חדושי ר' חיים הלוי קמה

טהורים, וא"כ הרי כל שנישא ע"ג אדם לא הוי אהל לכו"ע, ואי בנישא ע"ג בהמה לכו"ע הוי אהל, וגם בשעה שהן מהלכים ג"כ הוי אהל לכו"ע כדתנן בפ"ג דפרה מ"ב ומביאין שוורים ועל גביהן דלתות ותינוקות יושבין על גביהן, הרי דמהני אהל הדלתות שע"ג בהמה להוליך התינוקות ולהציל עליהן בפני טומאת התהום שמתחת, וש"מ דלא הוי אהל זרוק, וכבר הקשו זאת התוס' בעירובין דף ל"א יעו"ש, ומשו"ה הוא שכתב הרמב"ם דמיירי בפורחין באויר דאז הוא דהוי דינא דחשיבי אהל זרוק, אבל אה"נ דמיירי בשעה שהן מתעכבין ולא כשהן פורחין. ולפ"ז ניחא שיטת הרמב"ם גם לפי גירסת הר"ח דתיבה שזרקה כלים שבתוכה טמאים משום דהויא כטלית המנפנפת, ואם היתה מונחת ר"ל באויר כלים שבתוכה טהורים, ומשום דר"י בר"י סבר אהל זרוק שמי' אהל, והיינו כפי הסוגיות שהביאו התוס'. אולם לדעת המפרש הרי קשה כנ"ל דמ"ש תיבה שזרקה מטלית המנפנפת והנראה לומר בזה, דהנה מצאנו חלוקין הך דינא דטלית המנפנפת וספינה ששטה על פני המים מדין אהל זרוק למ"ד אהל זרוק לא שמי' אהל, דבטלית המנפנפת וספינה ששטה הא תנן דלא חוצצין ולא מביאין ג"כ, ואילו באהל זרוק הא תנן בפט"ז דאהלות דהאיכר עובר והמרדע על כתפו דאם יש במרדע פותח טפח מביא את הטומאה, ומבואר בשבת דף י"ז דזהו מד"ת, ואע"ג דבשעה שהוא עובר הוי אהל זרוק ומ"מ מביא את הטומאה, והיינו משום דכל הך דינא דאהל זרוק לא שמי' אהל לא נאמר אלא לענין חציצה אבל לענין הבאה גם אהל זרוק מביא את הטומאה, והטעם בזה נראה פשוט, דטלית המנפנפת וספינה ששטה הוי הדין בהו דלח חשיבי האהלה כלל, ואינם מאהילים כלל על מה שתחתיהם, כיון דאינם קבועים, וע"כ לית בהו גם דין הבאת טומאה, כיון דאין כאן האהלה על הטומאה, משא"כ אהל זרוק, כיון דהוי על הבהמה הנושאת אותו שפיר הויא האהלה קבועה ומביא את הטומאה, אלא דכיון שהוא זרוק הוי חסרון בגופו של האהל, דאין בהחפצא דין אהל, וכל דחשיבא האהלה אלא דהוי חסרון בגוף האהל ע"כ אין זה שייך אלא לדין חציצה, דאינו חוצץ אם לא שיהא בגופו דין אהל אבל אין זה שייך לדין הבאת טומאה, דאף אם אינו חשוב אהל, מ"מ כל מידי דמאהיל מביא את הטומאה והן יש לעיין, בספינה ששטה על פני המים ושידה תיבה ומגדל הפורחין באויר, דלענין אהלן על מה שתחתיהן הא לא הויין האהלה כלל, מה דינם היכא שמכוסין למעלה ויש כאן דין אהל גם על מה שבתוכן אם נימא דבטל כל דין אהל שלהן ואינן אהל גם על תוכן, או דנימא דעל תוכן שפיר הויין אהל גמור. ולפי המבואר נראה, דמשום דין טלית המנפנפת דעיקר הדין הוי דהאהלה עוברת לא הויא האהלה, אבל לא דהוי חסרון בגוף האהל, א"כ אין זה שייך רק לתחתיהן, דעל תחתיהן הויין מנפנפין ועוברין ולא קבועין, משא"כ לענין אהל תוכן, כיון דהכיסוי לעולם קבוע בהספינה והמגדל, א"כ הא הוי אהילה קבועה, ועל מה שהוא קבוע שפיר חשוב האהלה, אלא דאם נימא דאהל זרוק לא שמי' אהל וזה הא הוי חסרון בגוף האהל, דבשעה שהוא זרוק אין בו דין אהל, ולא איכפת לן גם מה שהוא קבוע, אבל מ"מ כיון שהוא זרוק אינו אהל, א"כ ממילא גם הכא אהל של הספינה והמגדל על תוכן ג"כ הוי אהל זרוק, ואין בו דין אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה, אם נימא דאהל זרוק לא שמי' אהל ולפ"ז הרי ניחא הא דתלי הגמ' הך דינא דתיבה שזרקה דכלים שבתוכה טמאים בדין אהל זרוק, וכן הא דמפרש הרמב"ם דשידה תיבה ומגדל הויין פורחין באויר, ומ"מ תלי לה לדין הצלתן בדין אהל זרוק, וכבר הקשינו ע"ז דהא הויין כטלית המנפנפת וספינה ששטה דלא הויין אהל לכו"ע, אכן לפ"ז הרי ניחא, דהנה הך תיבה שזרקה הא תניא כשהיא באהל המת, וא"כ הא אינה יכולה להציל אם לא בסתומה גם למעלה ומכל צדדיה, וכן השידה תיבה ומגדל לפ"מ דקי"ל משום אוירה גזרו וכמבואר ברמב"ם פי"א מה' טו"מ יעו"ש, ג"כ בע"כ מיירי במכוסין גם למעלה ומכל הצדדים, וא"כ הא קשה דאמאי כלים שבתוכה טמאים, והא אף אם נימא דאהל זרוק לא שמי' אהל, ואפילו גם אם נימא דהויא גם כטלית המנפנפת, אכתי צריכה להציל גם מדין צמיד פתיל, דמציל בכל גווני, וכדתנן בפ"י דכלים דכלי עץ הטהורים מצילין בצ"פ, אשר בכלל זה גם שתו"מ, ובדין צ"פ הא לא שייך כלל לא דין זרוק ולא דין מנפנף, ולעולם הצ"פ מציל על כל מה שבתוכו, וא"כ גם הכא תציל התיבה על כל מה שבתוכה מדין צ"פ. וצ"ל דמיירי במכוסה למעלה בלא חיבור ומירוח, וע"כ לא מהניא הצלתן רק מדין אהל, ולא מדין צ"פ, ומשו"ה הוא דתלוי בדין אהל זרוק ולפ"ז הא עיקר דין אהל דדיינינן בהך תיבה אין זה על מה שתחתיה, ורק לענין תוכה הוא דדיינינן דין אהל, שהכיסוי יהא חשוב אהל לחצוץ על תוכו, ולענין אהלו שעל תוכו הא לא הוי מנפנף כלל, כיון דמאהיל עליו בקביעות, ואינו מנפנף ממנו, וכמש"נ דבכה"ג לא שייך דין מנפנף, אלא דהא מיהא דאהל זרוק מיהא הוי, וזה שייך גם לענין אהל הכיסוי שמאהיל על תוכו, וע"כ זהו דתלי לה הסוגיא בדין אהל זרוק, ומיושב היטב דעת המפרש בהך דתיבה שזרקה, וכן דברי הרמב"ם בהך דשתו"מ הפורחין באויר, אף אם מיירי בשעה שהן פורחין, כיון דמיירי במכוסין ולענין הצלת תוכן, ע"כ לא שייך זאת רק לדין אהל זרוק, ולא לדין מנפנף, וכמש"נ. ובאמת שלפ"ז צ"ע שיטת הר"ח, דאיך תלי לה לתבה שזרקה בדין טלית המנפנפת, כיון דאיירינן לענין דין אהל של הכיסוי על תוכו דליתא בכה"ג לדין מנפנ ובע"כ צ"ל לדעת הר"ח דמיירי בגוונא דליכא דין צ"פ מלמטה, וכגון שפתח התיבה מלמטה דחסר מירוח טיט מלמטה, ואין הכלים ניצולין אם לא שנדון דין אהל גם על הצלתה למטה, והרי אין אהל רק על מה שתחתיו ולא לצד מעלה, וכמבואר ברמב"ם בפ"כ מטו"מ ה"ו, ובע"כ דההצלה הויא במה שמאהלת על הטומאה שתחתיה וחוצצת בפניה, וע"כ זהו שפי' הר"ח דלהכי מה שבתוכה טמא משום דהויא כטלית המנפנפת, דלענין תחתיה של תיבה יש בה דין מנפנפת, דלא הויא אהל כלל לכו"ע. ולפי"ז הרי שוב נוכל לומר בדעת הרמב"ם גם כפי גירסת הר"ח ושיטתו, והא דתלי לשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר בדין אהל זרוק, משום דאיירי בפתחן למעלה, דמצילין מלמטה מדין צ"פ, ואיירי רק לענין אהל הכיסוי על תוכו, דלית בי' דין מנפנף, ורק דין אהל זרוק, וזהו השתו"מ שיש בהן הפלוגתא דרבי ור"י בר"י ופסק הרמב"ם כרבי דלא שמי' אהל, משא"כ הך תיבה שזרקה דאיירי בפתחה מלמטה, וע"כ הויא בכלל מנפנפת, וניחא דברי הרמב"ם בין לפי גירסת הר"ח ובין לפי גירסת המפרש, וכש"נ. והן חלוק דין הצלה דצמיד פתיל מהצלת אהל, דהצלת צ"פ היא על תוכו, וזהו עיקר דינו של צ"פ דכל אשר בתוכו טהור, משא"כ באהל עיקר דינו הוא דין חציצה, שחוצץ ומציל על מקומו, וכדתנן בפ' כוורת, כוורת שמונחת בתוך הפתח וטומאה ע"ג או תחתיה תחתיה וגבה טמא היתה פחותה או מחזקת ארבעים סאה וטומאה תחתיה כנגדה עד התהום טמא טומאה ע"ג כנגדה עד לרקיע טמא, הרי דבצ"פ טומאה עוברת דרך עליו, וה"ה דאינו מציל גם על מקומו, כי אם דתוכו ניצל, ואהל מציל וחוצץ לטהר המקום ממנו ואילך. אשר לפ"ז הרי מיושבת היטב שיטת הר"ח דתיבה שזרקה על פני המת כלים שבתוכה טמאים משום דהויא כטלית המנפנפת, וכבר הקשינו ע"ז דאכתי תציל בתורת צ"פ למטה, בצירוף דין אהל בכיסוי מלמעלה, דכלים הבאין במדה הרי מצילין בכיסוי לבד גם בלא