חדושי ר' חיים הלוי קמז

ויורדת, ומבואר בסוגיא דסוכה דף ד' דהכל תלוי בביטלו, הרי דבלא ביטלו המילוי שבו אינו ממעט את האהל, והוי אהל גמור להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה, ולהדיא תנן שם בית שהוא מלא תבן וכו' כלים שבפנים אם יש במקומם טפח על טפח על רום טפח טהורים ואם לאו טמאים, משום דאינן ממעטין ואינן חוצצין הואיל ולא ביטלן, וע"כ חשוב אהל גמור להביא את הטומאה, והכא הא הטומאה ממעטת את החלל טפח בכל גווני ואפילו בלא ביטלה להטומאה שם, אשר ע"כ כתב הראב"ד דזהו משום דין דטומאה רצוצה, ור"ל דאע"ג דיש כאן דין אהל, מ"מ אינו מביא ואינו חוצץ משום ההילכתא דטומאה רצוצה בוקעת, ולענין לאשוויי' רצוצה אפילו בלא ביטלה מ"מ כיון דמלא טומאה שפיר הויא רצוצה, ובזה בודאי מחלקינן, דבמלא טומאה הטומאה גופא נעשית רצוצה עי"ז שהאהל מלא טומאה, משא"כ בשאר דברים כגון עפר וצרורות וכדומה, דלא הוי האהל מלא טומאה, ע"כ בלא ביטלן דיש עליו דין אהל לא הויא רצוצה. ולפ"ז הא י"ל, דבאמת דעת הרמב"ם דטע"ט מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה גם כשהטומאה ממעטת את החלל טפח, והא דכתב הרמב"ם בפ"ז ובפי"ב שם דבעינן חלל טפח מלבד הטומאה, היינו משום דהתם הא איירי לענין דין קבר, דנאמרה בו ההלכה דדוקא קבר סתום הוא שמטמא, ותניא בב"ב דף י"ב דאפילו בסתמו כולו כל שלא פרץ את פצימיו אינו מטמא, הרי דבעינן דוקא סתום ומבוטל מתורת פתח, וא"כ הרי ממילא דגם הטומאה חייל עלה דין ביטלה לגבי אהל זה, ובכה"ג ודאי דהטומאה ממעטת, כיון דממעטת את עיקר דין אהל, אבל הכא דמיירי בלא ביטלה להטומאה שם, דעצם האהל לא נתמעט, בזה י"ל דדעת הרמב"ם כמו שכתב הכא בסתמא דאף אם הטומאה ממעטת ג"כ מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה, כל שיש כאן אהל טע"ט. וי"ל דהרמב"ם והראב"ד לטעמייהו אזלי, דהנה בפט"ז מהל' טו"מ הל"ו כתב הרמב"ם ז"ל לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח ברום טפח הרי היא כרצוצה עכ"ל, והראב"ד חולק שם ע"ז וס"ל דאין רצוצה אלא טמונה, וכל שיש לה אויר טפח אף שאינה תחת אהל לא הויא רצוצה, הרי דלדעת הרמב"ם כל דין רצוצה מיתלא תלי באהל, דכל שהיא תחת אהל אינה רצוצה, ובליתא לאהל הויא רצוצה, ולדעת הראב"ד דין רצוצה תלוי רק בחלל טפח פנוי, ואין תלוי כלל באם היא תחת אהל אם לא, ולפ"ז הא דכתב הראב"ד הכא, דאף אם עצם האהל לא נתמעטו מחלל טע"ט, מ"מ הדין רצוצה שיש בהטומאה מבטל את הבאת האהל וחציצתו, הוא רק לפ"מ דסובר דעיקר דין רצוצה תלוי בחלל טע"ט פנוי, וא"כ הכא אע"ג דלענין דין אהלו חשוב טע"ט, ויש בו דין אהל כל זמן שלא ביטלה, מ"מ לענין דין רצוצה שפיר הויא רצוצה, דחלל טע"ט הא ליכא הכא, ולענין זה ליכא שום נ"מ בין ביטלה ללא ביטלה, וע"כ שפיר אתיא ההילכתא דרצוצה ומפקעת דין הבאת האהל וחציצתו, משא"כ לדעת הרמב"ם דסובר דכל דין רצוצה תלוי בדין אהל, א"כ הכא דלא ביטלה כיון דאית בי' שיעורא דטע"ט לענין דין אהל, א"כ ממילא לית בה דין רצוצה כלל, וע"כ שפיר ס"ל הכא דכל שיש בו טע"ט מביא וחוצץ אף בשהטומאה ממעטת את החלל, דהרי יש כאן אהל טפח כל זמן שלא ביטלה, ורצוצה אין כאן כיון שהיא תחת אהל. וי"ל עוד, דאפילו בביטלה להטומאה ג"כ צריכינן לטעמא דהויא רצוצה שכתב הראב"ד, משום דבלא"ה אין האהל מתמעט כלל ע"י הטומאה, ואע"ג דלכל מילי הרי פקע דין אהל מיני', כיון דביטלה להטומאה שם, מ"מ לענין טומאה דין אהל טומאה עלה, משום דטומאה לא חוצצת ולא מבטלת את עצם האהל. וכן נראה מבואר מהא דפסק הראב"ד בפ"ז מהל' טו"מ וז"ל שאם יש במקום הטומאה טפח מרובע אע"פ שהטומאה ממעטת את החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמא כל סביביו במגע וזהו קבר סתום וכו' ואם אין במקום הטומאה טפח מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באהל ואינה מטמאה במגע מצדיה עכ"ל, הרי דס"ל להראב"ד דקבר האמור בקרא שמטמא באהל הוא היכא שהטומאה ממעטת את החלל טפח, והרי בקבר בעינן דוקא שיהא שם אהל טפח, וכמבואר כן גם בדברי הראב"ד שהבאנו דאם אין בקבר אהל טפח אינה מטמאה במגע מצדיה, והיינו משום דלא הוי קבר רק באהל טפח, ובע"כ צ"ל דהיכא דהטומאה ממעטת לא פקע מיני' דין אהל טפח, ועל כן הוי קבר, והרי הגזה"כ של קבר הוא בכל גווני גם בביטלו, ומה גם לפמש"כ למעלה דכל קבר חשוב ביטלו, ומ"מ חשוב אהל בכה"ג, ובע"כ דבעצם דין אהל של טומאה אמרינן דטומאה אינה ממעטת את האהל, וחשוב אהל טפח לגבי טומאה, והא דהטומאה ממעטת את האהל מלהביא ולחוץ בפני הטומאה, הוא משום ההילכתא דרצוצה דמפקעת דין הבאה וחציצה, וע"כ לענין קבר דלית בי' דין הבאת טומאה כלל, והוא אב הטומאה מעצמו, ולא בעינן בי' רק שם אהל טפח, שפיר ס"ל להראב"ד דחשוב קבר בשהטומאה ממעטת את האהל, כיון דההילכתא דרצוצה בוקעת לא מפקעת דין קבר, ושם אהל טפח הא איכא הכא, כיון דטומאה אינה ממעטת את עצם האהל טפח, וכמש"כ. ואשר ע"כ זהו שהוצרך הראב"ד לטעמא דהויא טומאה רצוצה, משום דבלא"ה הא איכא אהל גמור להביא ולחוץ בפני הטומאה, כיון דאין הטומאה ממעטת את עצם דין האהל טומאה שבו וכמש"נ, וממילא נמצא דלדעת הראב"ד ליכא שום. נ"מ בין ביטלה ללא ביטלה, כיון דבכולהו גווני אין עצם האהל מתמעט, ורק דהדין רצוצה שבהטומאה הוא דמפקיע מינה דין הבאה וחציצה, אשר בזה לא שייך כלל הך נ"מ בין ביטלה ללא ביטלה. והנה הרמב"ם חולק שם בפ"ז על הראב"ד וז"ל אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טע"ט על רום טפח וכו' היתה טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכו' זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוץ שאין לו חלל טפח הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ואינה מטמאה מן הצדדין עכ"ל, הרי דדעת הרמב"ם דרק בשיש בו חלל טפח פנוי הוא דיש בו דין קבר לטמא באהל, ולא בשהטומאה ממעטת את החלל טפח. ולכאורה היה נראה לומר, דטעמו של הרמב"ם הוא, משום דסובר דהטומאה ממעטת את האהל, כיון דאיירי בביטלה להטומאה שם, ומשום דסובר דטומאה ושאר דברים שוין, וממילא דאין כאן אהל טע"ט, וע"כ לא הוי קבר. אכן מדסיים הרמב"ם בזה הכלל דטומאה רצוצה בוקעת, ש"מ דבעיקר הדין אהל ס"ל להרמב"ם דאין הטומאה ממעטת את האהל טע"ט אף בביטלה להטומאה שם, ורק משום ההילכתא דרצוצה בוקעת הוא דפקע מיני' דין קבר. ופלוגתת הרמב"ם והראב"ד נראה דהיא, דהראב"ד סובר דהך דינא דרצוצה בוקעת לא מבטל רק דין הבאה וחציצה, אבל טומאת קבר שהיא טומאה דממילא, ולית בה דין הבאת טומאה כלל, זה אינו סותר לדין בקיעה דרצוצה, וכיון דשם אהל טומאה עלה, ע"כ שפיר הוי קבר, בשהטומאה ממעטת את החלל טע"ט, ודעת הרמב"ם היא דדין בקיעה מפקעת גם דין קבר. וי"ל בזה בתרי טעמי, או דס"ל דהדין רצוצה מבטל גם את עצם שם אהל טומאה, וממילא דלא הוי קבר כיון דאין כאן שם אהל טומאה, או דנימא