חדושי ר' חיים הלוי קמד

טומאת ארץ העמים, דנכלל בזה האהלת גושא. וגם דהכי מסתברא, דהא חזינן דטומאת אוירא היא מין טומאה בפ"ע שאין בה משום סרך האהלה כלל, וטומאת גושא היא משום סרך האהלה, וכדקאמרה הגמ' דהזאה איתא בגושא וליתא באוירא, והיינו משום דטומאת גושא אית בה סרך טומאת אהל, ושייכא בה הזאה, משא"כ טומאת אוירא, דהויא מין טומאה בפ"ע, ואינה שייכה כלל לדין הזאה. ולפ"ז הרי ממילא מובן דאי משום אוירא גזרו ליתא לטומאת גושא, דלא מצינו רק חדא גזירה ולא תרתי גזירות. ולפ"ז הרי לא נוכל לומר דר"י בר"י ס"ל דמשום אוירא גזרו והא דמצריך ראשו ורובו הוא משום טומאת גושא, כיון דליתנייהו כלל שני הטומאות ביחד, ולפ"ז שוב קשה הנך תרי ברייתות אהדדי, וצ"ע. ואשר יראה לומר בזה, דהא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן לא מהניא רק אם יש כאן הצלת אהל ובזה הוא דלא גזרו, אבל בלא הצלת אהל לא מהניא כלל מה דלא שכיחא. ולפ"ז שפיר ניחא, דבאמת ס"ל לר"י בר"י דמשום אוירא גזרו, והא דמטהר בלא הוציא ראשו ורובו אף שפתוח לארץ העמים, היינו משום טעמא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, והא דמטמא בהוציא ראשו ורובו היינו משום דאז הרי ליכא הצלת אהל כלל, ובכה"ג לא שייך הא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, אבל אה"נ דמשום אוירא גזרו לר"י בר"י, וניחא הך דבקרון ובספינה טמא כיון דמשום אוירא גזרו, ומיושבת היטב הסוגיא וכש"נ. אכן כ"ז הוא לשיטת הר"ח, דר"י בר"י ס"ל דאהל זרוק שמי' אהל, אבל לשיטת המפרש דבברייתא מבואר דר"י בר"י ס"ל אהל זרוק לא שמי' אהל, ומ"מ סובר דהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, א"כ הרי מבואר להדיא דאף במקום דליכא אהל ג"כ לא גזרו בי' רבנן, והא דטמא בהוציא ראשו ורובו ע"כ צ"ל דגם בלאו טעמא דאהל שאני הך לא שכיחא דשידה תיבה ומגדל מהך דהוציא ראשו, ואולי בחציצה בעלמא הדבר תלוי. אלא דמ"מ לשיטת הר"ח שפיר צ"ל כמש"כ דבדין אהל תליא מילתא, וראי' לזה מכל הני סוגיות שהבאנו דרבי ור"י בר"י פליגי בדין אהל זרוק אי שמי' אהל אי לא, וקשה לפ"מ דאיבעיא לן דילמא משום אוירא גזרו א"כ הא לא שייך כלל דין אהל לטומאת ארץ העמים, כיון דהוא פתוח למעלה ואיכא שם טומאת אוירא, ומאי איכפת לן אם אהל זרוק שמי' אהל או לא, וביותר דלפי שיטת הר"ח הא מוכח מהא דבקרון וספינה טמא דר"י בר"י ג"כ ס"ל דמשום אוירא גזרו, א"כ הא בודאי לא שייך כלל חציצת אהל, וקשה כל הנך סוגיות דאיתא שם דטעמא דר"י בר"י הוא משום דאהל זרוק שמי' אהל. אלא ודאי כמש"כ, דלשיטת הר"ח הא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן בחציצת אהל תליא, וע"כ שפיר תלי לה הגמ' בדין אהל זרוק גם אי משום אוירא גזרו, וכמש"כ דאם שמי' אהל ואיכא חציצת אהל אז הוא דשייך בי' הא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, אבל בלא"ה לא שייך בי' גם הך דמילתא דלא שכיחא, וכש"נ. והמבואר מכ"ז, דלשיטת הר"ח דר"י בר"י ס"ל אהל זרוק שמי' אהל, א"כ ממילא מוכח מהא דבקרון ובספינה טמא דמשום אוירא גזרו, דאי משום גושא איכא שם חציצת אהל, וכל הני סוגיות דאיתא שם דפליגי באהל זרוק אם שמי' אהל אם לא מתישבים גם אם נימא דמשום אוירא גזרו. אשר ע"כ זהו שפסק כן הרמב"ם, כיון דלפי המסקנא הא מוכחא הך ברייתא דבקרון ובספינה טמא כהך שינויא דכו"ע ס"ל משום אוירא גזרו, וממילא דקי"ל כן. וניחא נמי הא דפסק הרמב"ם בסתמא דהנכנס לארץ העמים בשידה תבה ומגדל טמא משום דאהל זרוק ל"ש אהל, ולא הזכיר דאיירי בסתומין, כיון דגם בפתוחין צריכינן להך טעמא דל"ש אהל, דבלא"ה הי' טהור גם אי משום אוירא גזרו, משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, וכש"נ. אלא דכ"ז לשיטת הר"ח, משא"כ לפי גירסת המפרש, דלפי המסקנא ר"י בר"י ג"כ ס"ל דאהל זרוק ל"ש אהל, א"כ הא ליכא הוכחה מהא דבקרון ובספינה טמא דמשום אוירא גזרו, דהרי גם אי משום גושא גזרו ג"כ טמא בקרון ובספינה, כיון דהוי אהל זרוק דל"ש אהל, ואין כאן חציצה גם בפני טומאת גושא, וא"כ ממילא דנשאר באיבעיא אי משום גושא גזרו אי משום אוירא גזרו, והוי ספיקא דדינא. פי"א הל"ה הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא שאהל זרוק אינו קרוי אהל עכ"ל, ובנזיר דף נ"ד איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא גזרו עליה או דילמא משום גושא גזרו עליה וכו' לימא כתנאי הנכנס לארץ העמים בשידה תבה ומגדל רבי מטמא ור"י בר"י מטהר, מאי לאו רבי סבר משום אוירא ור"י בר"י סבר משום גושא, לא דכו"ע משום גושא מ"ס אהל זרוק שמי' אהל ומר סבר לא שמי' אהל, והתניא ר"י בר"י אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה ואם היתה מונחת טהורה אלא דכו"ע וכו', וגירסת הר"ח שם ואם היתה מונחת טהורה ואבע"א וכו', ובתוס' שם פירשו שני הגירסאות, דלגירסת הר"ח הוי הך והתניא סייעתא, דהא דתניא דאם היתה מונחת טהורה פירושו שהיתה מונחת ע"ג אדם או בהמה שנושאין אותה, וא"כ הא הויא אהל זרוק, ומ"מ מצלת על הכלים שבתוכה שהם טהורים, ש"מ דר"י בר"י סבר דאהל זרוק שמי' אהל, וזהו סייעתא דפליגי באהל זרוק, והא דבזרקה כלים שבתוכה טמאים, היינו משום דכשהיא נזרקת באויר הרי היא כטלית המנפנפת ועוף הפורח וספינה שהיא שטה על פני המים דתנן בפ"ח דאהלות דלא מביאין ולא חוצצין, וזה לכו"ע, אפילו אם אהל זרוק שמי' אהל, מ"מ הני לא הוו אהל כלל, וע"כ גם בזריקה דכוותה דאינה אהל לכו"ע, ולפי הגירסא דגרסינן אלא הוי הך והתניא פירכא, דהגמ' מוכיח מהא דבזרקה כלים שבתוכה טמאים ש"מ דאהל זרוק לא שמי' אהל אפילו לר"י בר"י, ומוכח מזה דלא פליגי באהל זרוק, והא דבמונחת כלים שבתוכה טהורים פירושו דמונחת על הארץ דאז לא הויא אהל זרוק כלל. והתוס' הכריעו כגירסת הר"ח דהאוקימתא דפליגי באהל זרוק לא איתותבא, והוכיחו זאת מהא דבעירובין דף ל' ובחגיגה דף כ"ה איתא דרבי יוסי ברבי יהודה ורבי פליגי באהל זרוק, ולפ"ז הא נמצא דכל הנך סוגיין איפרוך, אלא ודאי כגירסת הר"ח. ולהרמב"ם שכתב דהך שידה תיבה ומגדל דפליגי באהל זרוק איירי בפורחין באויר דהוי כמו תיבה שזרקה, א"כ ש"מ דגם תיבה שזרקה הויא בכלל אהל זרוק, ומדמטמא גם ר"י בר"י בע"כ מוכרח כדעת המפרש דהך והתניא הויא תיובתא ולא סייעתא, וקשה אליבי' ג"כ מכל הנך סוגיות שהביאו התוס'. והנה קשה מאד לפי שיטת הרמב"ם והמפרש דס"ל דזרקה ופורחין באויר תלוי בדין אהל זרוק, והא הויין ממש כמו טלית המנפנפת ועוף הפורח וספינה שהיא שטה על פני המים דתנן סתמא בפ"ח דאהלות דלא מביאין ולא חוצצין, וכפי הנראה פשוט דזה לכו"ע ולא שייך לדין אהל זרוק כלל, ואיך תלי הסוגיא הכא תיבה שזרקה בדין אהל זרוק. וצ"ל לדעת הרמב"ם דמיירי בשידה תבה ומגדל בשעה שהן מתעכבין באויר ולא פורחין, וע"כ דינן כספינה שקשרה דתנן באהלות פ"ח שם דהויא האהלה, ורק אהל זרוק הוא דהויין, כיון שהם באויר, והא דנקט הרמב"ם דאיירי בפורחין באויר ולא אוקמה בנישאין, היינו משום דס"ל דבלא"ה לא מצינו אהל זרוק כלל, וכדתנן בפ"ו דאהלות ארבעה נושאין את הנדבך טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאין וכו' נתון וכו' על דבר שיש בו רוח חיים טומאה תחתיו כלים שע"ג