חדושי ר' חיים הלוי קנ

דאם נעשה דבר המטמא במקצתו נטמא כולו, והוא הדין בטומאת ביאה דכוותי', וע"כ נטמא כל הבגד וחזינן מזה, דאע"ג דמעשה הביאה בעצמה לא חיילא על כל הבגד משום דהויא ביאה במקצת דלא שמה ביאה, מ"מ נטמא כל הבגד ע"י ביאת המקצת, משום דהואיל ויש כאן ביאה המטמאה, ע"כ הדר דינא גבה לטמא את כל הבגד, והוא זה כמו שכתבנו לענין אהל, דאף דחוצץ על צד החיצון שלא יהא בו דין האהלה, מ"מ נטמא כולו, ואך דמדין ביאה הא חזינן, דהא דטמא כולו הא אינו משום מעשה ביאה של מקצתו, כי אם דמצורף לזה מה דחיילא בי' דין מטמא על מקצתו, וע"י זה הוא דחייל בי' דינא דנטמא כולו, ומשום דדין ביאה במקצת לא נאמר רק על מעשה הביאה, ולא על דין טומאתו, וכל ששם מטמא בי' הרי הוא מטמא את כולו, וה"נ גבי אהל ג"כ הא דנטמא צד השני הוא משום דין קבלת טומאה שחייל בצדו השני. אשר על כן להכי הוא דלא אמרינן בי' חרב הרי הוא כחלל, הואיל וטומאת כולו לא באה ע"י אהילת מקצתו לבד, כ"א בדין קבלת טומאה שחיילא בי', וכל כה"ג לא אמרינן בי' הך דינא דהרי הוא כחלל. פי"ט הל"א כוורת שהיא מוטלת בארץ והיא בתוך פתח הבית ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתי' או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית בתחתי' או בגבה טמא וכו' עכ"ל. ובהשגות ז"ל אין הענין מתפרש אלא בכוורת של חרס שאינה מטמאה מגבה עכ"ל, ועיין בכ"מ שכתב דהרמב"ם מעמידה במחזקת מ' סאה, וכפירושו במשנה שם. אלא דצ"ע דהרי לקמן בהל"ד כתב ז"ל היתה טומאה בתוכה הכל טמא וכו' שהכלים מביאין ואינן חוצצין וכו' לפיכך אם היתה כוורת זו המוטלת על הארץ פחותה ופקוקה בקש או שהיתה באה במדה וכזית מן המת נתון תחתי' כנגדו עד התהום טמא, ע"ג כנגדו עד לרקיע טמא וכו', הרי להדיא מבואר בדעת הרמב"ם דהא דהכא בוקעת מתחתי' לע"ג הוא דוקא באינה מחזקת ארבעים סאה. ועיין באלי' רבא שפירש דאיירי באינה מחזקת ארבעים סאה ומ"מ היא טהורה מחמת הנקבים שבה, אשר כזה יש לפרש גם דעת הרמב"ם כן, אלא דצריך להבין יסוד פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בזה. והנה בטומאה בתוכה דתנן שם הכל טמא, פסק הרמב"ם דבתחתי' אינו טמא אלא כנגד הטומאה, והטעם בזה הוא עפי"מ דתנן בפט"ו חביות שהן יושבות על שוליהן או מוטלות על צדיהן באויר והן נוגעות זו בזו בפו"ט טומאה תחת אחת מהן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת בד"א בטהורות אבל אם היו טמאות וכו' טומאה תחת אחת מהם תחת כולם טמא, הרי דכלי טהור שיש בו דין צ"פ שאין הטומאה בוקעת לתוכו ממעט את החלל טפח לאשוויי רצוצה, ולפ"ז גם בטומאה בתוכה, נהי דכלים אינם חוצצין בפני הטומאה, והטומאה צריכה להיות יורדת גם לתחתי', מ"מ כיון דמתחתי' לתוכה אינה יכולה לחזור ולהתפשט, א"כ הא חשוב לעולם תחתי' אין בו חלל טע"ט, דהכוורת ממעטת את החלל, וע"כ תחתי' טהור, ואף דכלים אינם חוצצין בפני הטומאה, אבל גם בלא חציצה הרי קי"ל דאין הטומאה נכנסת למקום שפחות מטע"ט, וגם תחתי' דאין בו חלל טע"ט אין הטומאה נכנסת בו, ולהכי מפרש הרמב"ם דהא דתנן הכל טמא הוא רק כנגדה בלבד, או משום דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, או משום מאהיל כנגדה, דשם לא בעינן חלל טפח, משא"כ כנגד שאר תוך הכוורת דהיא טומאה המתפשטת, ואין בה דין בקיעה, ורק דין הבאת טומאה שע"י אהל, דבעינן בה חלל טפח, ע"כ תחתי' שאין בו חלל טפח טהור. ולפ"ז הרי מובן היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד, דלעיל בפט"ז הל"ו הרי נחלקו בטומאה שבאויר, דדעת הרמב"ם דחשיבא רצוצה ואית בה דין בקיעה, ודעת הראב"ד דאין בה דין בקיעה, וכן נחלקו בפ' זה בהיתה גבוהה מן הארץ ומונחת תחת אהל כלים, דלדעת הרמב"ם הויא רצוצה, דדמיא למונחת באויר, ולדעת הראב"ד לא הויא רצוצה, כיון דגם באויר לא חשיבא רצוצה, ועל כן הרמב"ם לטעמי' דס"ל דטומאה שבתוכה חשיבא רצוצה, ולהכי מוקים לה גם בכוורת טהורה שאינה מקבלת טומאה, והא דתנן דתחתי' טמא בטומאה בתוכה, מוקים לה בכנגד הטומאה, דיש בה דין בקיעה, וע"כ בוקעת גם לפחות מטע"ט, משא"כ לדעת הראב"ד דסובר דטומאה שבאויר וטומאה שבתוכה לא הויא רצוצה, ואין בה דין בקיעה, וא"כ הלא צריך להיות תחתי' טהור לגמרי אף כנגד הטומאה בטומאה בתוכה, כיון דאין הטומאה נכנסת בפחות מטע"ט, וקשה הא דתנן בטומאה בתוכה הכל טמא, והרי תחתי' טהור, וע"כ מפרש הראב"ד דאיירי בכוורת של חרס, דבטומאה בתוכה הרי היא כלי טמא, דאינה ממעטת את החלל כלל, וממילא דגם תחתי' חשיב יש בו חלל טע"ט, וממילא דכל תחתי' טמא וכמבואר בדברי הראב"ד שם. אלא דנראה, דכל דברינו יתכנו לענין הדין בקיעה, אבל באמת הרי גם מלבד הדין רצוצה דבוקעת, צריך להיות טמא גם משום מאהיל כנגדה, דנכנסת ג"כ למקום פחות מטע"ט, והואיל דכלים אינם חוצצין בפני הטומאה, א"כ כל טומאה שעוברת תחתיהן אינה צריכה לדין בקיעה, ומשום מאהיל כנגדה לבד ג"כ הטומאה נכנסת לשם, וכדתנן דטומאה על גבה כל שתחתי' כנגד הטומאה טמא, והרי לדעת הראב"ד טומאה שע"ג לא הויא רצוצה, ובע"כ דמה שתחתי' טמא הוא משום דין מאהיל כנגדה, וא"כ גם בטומאה בתוכה ג"כ כנגד הטומאה טמא משום מאהיל כנגדה, וזה גם לדעת הראב"ד, וממילא דלא יתכן לאמר כמש"כ בדעת הראב"ד. אלא דנראה פשוט, דהראב"ד מדייק מהא דתנן דטומאה בתוכה הכל טמא, וא"כ הרי צריך להיות כל תחתי' טמא, וכל שלא כנגד הטומאה הא הויא טומאת המשכה, דאינה נכנסת במקום פחות מטע"ט, ומשו"ה הא פי' הרמב"ם דאע"ג דתנן דהכל טמא מ"מ תחתי' אינו טמא אלא כנגד הטומאה, והראב"ד מפרש כפשוטו דכל תחתי' טמא, ורק דמוקי לה בכוורת של חרס דלא מיטמאה מגבה, ובטומאה בתוכה הויא כלי טמא דאינה חוצצת כלל, ומצטרפת עם תוכה יחד לדין טע"ט, וכדהבאנו מהך דחבית דתנן שם דאם היו טומאות הכל טמא, וע"כ גם הכא הכל טמא, ונמצא דמזה דתנן טומאה בתוכה הכל טמא הוכיח הראב"ד דאיירי בכוורת של חרס, וכש"נ. והנה בפי"ג מה' כלים הל"ה כתב הרמב"ם ז"ל אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו או שכפהו על הטומאה המונחת על הארץ ונעשה אהל עלי' שהרי הטומאה בתוכו מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים עכ"ל. ובהשגות שם ז"ל אבל האהלים שהוצרכו לרבות הן השידה התבה והמגדל הבאין במדה שהם כאהלים שאינן צריכין צמיד פתיל באהל המת שאפילו בכסוי בעלמא הן מצילין באהל ואפילו הכי לענין אויר כלי חרס מיטמאין ככלים ולא נחשוב אוירן כאויר בית וכו' עכ"ל, והנה הא דכתב הראב"ד דלענין הצלה דינם כאהלים, נראה דמקורו הוא מהא דתנן הכא בכוורת דבזמן שהיא באה במדה דינה כאהלים וחוצצת, ולדעת הראב"ד דמוקי לה בשל חרס, ש"מ דגם בכלי חרס איכא הך דינא דבאים במדה להעשות אהל, אכן לדעת הרמב"ם הרי י"ל דבכלי חרס ליתא כלל להך דינא דבאים במדה. ואין בזה דוחק לומר כן, דהרי תנן גבי תנור נסר שהוא נתון על פי תנור חדש טומאה תחתיו כלים שע"ג טהורים וכו' ובישן טמא, ובע"כ דתנור חשוב אהל