חדושי ר' חיים הלוי קמא

דבקיעה, כיון דבלא"ה הא יש שם אהל חוצץ, אכן לדעת הראב"ד דדין קבר הוא בשהטומאה ממעטת את החלל טפח, וא"כ הרי אכתי צ"ע למה מייתי הגמ' טעמא דט"ר בוקעת, והרי בלא"ה ליכא אהל החוצץ, דהרי הטומאה ממעטת את השיעור טפח. אכן מלבד דגם בלא אהל כלל מ"מ כל טומאה טמונה צריכינן לטעמא דבקיעה, וכמבואר בחולין דף קכ"ה, אלא דאפילו אם נימא דבקבר באין שם אהל טפח לא מקריא טמונה כלל, כיון דהקבר עצמו מצטרף להיות אב הטומאה, מ"מ ניחא דעת הראב"ד, לפי המבואר בדברי הראב"ד בפי"ב מטו"מ הל"א דהא דהטומאה ממעטת את השיעור טפח הוא ג"כ משום ההילכתא דבקיעה, א"כ הרי עכ"פ צריכינן לטעמא דבקיעה, כיון דבלא"ה הא יש כאן אהל טפח גם לדעת הראב"ד]. ולפ"ז הא שפיר חלוקה טומאת מגע של קבר מטומאת אהלו, כיון דכל הטעם דאינו מטמא באהל כשיש שם חלל טע"ט פנוי הוא משום דהאהל של קבר חוצץ בפני טומאתו שבתוכו, וא"כ כ"ז הוא בטומאת אהל, משא"כ בטומאת מגע הרי לא שייך כלל ענין חציצה, ולא נאמר דין חציצה כלל בטומאת מגע, וע"כ זהו שמחלק הראב"ד, דלטומאת אהל בעינן דוקא שהטומאה תמעט את החלל טע"ט, כי היכי דתהוי טומאה רצוצה, ולא יהא דין חציצה בפני הטומאה שבתוכו, משא"כ בטומאת מגע, נהי דבטומאת מגע של גגו וכתליו מצטרף בזה גם טומאת המת שבתוכו, אבל מ"מ כיון דדין חציצה מיהא לית בה ע"כ שפיר מטמא בכל גווני והנה לקמן בפכ"ה הל"א כתב הרמב"ם ז"ל עמוד העומד בתוך הבית וטומאה רצוצה תחתיו וכו' ואם יש במקום הטומאה טע"ט על רום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו והבית כולו טמא שהרי האהיל על הקבר עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל זה אינו אלא בשאין שם חלל טפח פנוי אבל יש שם חלל טפח פנוי אינו מטמא באהל וי"ל שמטמא כל סביביו ויש דברים מסייעים לזה מ"מ בשיש שם טפח פנוי אינו מטמא באהל וכו' עכ"ל, והנה דברי הראב"ד שכתב וי"ל שמטמא כל סביביו יש לפרשם בתרי גווני, או דר"ל שמטמא כל סביביו במגע, וכשיטתו הכא בפ"ז שהבאנו דבמגע מטמא אף ביש שם חלל טפח פנוי, או דר"ל דהבית כולו טמא משום סוף טומאה לצאת, ורק דטומאת אהל לית בי', וכאשר כן מבואר בתוס' בב"ב דף י"ב בהך דבית שפרץ את פצימיו, דהא דמטמא כל סביביו הוא משום סוף טומאה לצאת, וזהו גם כוונת הראב"ד. אלא דנראה מלשון הראב"ד שכתב זאת בלשון וי"ל, ואי משום סוף טומאה לצאת הא הויא זאת טומאה ודאית, אלא ודאי נראה דכוונת הראב"ד היא שמטמא כל סביביו במגע, וע"כ כתב זאת בלשון וי"ל, ומשום דמהך דבית שפרץ את פצימיו דמטמא כל סביביו אכתי לא מכרעא מילתא אם הוא משום דבמגע מטמא גם ביש בו חלל טע"ט פנוי או משום סוף טומאה לצאת וכמבואר בתוס', וע"כ כתב זאת בלשון וי"ל. והרי זה סותר לדברינו שכתבנו בדעת הראב"ד, דטעמא דבעינן שלא יהי' שם חלל טע"ט פנוי הוא משום שלא יהא חשוב אהל החוצץ, ולפום הך טעמא הרי לכאורה ודאי דהוא רק לענין לטמא באהל, דשייכא בי' חציצת אהל, ולא לענין מגע, ומדחזינן בדעת הראב"ד די"ל דביש בו חלל טע"ט פנוי גם במגע אינו מטמא, ש"מ דטעמו הוא טעמא אחרינא ודלא כמש"כ. אכן נראה, דבקבר מלבד שמועיל בי' דין חציצת אהל על תוכו על טומאתו מלטמא בחוץ, עוד חייל בי' דין חציצת אהל גם להפקיע מהצד שלחוץ עצם דין קבר, דכיון דעיקר דין קבר שבגגו וכתליו הוא עי"ז שעשוי לתוכו, א"כ ממילא דהצד הפנימי שבו חוצץ על צד החיצון ומפקיעו מכלל תורת קבר. אשר לפי"ז הרי מיושבים היטב דברי הראב"ד, בהא דמבואר בדבריו דיוכל להיות דביש בו חלל טע"ט אינו מטמא כל סביביו אף במגע, דכיון דחציצה זו של צד הפנימי מועלת לחצוץ בפני צד החיצון להפקיע מיני' עיקר דין קבר, א"כ הרי ממילא שייכא חציצה זו גם לענין טומאת מגע שלא יטמא מבחוץ, כיון דחשוב אינו נוגע בקבר כלל, דהא פקע מיני' דין קבר מבחוץ, וע"כ כתב להך שמטמא כל סביביו במגע רק בלשון וי"ל. והנה מסקנת דעת הראב"ד הרי היא, דבמגע מטמא בכל גווני אף ביש בו חלל טע"ט פנוי, וס"ל דלא שייך דין הפקעת קבר גם בצד חוץ, אבל מ"מ דין חציצה בפני הטומאה אית בי', וע"כ זהו טעמו של הראב"ד דס"ל דביש בו חלל טע"ט פנוי אינו מטמא באהל, וזהו ג"כ טעמא דהסוגיא דצריכינן לההילכתא דט"ר בוקעת, ומיושבים היטב דברינו בדעת הראב"ד, וכמש"כ, והנה לדעת הרמב"ם שסובר דקבר הוא ביש שם חלל טפח פנוי, אלא דגם בזה יש ההילכתא דבקיעה, משום דכן הוא גזה"כ של קבר דטומאתו חשובה רצוצה, וכמבואר בהסוגיא דנזיר שהבאנו, צ"ע אם זה הגזה"כ דחשוב טומאה רצוצה הוא משום דין טומאת קבר, ולענין טומאת קבר הוא דחשוב רצוצה, אבל אם באנו לדון על טומאת המת עצמו לא הויא רצוצה, ואין בה דין רצוצה כלל, כיון דיש שם חלל טע"ט והויא תחת אהל, או דנימא דהגזה"כ הוא על טומאת המת עצמו ג"כ, דכל שהוא בקבר סתום הויא רצוצה, וממילא דכל שהוא כנגד המת עצמו אית בי' טומאה דמת עצמו, כיון דחשובה טומאתו רצוצה, ורק שלא כנגד המת שם הוא דטומאתו היא רק מחמת קבר ולא מחמת עצמו של מת, כיון דאין שם מת, אבל כנגד המת חשיבא טומאה הבאה ממת עצמו, כיון דדין רצוצה בה. אכן זה מבואר מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מה' נזירות דנזיר שנטמא בבית הקברות אינו מגלח משום דאין הנזיר מגלח על טומאת קבר, ואם נימא דכנגד המת יש בו דין רצוצה של עצמו של מת, א"כ אמאי אינו מגלח, אלא ודאי דגם דין רצוצה שבו הוא ג"כ רק מדין טומאת קבר, ולהכי הוא דאין הנזיר מגלח עלי'. ונראה דהראב"ד חולק גם בזה, וס"ל דאם אך הי' גזה"כ שיחול דין טומאה רצוצה בקבר סתום, א"כ לא שייך כלל לומר דזה יהא מדין טומאת קבר, דההילכתא דרצוצה על כל דבר ודבר כמו שהוא בעצמותו, והרצוצה שכנגד המת מיקריא טומאת מת עצמו, והרצוצה שבצדדין שלא כנגד המת חשיבא טומאת קבר, אבל דנימא דגם רצוצה זו שהיא כנגד המת יהא דין בקיעתה ודין רצוצה שבה מדין טומאת קבר ולא מדין טומאת מת עצמו, ס"ל להראב"ד דזה לא אמרינן, כ"א דאם אך חלה שם רצוצה על המת, ממילא חשיבא טומאת מת עצמו ולא טומאת קבר, ואע"ג דיש שם חלל טפח, מ"מ כל שהוא בכלל בקיעה דרצוצה חשוב טומאת מת עצמו, ונזיר מגלח עלי'. ולפ"ז הרי מיושב היטב סתירת דברי הראב"ד שהבאנו, דבפי"ב כתב דטעמא דמדלגין היו ע"ג ארונות הוא משום דאין הכהנים מוזהרין על טומאת קבר, כיון דאין הנזיר מגלח עלי', וכבר הקשינו ע"ז דא"כ איך מוכיח בפ"ז שם מהך דמדלגין דביש בו חלל טע"ט פנוי אינו מטמא באהל, והא אף אם יש בו טומאת אהל ג"כ אין הכהן מוזהר עליו, אכן לפי"ז ניחא, דמ"מ הא זה מיהא שפיר מוכח דדין בקיעה דרצוצה מיהא ליתא ביש בו חלל טפח, וכדחזינן דאין הכהן מוזהר עליו, וא"כ ממילא דלית בי' טומאת אהל כלל, וכמבואר בהסוגיא דנזיר דכל טומאת אהל של קבר היא רק מההילכתא דבוקעת, ובע"כ דביש בו חלל טע"ט אינו מטמא רק במגע ולא באהל. והא דהוצרך הראב"ד בפי"ב לטעמא דאין כהן מוזהר על טומאת קבר, הוא משום דבהך דמדלגין היתה גם טומאת מגע של קבר, דזה איתא גם ביש בו חלל טע"ט, וע"ז הוא דכתב טעמא דאין הכהן מוזהר עליו, דזה פשיטא דכיון דלית בי' ההילכתא דרצוצה, והאהל חוצץ בין המת