חדושי ר' חיים הלוי קמג

הטומאה טפח מרובע אע"פ שהטומאה ממעטת את החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמא כל סביביו במגע וזהו קבר סתום וכו', הרי דדעת הראב"ד דעיקר דין קבר האמור בתורה הוא דוקא בטומאה רצוצה, ולקמן בפי"ב כתב וז"ל דחלל טפח פנוי בעינן להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה שאם לא כן הטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת, הרי דדעת הראב"ד היא דבטומאה ממעטת את החלל טפח לא הוי אהל כלל, ומ"מ כתב כאן בפ"ז דבטומאה ממעטת יש בו דין קבר לכל דיני טומאת קבר, וחזינן דלדעת הראב"ד טע"ט של קבר לא שייך כלל לדין טע"ט של אהל הבאת טומאה, אלא דהוי דין בפ"ע בקבר דבעי מקום טע"ט, וא"כ הך דינא דכתלים לא מצינו לדעת הראב"ד רק בדין אהל ולא בדין קבר, ושפיר י"ל דבקבר בעינן שיהא מקום הטומאה עצמה טע"ט וכמש"כ, וגם דכיון דהויין שני דינים הטע"ט של הבאת טומאה וטע"ט של קבר, ונמצא דאין מועיל כלל טע"ט של הבאת טומאה לאשוויי' קבר, א"כ ממילא בעינן בהכותל גופא טע"ט, ולא מהניא כלל מה שהטומאה מתפשטת בתוך האהל טע"ט, דזה הא הוי מדין הבאת טומאה, וזה לא מהני בקבר, לדעת הראב"ד דס"ל דבקבר הוי דין בפ"ע דבעינן מקום טע"ט וכמש"כ. ולפ"ז הראב"ד שהשיג וכתב דהך דסמך לה סוכות קאי על יש בהנפש פותח טפח, ובאין בה פותח טפח טהורה, לטעמי' אזיל, דהרי כל המשנה מיירי בדין טומאת קבר, וא"כ הך דסמך לה סוכות מיירי ג"כ לענין טומאת קבר, ולפמש"נ דלהראב"ד ליכא בקבר דין כתלים, א"כ באין בו פותח טפח לא הוי קבר כלל, ולכן מפרש להמשנה דמיירי בשיש בה פו"ט דהוי קבר, וכמש"כ דבאין בה פותח טפח לא חשוב קבר אף בסמך לה סוכות. פי"א הל"א ארץ העמים בתחלה גזרו על גושה בלבד כבית הפרס ולא היו מטמאין אלא המהלך בה או נוגע או נושא מעפרה חזרו וגזרו על אוירה שיטמא ואע"פ שלא נגע ולא נשא אלא כיון שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העמים נטמא וכו' טומאת אויר ארץ העמים לא עשו אותה כטומאת עפרה אלא קלה היא ממנה שעל טומאת עפרה שורפין תרומות וקדשים והמתטמא בגושה טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי אבל הנטמא באוירה א"צ הזייה שלישי ושביעי וכו' עכ"ל, והוא בנזיר דף נ"ד ע"ב איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא גזרו עלי' או דילמא משום גושא גזרו עליה, ת"ש ומזה בשלישי ובשביעי ואי אמרת משום אוירא הזאה ל"ל וכו' לעולם אימא לך משום אוירא וכי קתני אשארא, ופסק הרמב"ם כשינויא דגמ' דבטומאת אויר ארץ העמים א"צ הזאה שלישי ושביעי. והנה בטעמו של הרמב"ם שפסק דמשום אוירא גזרו הי' מקום לומר דהוא משום דהויא איבעיא דלא אפשיטא וספק דבריהם להקל, ואה"נ דלהחמיר לא אמרינן דמשום אוירא גזרו, אכן ממה שפסק הרמב"ם לקמן בהל"ה ז"ל המהלך בארץ העמים בהרים ובסלעים טמא טומאת שבעה, בים ובמקום שהים עולה בזעפו טהור משום נוגע בארץ העמים וטמא משום אוירה עכ"ל, והרי התם ליכא טומאת גושא כלל, דכיון דטהור הוא מטומאת גושא של מגע ומשא, א"כ ממילא דכש"כ דלית בי' גם טומאת אויר גושא, וכל טומאתו היא רק משום אוירא, ומשום דהרמב"ם פוסק בודאי דמשום אוירא גזרו בין להקל ובין להחמיר, וזה צ"ע דהא הויא איבעיא דלא אפשיטא והי' צריך להיות דין זה בספיקא, ויותר קשה דהנה שם בסוגיא לימא כתנאי הנכנס לארץ העמים בשידה תבה ומגדל רבי מטמא ור' יוסי בר' יהודה מטהר מאי לאו רבי סבר משום אוירא ור"י בר"י סבר משום גושא, לא דכו"ע משום גושא מ"ס אהל זרוק שמי' אהל ומ"ס לא שמי' אהל, והך משום גושא פירושו דוקא משום גושא, דאי משום אוירא אין כאן חציצת אהל דהרי הן פתוחין למעלה, והנה בעירובין דף ל' ובחגיגה דף כ"ה איתא שם הך פלוגתא דרבי ורבי יוסי ברבי יהודה וכהך אוקימתא דפליגי באהל זרוק אם שמי' אהל אם לא, וא"כ הנך סוגיות מוכיחות דמשום גושא גזרו, ולמה פסק הרמב"ם דמשום אוירא. ועיין ברמב"ם בפי"א שם שכתב ז"ל הנכנס לארץ העמים בשידה תבה ומגדל הפורחין באויר טמא שאהל זרוק אינו קרוי אהל עכ"ל, הרי דהרמב"ם ג"כ פוסק כהך אוקימתא דפליגי באהל זרוק, דהוא זה רק אם נימא דמשום גושא גזרו, וזה סותר למה שפסק הכא דמשום אוירא גזרו. ואם די"ל דהרמב"ם איירי בסתומין גם למעלה דאיכא חציצת אהל גם בפני טומאת אוירא, אבל מאחר דהסוגיות הא מיירו בפתוחין למעלה ומוכיחות דמשום גושא גזרו, א"כ אכתי צ"ע פסק הרמב"ם דמשום אוירא גזרו. והנה שם בסוגיא עוד והתניא ר"י בר"י אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה ואם היתה מונחת טהורה, אלא דכו"ע משום אוירא ומ"ס כיון דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן ומ"ס אע"ג דלא שכיחא גזרו בי' רבנן, [יעו"ש במפרש דהך והתניא הויא פירכא, דמהך דתיבה שזרקה על פני המת באהל טמאה ש"מ דר"י בר"י סבר דאהל זרוק לא שמי' אהל, וע"ז מסיק דבמילתא דלא שכיחא פליגי, אכן גירסת הר"ח שם ואבע"א דכו"ע וכו', והך והתניא פירושו דהוי סייעתא, ומשום דהא דמונחת טהורה הוא במונחת באויר, וש"מ דאהל זרוק שמי' אהל, ותבה שזרקה דטמאה הוא משום דהויא כטלית המנפנפת דאינה אהל לכו"ע], והתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון ובספינה טמא ואבע"א הכא שמא יוציא ראשו ורובו לשם פליגי והתניא ר"י בר"י אומר הנכנס לארץ העמים בשידה תבה ומגדל טהור עד שיוציא לשם או ראשו או רובו, ע"כ הסוגיא, והנה מהא דתניא דטהור עד שיוציא או ראשו או רובו, הרי מבואר להדיא דר"י בר"י ס"ל משום גושא גזרו, דאי משום אוירא א"כ הא בפתוח כל שהוא ממילא הוי כולו בארץ העמים, ומדיהיב שיעורא דעד שיוציא ראשו או רובו ש"מ דמשום גושא גזרו, וא"כ קשה הא דקאמר הגמ' דכו"ע משום אוירא גזרו, וכן הא דתניא דבקרון ובספינה טמא, דטומאתו היא משום אוירא, ומוקמינן לה כר"י בר"י, והא ר"י בר"י ס"ל דמשום גושא גזרו, וצ"ע ולכאורה היה נראה לומר, דהנה הא דקאמרה הגמ' דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן הא קיימא שם על טומאת אוירא, וא"כ הרי י"ל דטומאת גושא נוהגת בכל גווני ואף במילתא דלא שכיחא, ולפ"ז הא שפיר נוכל לומר דבאמת ר"י בר"י סובר דמשום אוירא גזרו, והא דקאמר ר"י בר"י דטהור עד שיוציא ראשו או רובו דזה קיימא על טומאת גושא, הוא משום דטומאת אוירא בלא"ה ליכא, משום טעמא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, ולא נשאר רק טומאת גושא, וזהו דתלוי בהוצאת ראשו או רובו, ולפ"ז הרי ניחא הא דבקרון ובספינה טמא, כיון דבאמת ס"ל לר"י בר"י דמשום אוירא גזרו. אכן זה אינו, דנראה דאם נימא דמשום אוירא גזרו ליתא לטומאת גושא כלל, וכמבואר בדברי הרמב"ם שפסק בסתמא דבטומאת אוירה ליכא הזאה, ולא הזכיר הזאה בטומאת ארץ העמים רק במגע ומשא של גושא, ואם נימא דטומאת גושא לעולם איכא אף אם משום אוירא גזרו, א"כ הא הו"ל להזכיר הזאה בהאהלת גושא, והכי מוכחת ג"כ הסוגיא דנזיר שם דפריך ואי משום אוירא הזאה ל"ל, ומאי פירכא, ונימא דההזאה קיימא על טומאת האהלת גושא, דהא סתמא תנן