חדושי ר' חיים הלוי קמב

למבחוץ, א"כ ודאי דטומאת מגעו שמבחוץ היא רק טומאת קבר ולא טומאת המת עצמו, ואע"ג דטומאתו היא עם המת ביחד, מ"מ טומאתו מדין קבר היא דבאה, ואין הנזיר מגלח עלי', וע"כ אין הכהן מוזהר עלי', ומיושבים היטב דברי הראב"ד וכש"נ. פ"ז הל"ז טומאה שהיא רצוצה בכותל וסמך סוכה לכותל הסוכה טמאה שהרי נעשה הכותל צד מצדי האהל ואע"פ שהצדדין טהורים לנוגע אילו לא הי' עליהן אהל אבל משנעשה עליהן אהל האהל כולו טמא שהרי הטומאה בתוכו עכ"ל, ובהשגות ז"ל אין דרך המשנה כדבריו דתנן פ"ז נפש אטומה הנוגע מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, אם היה מקום הטומאה טפח על טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום, סמך לה סוכות טמאות ור"י מטהר, הנה שאין הסוכה טמאה אלא שיש במקום הטומאה טפח על טפח שנעשית הסוכה דופן הקבר ומטמאה במגע מכל סביביה ולא באהל אלא א"כ הקבר פתוח אליה וכו' אבל בנפש אטומה כיון שהנוגע בנפש מן הצדדין טהור אף הסוכה הסמוכה לה טהורה במגעה ובאהלה מתוכה וכו' שאם אין קבר אין גולל ונפש אטומה אינה קבר וכו' עכ"ל, והרמב"ם מפרש דהא דסמך לה סוכות טמאות דתנן במתני' קאי על נפש אטומה, ומשום דכיון דסמך לה סוכות ונעשית אהל ממילא פקע מינה דין רצוצה, והטומאה מתפשטת לכל האהל, וכדתנן בפ"ו דאהלות כותל שהוא לאויר והטומאה בתוכו מחציו ולפנים הבית טמא וכו', הרי דטומאה הבלועה בכותל חשובה כמו בתוך האהל, וה"נ דכוותה בסמך לה סוכות דנעשה הנפש אחת מן הכתלים המשמשים את הסוכה הטומאה מתפשטת בתוך הסוכה שהיא אהל שלה. ולא חלק הרמב"ם בין מחצי' ולפנים למחצי' ולחוץ, משום דדעת הרמב"ם דדוקא בסמך התקרה לצד הכותל אז הוא דנידון בדין מחציו ולפנים ומחציו לחוץ, משא"כ אם התקרה מונחת על הכותל אז כל הכותל שייך להאהל, וכמבואר כן בלשון הרמב"ם בפכ"ד מטומאת מת שכתב שם ז"ל כותל שהוא לאויר וגג הבית סמוך לכותל ואינו מורכב על הכותל וכו' מחציו ולפנים הבית טמא וכו' עכ"ל, הרי מבואר להדיא דאם היה מורכב על הכותל אין בו דין דמחציו ולפנים ומחציו ולחוץ, אלא דכל הכותל שייך להאהל, ומפרש הרמב"ם דהך דסמך לה סוכות איירי בשהתקרה מורכבת על הכותל, ולכן לא הזכיר החילוק דבין מחציו ולפנים למחציו ולחוץ. ודעת הראב"ד צ"ע, במש"כ דנפש אטומה שאין בה פותח טפח כל הסוכה טהורה בין במגעה בין באהלה מתוכה, ומ"ש מכותל המשמש את הבית וטומאה בתוכו דהבית טמא. וצ"ל דהראב"ד ס"ל דהך דסמך לה סוכות איירי באהל עראי או באהל תלוש דאז אין הנפש בטל לגבי האהל ואין בו דין טומאת כתלים, וע"כ הסוכה טהורה. אלא דצ"ע קצת למה סתם הרמב"ם הך דינא דסמך לה סוכות ולא הזכיר להדיא דאיירי בשמורכב על הכותל, וכן צ"ע למה חלקן הרמב"ם וכתב הך דינא דבלוע בכתלים בפכ"ד שם והך דסמך לה סוכות בפ"ז, ולא סמכן אהדדי, והלא חד דינא הוא. והנה בהא דתנן בפ"ז שם דאם יש בהנפש טפח על טפח הנוגע בה טמא מפני שהיא כקבר סתום ואם לאו הטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, והיינו משום דהא דקבר מטמא באהל הוא דוקא בשיש בו חלל טפח על טפח, אבל בשאין בו חלל טע"ט אין בו דין קבר כלל, צ"ע בבלוע בכתלים מחצי' ולפנים דהבית כולו טמא, ואע"ג דאין במקום הטומאה טע"ט מ"מ טמא משום דהכותל שייך להבית וחשוב כאילו הטומאה מונחת בתוך הבית, אם מהניא הך הלכה גם לדינא דטע"ט של קבר, שאע"פ שאין במקום הטומאה טע"ט, מ"מ כיון דבבית יש בו טע"ט תהני גם לענין קבר, כמו דמהניא לענין אהלים, או לא, די"ל דלא מהניא הך הלכה דכתלים רק לענין הבאת טומאה ולענין דין אהלים, אבל לא לענין קבר, וגם די"ל דבקבר הוי דינא דבעינן טפח על טפח במקום הטומאה עצמה והמת גופו, וממילא לא מהני גבי' דינא דכתלים, כיון דסוף סוף במקום שהמת עצמו מונח שם אין טע"ט. והנה בהל"ד שם כתב הרמב"ם ז"ל אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהא שם חלל טע"ט על רום טפח וכו' זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוץ שאין לו חלל טפח הטומאה בוקעת ועולה וכו' ואינה מטמאה מן הצדדין וכו', וקשה דמאי שייכות הוא דין רצוצה בוקעת לדין קבר, דהרי דין רצוצה הוי דין בהבאת טומאה, משא"כ בקבר דהוי אב הטומאה בפ"ע. אולם נראה, דכל דין טומאת קבר הוא בזה שיש בו דין אהל הבאת טומאה, ובזה שחייל עליו דין אהל זה גופא משוי לי' לקבר, משא"כ אם לא הוי אהל אינו שייך כלל להטומאה ולא הוי קבר כלל, וכמבואר ברמב"ם פ"ט מטומאת מת הל"ד ז"ל הנכרים אין להם טומאת קברות הואיל ואינן מטמאין באהל הרי הנוגע בקברן טהור עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה עכ"ל, וכן הוא בפ"ג מה' אבל עיי"ש, והיינו משום דכשאין בתוכו דין טומאת אהל ממילא אין הקבר שייך להמת כלל, ואין בו דין טומאת קבר, וע"כ ה"נ דכוותה כיון דהויא רצוצה ופקע מינה דין אהל הבאת טומאה, ממילא שוב לא הוי קבר ואינו מטמא גם במגע, וזהו דכייל הרמב"ם בהדדי חלל טפח האמור בקבר דהוי חד מילתא עם שיעורא דטפח של אהל הבאת טומאה, דזה גופא דהוי אהל של הבאת טומאה זה גופא משוי לי' לקבר כשהוא סתום, [ואע"ג דיש לחלק דמת נכרי שאני דפקע מיני' דין טומאת אהל כלל, משא"כ בפחות מטפח דכל ביטולו של האהל הוא רק מההלכה דרצוצה, וא"כ י"ל דלא שייך זאת לענין טומאת קבר, וכאשר כן מוכרח לדעת הראב"ד דסובר דגם ברצוצה הוי קבר, ובמת נכרי לא השיג, ומשמע דס"ל כדעת הרמב"ם דאין קבריהן מטמאין אף במגע, וגם די"ל, דהא דקברי נכרים אינם מטמאין במגע, לאו משום דקבר בעי אהל, רק דטעמא דכיון דחזינן דליכא גבייהו טומאת אהל, והיינו משום דהגזה"כ הוא דבעינן שיגע בעצמו של מת, ממילא כמו כן לא שייך בהו טומאת קבר, מ"מ לפי"ד הרמב"ם דסובר דרצוצה אין בה טומאת קבר, שפיר הוי טעמא כמש"כ, דבעינן אהל הבאת טומאה, וממילא דרצוצה וקברי נכרים חד טעמא להו], ומדכתב הרמב"ם דכל עיקר הטעם דבעינן בקבר טע"ט הוא רק משום דין רצוצה, מבואר מזה דדעת הרמב"ם דמלבד דין אהל של הבאת טומאה ליכא דין בפ"ע בקבר דבעי מקום טע"ט, ושניהם שוין דכל מה דהוי אהל לענין הבאת טומאה הוי אהל לענין קבר. ולפ"ז בבלוע בכתלים, לדעת הרמב"ם דדין טע"ט של אהל ודין טע"ט של קבר חד דינא הוא, וא"כ בבלוע בכתלים דיש בו טע"ט של הבאת טומאה, ממילא חשוב קבר ג"כ, כיון דדין אהל של הבאת טומאה וקבר חד דינא הוא. ולפ"ז מבוארים היטב דברי הרמב"ם דסמך לה סוכות, דהרמב"ם מפרש דמיירי בשהסוכה סתומה, וטמאה משום דנעשית קבר ע"י ההלכה של דין כתלים, וטומאת קבר עלי' לטמא באהל, ולכן א"ש מה דכתב הרמב"ם להך דינא הכא בפ"ז, וגם לא הביא החילוק של מחצי' ולפנים ומחצי' ולחוץ, משום דרק עיקר הדין אתי לאשמעינן דגם גבי קבר איכא להך דינא דכתלים כמו גבי אהל, ולכן כתבם הכא בפ"ז דאיירי בהלכות קבר, ופשוט דגם הכא בעינן כל הדינים המבוארים באהל וא"צ להביאם בהדיא. והנה הראב"ד בפ"ז שם הל"ד כתב וז"ל שאם יש במקום