חדושי ר' חיים הלוי קמח

דבאמת שם אהל טומאה לא פקע, ורק דס"ל דכל טומאה שבאה מהמת הרצוצה מפקיעתה שלא תהא רק במקום המת וכנגדה ומחמת המת עצמו, וע"כ גם קבר שטומאתו היא ממילא, מ"מ ההילכתא דרצוצה בוקעת מפקיעה שלא תהא בה רק טומאת המת עצמה שבוקעת, ולא שם קבר שהוא שם טומאה בפ"ע, וגם שהוא בכל הקבר גם שלא כנגד המת עצמו. ועכ"פ נתבאר דגם דעת הרמב"ם דבעיקר הדין אהל אין טומאה ממעטת את השיעור טע"ט אף בביטלה להטומאה שם, ואך משום ההילכתא דרצוצה הוא דמתבטל הדין אהל שבו, וא"כ הרי חזינן דאע"ג דאהל מבטל את הרצוצה מ"מ היכא דהטומאה ממלאה את החלל אז אדרבה הרצוצה מבטלת את האהל, וא"כ הרי ממילא צ"ל בדעת הרמב"ם כדעת הראב"ד דהטע"ט צריך להיות מלבד הטומאה, ולא שייך החילוק שכתבנו בין ביטלה ללא ביטלה, כיון דגם בביטלה הרי לא נתבטל הדין אהל, ורק דהדין רצוצה הוא שמבטל את האהל, שזה הדין שייך גם בלא ביטלה. אלא דמ"מ אין זה מוכרח, די"ל דגם לענין רצוצה הדין חלוק, דבביטלה להטומאה, שמדין אהלים הרי צריך להיות האהל בטל, בזה הוא דנשארת רצוצה, ומה דהוי אהל לטומאה לבד לא מהני לבטולי רצוצה, משא"כ בלא ביטלה, דהוי אהל לכל מילי, בזה שפיר נפקעת הרצוצה ע"י האהל לדעת הרמב"ם. ולפ"ז שוב נוכל לומר, דהא דכתב הרמב"ם בסתמא דטע"ט מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה, הוא גם כשהטומאה ממעטת את החלל, משום דאיירי בלא ביטלה, ולא דמי לקבר דצריך שם טע"ט פנוי, משום דהתם הוי ביטלה להטומאה לגבי האהל, וכש"נ. פי"ח ה"ז כל שיפועי אהלים וכו' הטומאה מתוך השיפוע הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע מאחריו טמא טומאת ערב נעשה השיפוע מאחריו כאילו הוא כלי שנגע באהל, היתה הטומאה על אחורי השיפוע הנוגע בו מאחוריו טמא טומאת שבעה, והנוגע בשיפוע בתוכו טמא טומאת ערב, כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב והאהל עצמו טמא טומאת שבעה, עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א איני יודע מה ראה לפרש מתוכו מתוך השיפוע, ולפי דבריו שיחשוב אחוריו ככלי שני לגבי תוכו וא"כ באהל עצמו אמר כן אבל לא, בשיפוע ולא באהל, אין נחת בפירושו, שיחשבו כשני כלים למנות בהן ראשון ושני, ואני אומר שאין שנים טמאים טומאת שבעה בשום דבר אלא או בחרב או בחיבורין, או חיבור אדם באדם או חיבור אדם במת, וחיבור לאדם במת הוא העיקר מן התורה, וע"ז הדרך אני מפרש את המשנה, כשהטומאה בתוך האהל הנוגע בו מתוכו טמא אפילו יהפך מן האהל מתוכו לחוץ טמא שבעה מפני שהוא בחיבורין, אבל נגע מבחוץ טמא טומאת ערב שאינה חיבורין, ואע"פ שאין אומרים כן בשאר כלים שאין הצדדים נחלקים, גבי אהל שאינו עשוי אלא לתוכו וכשהטומאה מבחוץ טמא שבעה שזה חיבור אבל נגע מבפנים טמא טומאת ערב שאינה חיבורים, וכשהטומאה כחצי זית בפנים וכחצי זית מבחוץ אין הנוגע באהל חיבור לטומאה לא בפנים ולא בחוץ אבל האהל מ"מ טמא שבעה, זה הדרך ערב לי והוא הישר לכל מבין, עכ"ל. והנה יסוד מחלקותן מבואר, דהרמב"ם מפרש דהא דהנוגע באהל טמא שבעה הוא משום דהאהל נעשה כחלל מדינא דחרב הרי הוא כחלל, והראב"ד מפרש דהא דהנוגע טמא שבעה הוא משום דין חיבורין, ולטעמייהו אזלי דנחלקו לעיל בפ"ה הל"ג ובפ"ז מהל' נזירות אם אמרינן חרב הרי הוא כחלל בכל כלי שטף או דוקא בכלי מתכות עיי"ש. והנה הטעם דחלוק נוגע מתוכו לנוגע מאחוריו, מבואר בדברי הראב"ד משום דאהל שאני שאינו עשוי אלא לתוכו אכן כל זה הוא אם נימא דלגבי טומאת האהל עצמו אין חלוק תוכו מאחוריו, ורק לענין חיבורין, וע"ז הוא דמהני טעמא דלתוכו עשוי, דעל כן נגיעתו מצד אחד אינו עושה חיבורין לטומאה שבצד השני, אבל לדעת הרמב"ם דטומאת הנוגע היא משום חרב ה"ה כחלל, א"כ הרי אין לטהר את הנוגע בו אלא א"כ נימא דהאהל גופו בטומאתו נחלק הצד השני מהראשון להקל טומאתו דאינו כחלל, וכאשר כן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם דנעשה השיפוע מאחריו כאילו הוא כלי שנגע באהל, וצ"ל דהטעם דאינו עשוי אלא לתוכו מהני לחלק האהל לשנים אף לגבי טומאת האהל עצמו, ואם נימא דלזה לא מהני כלל טעמא דלתוכו עשוי, דהרי אפילו אם לתוכו עשוי מ"מ נטמא כולו, צ"ל דהא דחלוק תוכו מאחוריו לדעת הרמב"ם הוא משום דין חציצה, דאהל צד הפנימי שבו חוצץ על טומאתו שבתוכו שלא יטמא צד החיצון, או שמציל על עצמו שלא יטמא מהטומאה שבחוץ, ובזה הוא שנחלק האהל עצמו תוכו ואחוריו לשני כלים למנות בהן ראשון ושני, וכמבואר להדיא הך טעמא בר"ש פ"ז דאהלות עיי"ש. וזהו שמיאן הראב"ד בפירוש הרמב"ם, משום דס"ל דלגבי טומאת האהל עצמו לא שייך חילוק, כי אם לגבי דין חיבורין שלו. אלא דהא דהשיג הראב"ד דלמה נקט הרמב"ם הך חילוקא שבין נוגע מתוכו לנוגע מאחוריו בשיפועי אהלים ולא באהל עצמו צ"ע, דהרי במשנתינו תנן כן להדיא הך חילוקא דתוכו מאחוריו לגבי שיפועי אהלים, והרמב"ם נקיט כמתניתין, וגם דמה נוגע זה לפלוגתת הראב"ד והרמב"ם אם טומאתו היא משום דחרב ה"ה כחלל או משום חיבורין. אכן נראה, דהנה אם נימא דאיירינן בדין חרב ה"ה כחלל, והחילוק שבין תוכו לאחוריו הוא משום דין חציצה, א"כ לא מיקרי תוכו אלא מה שהיה בתוך האהל בעת שהאהיל על הטומאה, אבל אותו מקצת שנתהפך לחוץ ולא האהיל על הטומאה מעולם, האהל חוצץ עליו, ודינו כאחוריו, משא"כ אם נימא דאיירינן בדין חיבורין ומשום טעמא דעשוי לתוכו, א"כ גם אותו מקצת שנתהפך לחוץ ג"כ יש בו דין תוכו, כיון דעשוי מיהת להיות תוכו של אהל. והכי מוכרח, כיון דמיירי בנוגע בעוד שהמת באהל, א"כ בתוכו ממש הרי הוא טמא בלא"ה מהמת, ובע"כ דמיירי בנוגע במקצת שנתהפך לחוץ, וגם בזה שייך דין תוכו. וע"כ זהו שהשיג הראב"ד, דבשלמא אי מיירי באותו מקצת שנתהפך, ע"כ ניחא דנקיט זאת בהדי שיפועי אהלים, דאותו מקצת שנתהפך הוא בשיפועי האהל, משא"כ לדעת הרמב"ם דמיירי בנוגע מתוכו ממש, א"כ הרי קשה המשנה למה לא נקטה הך דינא באהל עצמו. ולדעת הרמב"ם צ"ל, דהרי שני דינים באהל, חדא דאהל מביא את הטומאה, שנית דאהל חוצץ בפני הטומאה, ואשמעינן הכא ברישא דמתניתין דשיפועי אהלים כאהלים לענין הבאת טומאה, ובסיפא דהנוגע מתוכו טמא שבעה ומאחוריו אינו טמא אלא טומאת ערב דשיפועי אהלים הויין כאהלים גם לענין חציצה, וכדחזינן דתוכו חוצץ בפני אחוריו, וממילא דהוא הדין באהל עצמו, דחלוק תוכו מאחוריו ע"י חציצת האהל, וכש"נ. והנה קשה לדעת הרמב"ם, מסיפא דמתניתין דתנן כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב, ולדעת הרמב"ם הרי צריך להיות טהור לגמרי, בין האהל בין הנוגע בו, כיון דכל צד מהאהל לא האהיל רק על חצי זית, והחצי זית שמתוכו הרי אינו מביא טומאה לצד אחוריו של אהל, והחצי זית של אחוריו הרי אינו מביא טומאה על צד תוכו של אהל, ונמצא דאין כאן רק מאהיל על חצי זית דטהור לגמרי, והיאך תנן במתניתין דהנוגע בו טמא, והרי מזה מבואר כדעת הראב"ד דלענין טומאת האהל עצמו אין חלוק כלל