולא בעינן שעצם הטומאה תהא בתוכו, ודחזינן דמיטמאה בהיסט דרך תוכה, ואע"ג דלא שייך שם כלל שהטומאה בתוכה. אכן כ"ז הוא רק בטומאת מעשה, שע"י מעשה ההיסט הוא דנטמאת, בזה הוא דהוי גזה"כ דחייל שם היסט גם על תוכו, משא"כ בטומאת מגע ואהל שעצם הדבר מטמאתו, בזה י"ל דכל דליתא לטומאה בתוכה לא חייל בה גם על קבלת טומאתה שם תוך, וטהור בכ"ח. והנה הרי כבר הבאנו גירסת הר"ש והרא"ש דתחתיה כנגד הטומאה טמא, אבל תוכה טהור כולו אף כנגד הטומאה, ולפי המבואר י"ל בזה תרי טעמי, או משום דס"ל דגם כנגד הטומאה וגם ברצוצה מ"מ כל שלא בא לו עצם הטומאה לא מתטמא, ולהכי תוכה טהור, כיון דלא יוכל להתטמא כל מה שבתוכה כי אם בכניסת הטומאה לתוך הכוורת, וע"ז הא מועיל צ"פ שמציל ומונע כניסת הטומאה לתוכה, או דנימא דזה ודאי לכו"ע כל כנגד הטומאה הרי הוא טמא גם בלא הבאת עצם הטומאה אליו, והא דתוכה טהור הוא משום דצ"פ המועיל להציל בפני כניסת הטומאה לתוכו, הוא חוצץ על כל תוכו שלא יהא גם בכלל מאהיל כנגד הטומאה, ואינו חשוב כנגד הטומאה כלל, וע"כ תוכו טהור. ונראה דכן היא גם שיטת הרמב"ם דגריס תוכו כנגד הטומאה טמא, דמ"מ ס"ל דצ"פ כשם שמציל על כניסת עצם הטומאה לתוכו, כמו כן הוא חוצץ על כל שבתוכו שלא יהא גם בכלל מאהיל כנגדה, ואף כנגד הרצוצה ג"כ חוצץ, והא דתוכו כנגד הטומאה טמא, הוא משום דתרי דיני בצמ"פ, חדא דהכלי חוצץ ומציל, ושנית דאף כשהכלי מנוקב ג"כ מציל, כל שאין בנקביו כשיעור, וכדתנן בפ"ט דכלים וברמב"ם פכ"ב מטו"מ, וס"ל להרמב"ם, דנהי דבין מקום הנקב ובין מקום הסתום שוין