חדושי ר' חיים הלוי קמו

מירוח טיט ע"י דין אהל שלהן, ולפ"ז הרי ניחא, דנימא דדעת הר"ח היא, דכל שהצלתו היא מדין אהל הוא דוקא היכא שמציל על עצם המקום, אבל להצלת תוך לא מהני כלל דין אהל, ולענין הצלת מקומה הא שוב הדר דינה כמו טלית המנפנפת דלא הוי אהל, ואע"ג דלגבי התיבה בעצמה חשובה האהלה קבועה, אבל כ"ז הוא לענין הצלת תוכה, אבל לענין הצלת מקומה הא פשיטא דחשובה כטלית המנפנפת, וכיון דלענין הצלת תוכה לא שייך דין אהל אם כן ממילא דאינו מועיל כיסוי, דהכיסוי דהצלתו היא משום דין אהל לא מהני רק היכא דנעשה אהל על מקומו, אבל לא על תוכו, כיון דלא חייל כלל דין אהל על הצלת תוכו ולפ"ז אין אנו צריכין למש"כ למעלה, לאוקמי דמיירי כשפתחה של תיבה למטה, כיון דגם אי פתחה מלמעלה ג"כ אינה מצלת, וכדביארנו דאין הצלת אהל מועלת לדין תוכה. אלא די"ל, דכיון דהך דינא דמנפנף אינו מפקיע רק דין אהילתו והצלתו שעל המקום, אבל מ"מ לא פקע מיני' דין אהל בגופי' ובהחפצא שלו, וא"כ שוב מועיל הא דהוי אהל, לענין שיהא סגי כיסויו להצלת צ"פ, ושלא יהא בו דין מירוח וחיבור, דזה דאהל לא בעי מירוח וחיבור אין זה שייך לדין הצלת אהל, כ"א לעצם דין אהל, וכל שבגופו דין אהל עליו שפיר מועיל בי' כיסוי ומצטרף בין להצלת אהל ובין להצלת צ"פ אם יש בו גם דין כלי. אשר ע"כ הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם הא דתלי לה לשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר בדין אהל זרוק, וכן דעת המפרש בהך דתיבה שזרקה, דכיון דהכיסוי אינו מנפנף מתוך הכלי, שפיר מועיל הדין אהל שבגופי' שיציל גם בכיסוי לבד על כל מה שבתוכו בתורת צ"פ, ואך דכיון דאהל זרוק לא שמי' אהל, ופקע דין אהל גם מגופי', להכי הוא דאינו מועיל בו כיסוי, ומיושבין היטב דברינו כמש"כ. ועיין בר"ש פ"ד דאהלות גבי מגדל ובפ"ט גבי כוורת שכתב דכיון דמחזיקין ארבעים סאה מצילין גם בכיסוי לבד, ואע"ג דשם הויא הצלתן מדין צ"פ ולא בתורת אהל, וכמבואר שם בר"ש דהטומאה עוברת על גביו וליכא שם רק הצלת תוך, הרי להדיא דכיון דמחזיקין ארבעים סאה ואית בהו דין אהל ע"כ מועיל גם לדין הצלת תוך, וזהו להדיא כמש"כ. והנה בפי"ח מהל' טו"מ הל"ד כתב הרמב"ם ז"ל מגדל הבא במדה שהוא עומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור, טומאה בבית מה שבתוכו טמא שהרי הוא פתוח בתוך הפתח ודרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס עכ"ל, וצ"ע דמה זה שכתב הרמב"ם טעמא שהרי הוא פתוח בתוך הפתח, ומה לן אם פתוח לתוך הפתח או לחוץ, והלא עכ"פ סוף טומאה לצאת דרך המגדל, וצ"ע. אכן נראה, דהנה צריך עיון הך דינא דטומאה בבית מה שבתוכו טמא משום שסוף הטומאה לצאת דרך המגדל, והא הך דינא דסוף טומאה לצאת לא מצאנו רק בחציצת אהלים, דבסוף טומאה לצאת לא חייץ, משא"כ בצ"פ לא מצינו דנימא סוף טומאה לצאת שתהא הטומאה נכנסת תוך הצ"פ, וגם דהך דסוף טומאה לצאת לא שייך רק על המקום דסוף טומאה לצאת בו, משא"כ בצ"פ, דהצלתו אינה על המקום ורק על תוכו, ובתוכו לא שייך סוף טומאה לצאת, וקשה דאמאי טומאה בבית מה שבתוכו טמא, נהי דאינו מועיל להציל מדין אהל, כיון דסוף טומאה לצאת, אבל אכתי תועיל הצלתו בתורת צמיד פתיל, וכדתנן בפ"י דכלים דכלי עץ הטהורים מצילין בצ"פ. ועיין בר"ש שם שגורס באמת טומאה בבית מה שבתוכו טהור, והיינו כמש"כ, אבל להגירסא דגרסינן טמא צ"ע כנ"ל. אכן לפי המבואר בדעת הר"ח דכיסוי אינו מצטרף רק להצלת אהל ולא להצלת צ"פ, ע"כ מתישבא שפיר הגירסא דמה שבתוכו טמא, דנימא דאיירי דאית בי' כיסוי המחוסר מירוח, דאז אינו מציל רק בתורת אהל, ועל כן שוב מועיל הא דסוף טומאה לצאת לטמא מה שבתוכו. ולפ"ז הרי ניחא גם דברי הרמב"ם שכתב טעמא דתוכו טמא שהרי פתוח הוא בתוך הפתח, דלפמש"נ הרי דעת הרמב"ם היא דבמחזיק ארבעים סאה מצטרף הכיסוי גם להצלת צ"פ, וא"כ הא קשה לדידי' דאמאי תוכו טמא, דהא צריך להציל על תוכו בתורת צ"פ, דליכא בי' סוף טומאה לצאת כלל, אשר להכי הוסיף הרמב"ם דאיירי בנפתח תוך אהל הפתח, ואהל הפתח שחוץ למגדל הא פשיטא דטמא משום סוף טומאה לצאת, וממילא דהטומאה חוזרת משם להמגדל הפתוח שם, וע"כ טמא מה שבתוכו. ולפ"ז דדעת הרמב"ם דכיסוי האהל מצטרף להצלת תוכו בתורת צ"פ, וא"כ מיושב היטב מש"כ בדעת הרמב"ם בהך דשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר וכמש"כ. והנה כ"ז שכתבנו בדעת הרמב"ם דאיירי גם בשהשתו"מ פורחין, וכסתימת לשון הרמב"ם, ואך דהם סתומין גם למעלה, וכש"נ למעלה בדברינו, כ"ז הוא רק בדברי הרמב"ם. אבל הסוגיא דנזיר הא בע"כ מיירי בפתוחה למעלה. וכדקאמר דכו"ע משום גושא, ואי בסתומה גם למעלה הא אין זה שייך כלל לדין גושא ואוירא, ובכל גווני מצלת, ולפ"ז הא בע"כ דהסוגיא מיירי בשעה שהן נחין, ולא בשעה שהן פורחין, דבעת פריחתן הא הויין ממש כספינה שהיא שטה על פני המים דאינה חוצצת לכו"ע. אכן אין בזה דוחק מה דשינה הרמב"ם הך דשתו"מ באופן אחר מהסוגיא דנזיר דלפי כל הנך סוגיות שהבאנו דפלוגתייהו דרבי ור"י בר"י הוא באהל זרוק אם שמי' אהל אם לא, והך דמשום אוירא גזרו או משום גושא גזרו נשאר באיבעיא, א"כ הא בע"כ צ"ל דאי משום אוירא גזרו מיירי הך פלוגתא דרבי ור"י בר"י בסתומה גם למעלה, וע"כ הרמב"ם דפסק דמשום אוירא גזרו הרי ג"כ בע"כ איירי בשתו"מ הסתומין, וממילא דקיימא זאת בכל גווני, אף בשעה שהן פורחין, וכש"נ. ועיין בלח"מ פ"ז מהל' נזירות שהקשה על דברי הרמב"ם דהנכנס לארץ העמים בשתו"מ דתלי לה בדין אהל זרוק, והא הך אוקימתא דפליגי באהל זרוק קיימא רק אם נימא דמשום גושא גזרו, אכן לפ"ז הרי ניחא, דכל הני סוגיות שהבאנו מוכיחין דהך פלוגתא קיימת גם אם נימא דמשום אוירא גזרו, ואך דמיירי בסתומין למעלה. ועיין במל"מ בפי"א מהל' טו"מ שם שכתב בזה כמש"כ. פי"ב הל"א כופח על טפח מרובע על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה ד"ת שאין קרוי אהל אלא טפח על טפח ברום טפח או יתר על זה עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה שאל"כ והטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת עכ"ל, ועיין בכ"מ שהביא לשון הרמב"ם בפי"ב הל"ו שם גבי ארונות של עץ שכתב אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ, וכן לעיל בפ"ז גבי קבר היתה הטומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, שזה מורה דגם דעת הרמב"ם כדעת הראב"ד דחלל טפח פנוי בעינן, עכ"ד. והנה הזכיר הראב"ד טעמא משום דהויא טומאה רצוצה, ולא כתב בפשיטות משום דכיון דהטומאה ממעטת את הטע"ט א"כ הרי אין כאן אהל טפח ואינו מביא ואינו חוצץ, אלא משום דבאמת אע"פ שהטומאה ממעטת את החלל טפח, מ"מ האהל אינו מתבטל, ודין אהל טפח עליו, וכדתנן פט"ו דאהלות בית שמלאו עפר או צרורות ובטלו וכן כרי של תבואה או גל של צרורות אפילו כגלו של עכן ואפילו טומאה בצד הכלים טומאה בוקעת ועולה בוקעת