חדושי ר' חיים הלוי קמ

היא מדין בקיעה דרצוצה, אשר על כן ממילא קם דינא דהיכא דהטומאה והמת ממעט את החלל טפח אז היא טומאה רצוצה דפקע מינה דין קבר לגמרי, וכש"נ דההילכתא דט"ר בוקעת נאמרה דכל שהיא רצוצה לא יהא בה שום טומאה רק הבקיעה שמעצם המת, משא"כ בשיש שם חלל טע"ט פנוי, דחייל בי' דין קבר, וזהו קבר האמור בתורה שהוא אב הטומאה לטמא באהל, אז שפיר אמרינן דהגזה"כ הוא שיחול בטומאתו דין רצוצה ודין בקיעה לטמא באהל ע"ג ומכל סביביו, ומיושבים היטב דברי הרמב"ם והסוגיא דנזיר. ויסוד פלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא, דהראב"ד סובר דהא דתנן דבקבר בעינן טע"ט הוא דין בפ"ע דבעינן בי' שם אהל טומאה, אבל אה"נ דאין דין רצוצה סותר לחלות דין קבר וע"כ מפרש להסוגיא דנזיר כפשטה דלעולם אין קבר מטמא באהל רק כשהטומאה ממעטת את החלל טפח, ודעת הרמב"ם היא דכל יסוד דין שיעור טפח האמור בקבר הוא משום דבלא"ה הויא רצוצה דמבטלת שם קבר, וע"כ ממילא דחלל טפח פנוי בעינן בקבר, והסוגיא דנזיר היא משום דלאחר שחייל בי' דין קבר הוי דינו דטומאתו חשיבא רצוצה, ומטמא באהל ע"ג ומכל סביביו מדין בקיעה דרצוצה, וכש"נ. והנה התוס' בנזיר שם הקשו על הא דמייתי הגמ' על טומאת קבר הך דאמר מר ט"ר בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, והא טומאת קבר לא הויא מדין רצוצה דהרי קבר מטמא אף שלא כנגד הטומאה. ונראה לומר בזה, דדין רצוצה אתרווייהו חיילא, בין על טומאת המת ובין על טומאת הקבר, ובתרווייהו איתא לדין בקיעה, וע"כ טמא כל מה שכנגד הקבר משום ההילכתא דט"ר בוקעת שהיא בכל הקבר כולו. ואע"ג דלא שייך דין רצוצה רק בעצם הטומאה ולא בטומאת הבאה, וכדכתב הרמב"ם בפי"ט מה' טו"מ ה"א גבי כוורת וז"ל היתה הטומאה בתוכה הכל טמא וכו' וכל שתחתי' כנגד הטומאה, הרי דתחתי' אינו טמא רק כנגד הטומאה לבד ולא כנגד שאר תוך הכוורת, והיינו משום דכנגד הטומאה דהויא רצוצה ע"כ בוקעת גם למטה שאין שם חלל טפח, משא"כ כנגד שאר תוך הכוורת דהויא רק טומאת הבאה ע"כ לא חייל בה דין רצוצה ואינה בוקעת למטה, הרי מבואר בזה דבטומאה שבאה ע"י הבאה לא שייך רצוצה, מ"מ גבי קבר שפיר חייל דין רצוצה על כל תוכו אף שלא כנגד הטומאה, משום דטומאת קבר חשיבא עצם הטומאה ולא טומאת הבאה, או דנימא דטומאת קבר הויא כולה חדא טומאה עם המת ביחד, וע"כ אלימא טומאת קבר למיחל על כולי' דין רצוצה שבוקעת, ומיושבת היטב קושית התוס', וכש"נ. אלא דצ"ע, דמ"מ הרי מהא דמטמא אף שלא כנגד הטומאה, הרי חזינן דקבר יש בו דין טומאה בפ"ע גם בלא דינא דרצוצה, דנהי דאחרי שחייל בי' דין קבר שוב הוי קבר רצוץ ומטמא, אבל עיקר טומאתו לכתחילה בתוכו גם בצדדיו שלא כנגד המת הא הויא מדין קבר בלא בקיעה, ובע"כ דטומאת קבר הוי גזה"כ בפ"ע אף בלא דין רצוצה, וא"כ הא קשה למה מביאה הגמ' להך דטומאה רצוצה בוקעת גבי קבר, ולמה לא סגי בעיקר דין קבר לבד שמטמא באהל, וגם צ"ע דאמאי לא תהא טומאת אהלו של קבר כטומאת מגעו, שמטמא מבחוץ אף בלא טעמא דבקיעה, וצ"ע. ונראה לומר, דהנה בסנהדרין דף מ"ז איתא קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה, וברמב"ם פ"ח מטו"מ הל"ה ז"ל וקבר הידוע אסור לפנותו ואם פנהו מקומו טהור עכ"ל, והיינו משום דכיון דנפנה המת מתוכו שוב לא הוי קבר ופקע מיני' טומאת קבר שלו. אלא דיש להסתפק בעוד המת בתוכו ומטמא, וטומאת קבר הא הויא גזה"כ ואב הטומאה בפ"ע מקרא דאו בקבר, אם נימא דטומאתו הוא הקבר בלבד, והמת והטומאה שלו אינו מועיל רק לענין שיחול עליו שם קבר. אבל הטומאה של קבר הוא רק הקבר בלבד, וגם בלא המת מטמא, או דנימא דזה שהוא הקבר עם המת ביחד זהו עיקר הטומאה של קבר, ומטמא כולו אף שלא כנגד המת מדין טומאת קבר, וכן הוא הגזה"כ של קבר דכולי' עם המת ביחד הוא עיקר הטומאה והאב של קבר, אבל הקבר בלבדו בלא צירוף המת והטומאה שבו אין זה אב הטומאה של קבר ואין בו טומאת קבר. ונראה דהכי מוכח מהא דפסק הרמב"ם בפ"ג מה' אבל הל"ב ז"ל וכן אם נגע הכהן בקבר לוקה, אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת אע"פ שמיטמא בהן טומאת שבעה עכ"ל, והיינו משום דאזהרת כהנים נאמרה רק על טומאות הפורשות מן המת עצמו, ומ"מ הרי פסק דבנטמא בקבר לוקה, ובע"כ דהאב הטומאה של קבר הוא כמו שהוא עם המת ביחד, וע"כ כהן לוקה על טומאתו. והכי מבואר מדברי הרמב"ם בפ"ו מה' נזירות הל"ח ז"ל מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו ואפילו שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהייתו שם וכו' אינו מגלח שערו כשיצא משם ואם נטמא שם בביה"ק באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה עכ"ל, הרי דפסק דבקבר אע"פ שאינו מגלח עליו מ"מ לוקה על טומאה זו, וגם מעכבתו מלחול עליו נזירות טהרה, והוא כמו שפסק בפ"ה שם הט"ו ז"ל נזיר שנטמא למת טומאת שבעה בין בטומאות שהוא מגלח עליהן כמו שיתבאר בין בטומאות שאינו מגלח עליהן ה"ז לוקה עכ"ל, וע"כ לוקה על טומאת קבר ואע"פ שאינו מגלח עלי', אבל הא מיהא נראה דגם לענין מלקות בעינן טומאת המת עצמו, דהא עיקר אזהרת נזיר היא מקרא דלא יטמא להם במותם ומקרא דעל נפשות מת לא יבא, הרי דעיקר אזהרת נזיר היא שלא יטמא במת עצמו, ומ"מ הרי פסק הרמב"ם דלקי על טומאת קבר, הרי דעיקר טומאת קבר היא כמו שהוא עם המת ביחד. וכן הוא מוכח גם מהא דמבואר בדברי הרמב"ם שהבאנו דבנטמא בקבר אף שאינו מגלח אבל מ"מ אין אותן הימים עולין לו למנין הנזירות, ובנטמא בכלים שנגעו במת הלא מבואר בנזיר דף נ"ד דימי טומאתו עולין גם למנין הנזירות, וכן פסק הרמב"ם בפ"ז שם ה"ח, אלא ודאי דקבר שאני דטומאתו היא כמו שהוא עם המת ביחד, ואע"ג דקבר הוי אב הטומאה בפ"ע מגזה"כ דאו בקבר, אבל מ"מ זה שהוא עם המת ביחד זהו הקבר שבקרא, וע"כ נזיר וכהן לוקין עליו ואין ימי טומאתו עולין למנין הנזירות. ולפ"ז נראה, דזהו דמייתי הגמ' הכא הך דטומאה רצוצה בוקעת וכו', דנראה דאע"ג דקבר הוי גוף הטומאה, אבל מ"מ כיון דטומאתו היא מה שהוא עם המת ביחד, ממילא שייך בי' חציצה לאשוויי' קבר בלא מת דאז יהי' טהור, וע"כ הקבר גופי' צריך להיות אהל החוצץ על כל תוכו, ולא יטמא מבחוץ משום דהוי קבר בלא מת. ונראה עוד, דמלבד דחיילא חציצה על טומאת המת שבתוך הקבר, עוד חייל גם דין חציצה על טומאת הקבר עצמו כמו שהוא בגגו וכתליו, דכיון דטומאתו היא מה שעשוי לתוכו, וכדחזינן דמצטרף המת וכל תוכו עם הבנין יחד להיות אב הטומאה, וכל שעשוי לתוכו והטומאה שלו הויא בצירוף תוכו חשוב אהל גם על עצמו לחוץ בפני טומאתו הבאה לו מתוכו שלא יטמא מבחוץ. וע"כ זהו דמייתי הגמ' הך דט"ר בוקעת, כיון דמצד הדין הי' הקבר חוצץ על טומאתו והמת שבו, ורק משום ההילכתא דט"ר בוקעת הוא דמטמא. והרי יסוד דברי הראב"ד הוא מהא דאיתא בברכות דארונות שיש בהן חלל טפח אין בהן טומאה מבחוץ מד"ת, וכמבואר בדברי הראב"ד בעצמו, ושם הא מבואר להדיא טעמא דאהל טפח חוצץ, הרי להדיא דהקבר בעצמו הוי אהל לחוץ על טומאתו, ומיושבת היטב הסוגיא דנזיר כמש"כ. [והנה לדעת הרמב"ם דקבר הוא ביש בו חלל טע"ט פנוי, הרי מיושב היטב הא דצריכינן לטעמא