חדושי ר' חיים הלוי קמט

תוכו מאחוריו, וע"כ הוי מאהיל על שני חצאי זיתים דטמא, לפ"מ דקי"ל דמאהיל וחוזר ומאהיל, ואולי לזה כיון הראב"ד במה שהביא ביאור סוף המשנה בהשגתו שם, והיינו להוכיח כמש"כ. וצ"ל לדעת הרמב"ם, דבאמת בהך דינא דהנוגע באהל טמא שבעה תרתי איכללו בזה, חדא הא דהנוגע במת דטמא, ועוד דאמרינן חרב ה"ה כחלל, וע"כ י"ל דהא דחלוק באהל תוכו מאחוריו להיות כשני כלים, הוא רק לגבי הך דינא דחרב ה"ה כחלל, דהצד שלגבי הטומאה נעשה כחלל, והצד השני נחלק כאהל שני, דאינו נעשה כחלל, אבל לענין עיקר טומאתו כל האהל כולו חד הוא, ואין חלוק תוכו מאחוריו, וכולו נטמא מהמת, וע"כ ממילא דבחצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו האהל עצמו טמא, משום דלענין עיקר טומאתו לא חלוק כלל תוכו מאחוריו, וע"כ טמא, דהא קי"ל דנוגע וחוזר ונוגע טמא, וה"נ הרי כולו נוגע בשניהם, משא"כ לענין הנוגע בו, דצריכינן לדינא דחרב ה"ה כחלל, דבזה חלוקין תוכו ואחוריו לשנים, ע"כ ממילא דליכא כזית שלם בחצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו, וע"כ הנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב. ואין זה תימה, דמ"ש דין חרב ה"ה כחלל דחלוק בו תוכו מאחוריו, מעיקר טומאתו דאין חלוק תוכו מאחוריו, כיון דשני דינים הם ולא תליין זה בזה. והנראה עוד בזה, דהנה הך דינא דהאהל חוצץ על צדו השני, יש לפרשו בתרי גווני, או דחציצת האהל היא על ההאהלה, דאהל צד הפנימי חוצץ בפני צד החיצון שלא יהא חשוב מאהיל על הטומאה כלל, וממילא דאינו נטמא מהמת עצמו שבתוך האהל, ורק ע"י נגיעתו בצד הפנימי הוא שמתטמא, ככלים שנגעו בכלים, או דנימא דחציצת האהל היא על עצם הטומאה שלא תתפשט לצד החיצון או שלא תכנס לצד הפנימי. ועל שני האופנים קשה טובא, דלטעמא דחציצה בפני עצם הטומאה צ"ע דאיזה חציצת אהל שייך ע"ז שלא יתטמא כולו, אחרי שיש כאן האהלת טומאה הראויה לטמא, ולא שייך חציצת אהל רק על עצם הטומאה שבתוכו שלא תצא לחוץ, או על ההאהלה, אבל הכא דמצד האהלת עצם הטומאה יש כאן האהלה הראויה לטמא, היכן מצינו שחציצת אהל תמנע מלהתטמא, ועל אופן הראשון שכתבנו דהחציצה היא בפני ההאהלה ג"כ צ"ע, דמאי איכפת לן כלל במה שהצד השני אינו מאהיל על הטומאה, והלא מ"מ יש כאן האהלת טומאה על הצד שכלפי טומאה, וסגי בזה לטמא את כולו, וכי צריכינן שיאהיל על כולו, וא"כ הרי לכל האופנים קשה דאמאי חלוק אחוריו מתוכו. והנראה לומר בביאור הך דינא לדעת הרמב"ם, דכיון דהא מיהא הרי מועיל חציצת האהל, שהצד החיצון לית בי' מדינא האהלת טומאה, ולית בי' קבלת טומאה מחמת עצמו, ורק דמתטמא הוא רק ע"י צד השני, וע"כ ס"ל להרמב"ם דכל כי האי לא חייל בי' עי"ז דין חרב ה"ה כחלל, דלענין למיחשב כחלל צריכינן שיהא בו בפ"ע מגע או האהלה, אבל כל שטומאתו באה לו ע"י האהלה וקבלת טומאה של דבר אחר לית בי' דין חרב ה"ה כחלל. ולפ"ז הא ניחא הא דבחצי זית מתוכו וחצי זית מאחוריו האהל עצמו טמא, כיון דבאמת לענין עצם קבלת טומאה הוי כל האהל חד קבלת טומאה, ורק דדין חרב ה"ה כחלל הוא דחסר בהצד השני, משום דחסר מעשה ההאהלה, וע"כ זהו דתנן דהאהל עצמו טמא שבעה והנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב. והנה לפמש"כ הראב"ד דהואיל והאהל עשוי לתוכו ע"כ אין זה חיבורין, דביאורו הוא דלהכי חשיבי תוכו ואחוריו כשני כלים, ומחלקינן בעצם דין אהלו ומגעו, דלענין טומאת עצמו הוי תוכו ואחוריו חד, ולענין חיבורין הוא דחלוק תוכו מאחוריו, ניחא ג"כ דעת הרמב"ם, די"ל דכל כי האי שיש לו צד חילוק במגעו, ואין בצד השני דין מגע מעצמו, שוב לא אמרינן בי' חרב ה"ה כחלל, וכמש"כ למעלה דדין טומאתו ודין זה דה"ה כחלל שני דינים נפרדים הם, אלא דאם נפרש בדעת הרמב"ם כפי המבואר בר"ש, דטעמא הוא משום חציצת אהל, ומשום דהצד השני אין בו דין האהלה, רק דין טומאה לחוד, וכמש"כ, מתישב יותר הא דלא אמרינן בהצד השני חרב ה"ה כחלל, וכש"נ. אמנם אם נפרש כן בדעת הרמב"ם כאופן הראשון שכתבנו, דהאהל חוצץ בפני ההאהלה של צד החיצון, שלא יהא בו דין מגע והאהלה וקבלת טומאה ע"י עצמו, ורק ע"י מגע והאהלת צד הפנימי הוא שמתטמא, צ"ע לפ"ז אם שייך בזה הך דינא דנוגע וחוזר ונוגע מצטרפין, מאחר דמאי דנוגע בהאי אינו נוגע בהאי, א"כ הא אין כאן מגע והאהלה של כזית שתטמא, ולא דמי לכל נוגע וחוזר ונוגע דעלמא, דהתם מצטרפין בעצם דין מגען והאהלתן, וחשוב נוגע ומאהיל כולו על כל הכזית טומאה, אבל הכא דעצם המגעות וההאהלות לא מצטרפי, אף דקבלת טומאתן אחת היא, ומתטמא אחד במגע והאהלת חבירו, מ"מ כל שבדין מגען והאהלתן חלוקים הם, ולא מצטרפי עצם המגעות וההאהלות להחשב נוגע ומאהיל כולו בכזית טומאה, א"כ י"ל דלא שייך שוב ע"ז הך דינא דנוגע וחוזר ונוגע, כיון דאין כאן מגע והאהלה של כזית שלם טומאה, ומדתנן דכחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו האהל עצמו טמא, דהיינו משום הך דינא דנוגע וחוזר ונוגע, לכאורה נראה מוכרח מזה כאופן השני שכתבנו, דגם לדעת הרמב"ם עיקר טעמא הוא משום דהאהל עשוי לתוכו, וע"כ לית בהצד האחר דין חרב ה"ה כחלל, דחשובין כשני כלים, ונסתרו דברינו שכתבנו מתחלה. אולם נראה, דנהי דעצם המגעות וההאהלות לא מצטרפי, מ"מ מאחר דכל מגע והאהלה של צד אחד יש בה דין מטמא על כולו, כיון דחדא נינהו בקבלת טומאתן, א"כ ממילא הא נמצא דיש כאן על כולו מטמא של כזית, ע"כ שפיר גם בכה"ג שייך הך דינא דנוגע וחוזר ונוגע, דכל שבין שניהם יש כאן מטמא של כזית שלם שוב מצטרפין לטמא. ולפ"ז מיושבים היטב גם דברינו שכתבנו מתחלה, דהוא משום חציצת אהל, וכש"נ. והנה בנגעים פי"ג תנן טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא וכו' טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת, והטעם בזה כמבואר בספרא מצורע פ"ה דכל ביאה היינו ראשו ורובו, וכן הוא בנזיר דף מ"ג ע"א, ור"ל דביאה הויא כולו וראשו ורובו הוי ככולו וע"כ אינו טמא עד שיכנוס ראשו ורובו, אלא בטלית כיון שיכול לקוצצה על כן מה שהכניס שפיר מיחשב ביאת כולה (וכן הוא מבואר בתוס' בזבחים דף צ"ה ע"א ד"ה מכניסו] וע"כ טמאה, ודוקא בשהכניס שיעור קבלת טומאה, אבל אם הכניס פחות משיעור קבלת טומאה הרי זה שהכניס בפני עצמו אינו יכול לקבל טומאה אם לא בצירוף מה שלא הכניס, ולענין מה שלא הכניס חשיב המקצת שהכניס ביאה במקצת, דלא הויא ביאה בדין בית המנוגע, וע"כ טהורה. אלא דהא מיהא קשה, בהכניס שלש על שלש אמאי נטמאת כולה, והלא בהשאר שלא הכניס ליכא ביאה, ולטמא כולה עי"ז שהכניס מקצתה הא הויא ביאה במקצת דלא הויא ביאה, ואיך טמא השאר מן הבגד אף מה שלא הכניס. והנראה מזה מבואר, דהא דביאה במקצת לא חשיבא ביאה, אינו שייך רק כל זמן שאנו דנין על עצם מעשה הביאה, אם חשיבא ביאה לטמא אם לא, ובזה הוא דנאמר דלא שמה ביאה ואינה מטמאה, אבל בהכניס שיעור טומאה דהביאה בודאי מטמאת להבגד, אלא שאנו דנין בדין קבלת טומאתו אם יטמא כולו אם לא, בזה לא נאמר הך דינא דביאה במקצת לא שמה ביאה, ואך דהדר דיני' ככל דיני קבלת טומאה דסגי במקצתו,