חדושי ר' חיים הלוי קלט

קרא נפקי בנזיר דנ"ג, דדרשינן שם וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל, [ועיין בראב"ד פ"ב מה' טו"מ שכתב דאשר יגע היא טומאת מגע על פני השדה היא טומאת אהל] או בקבר זה קבר סתום, הרי דתרווייהו טומאת מגע ואהל של קבר מחד קרא נפקי, וחד דינא להו, דקבר הוי אב הטומאה לטמא במגע ובאהל, ואיך מחלקינן בינייהו דבמגע מטמא בכל גווני ובאהל אינו מטמא אלא כשהטומאה ממעטת את החלל טפח. והנראה לומר בזה, דהנה מקור הך דינא דקבר דצריך שיהא בו פותח טפח הלא הוא באהלות פ"ז דתנן שם נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהיא כקבר סתום, הרי להדיא דדין טומאת קבר שמטמא מכל סביביו הוא דוקא ביש בו טע"ט, אכן קשה ע"ז מהא דאיתא בנזיר דנ"ג או בקבר זה קבר סתום דאמר מר טומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, הרי דיסוד דין טומאת קבר הוא משום ההילכתא דט"ר בוקעת וכו', וא"כ הא צריכינן שתהא הטומאה שבתוכו רצוצה, דהיינו דוקא בפחות מפותח טפח, ואיך תנן הכא להיפוך דכל טומאתו של קבר היא דוקא ביש בו טע"ט, דלא הויא הטומאה רצוצה. והנראה מוכרח מזה, דהא דבעינן טע"ט ושם אהל בדין טומאת קבר, אין זה כלל מדין טע"ט ואהל של הבאת טומאה, כי אם דהוא דין בפ"ע מסויים בקבר דבעינן בו שם אהל טומאה, אבל לא אהל של הבאה. וכך הדין נותן מסברא, דהרי באמת ליכא בקבר שום צד הבאת טומאה, דאף שלא במקום המת ג"כ טומאתו היא מעצמותו מדין קבר האמור בתורה, וכיון דאין בו דין הבאת טומאה א"כ ממילא דגם דין אהל שבו ג"כ לאו אהל של הבאה הוא. אשר לפ"ז משנתינו דתנן דבעינן בקבר טע"ט אינה סותרת כלל להסוגיא דנזיר דטומאת קבר היא מההילכתא דרצוצה, ומשום דנראה, דאע"ג דבעלמא קי"ל דכל שהטומאה ממעטת את החלל טפח פקע דין אהל מיני', ואינו מביא ואינו חוצץ, משום דהו"ל טומאה רצוצה, מ"מ כ"ז הוא נענין דין אהל של הבאה וחציצה, בזה הוא דהוי דינא דרצוצה מבטלת דין אהל שבו, וממעטת שיעור טפח שבו, משא"כ לענין דין אהל טפח דבעינן בקבר, דטומאתו היא מעצמו, שהוא בעצמו הוי אב הטומאה בפ"ע מגזה"כ, אבל אין בזה שום דין הבאה, וכן דין אהלו אין בו דין אהל הבאה, רק דין אהל טומאה לחוד, לחלות עצם השם של קבר, בזה לא מצינו שהטומאה תמעט את השיעור אהל טפח שבו. וכך הסברא נותנת, דכיון דכל עיקר הך דינא שהטומאה ממעטת את השיעור טפח הוא משום ההילכתא דט"ר בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, וכמבואר בראב"ד פי"ב מטו"מ שם, א"כ לענין הבאה וחציצה דע"ז הוא דנאמרה ההילכתא דבוקעת שתופקע מינה דין הבאה וחציצה, ע"כ ממילא הוי דינה שהטומאה הרצוצה מפקעת גם את הדין אהל וממעטת את השיעור טפח שבו, משא"כ לענין טומאת קבר, דההילכתא דרצוצה בוקעת אינה סותרת כלל לדין טומאת קבר, ע"כ ממילא דאין הרצוצה סותרת כלל את שם האהל טומאה האמור בקבר, ואין הטומאה ממעטת את השיעור טפח שבו. ולפי המבואר בסוגיא דנזיר דאדרבה עיקר טומאת קבר היא בצירוף ההילכתא דבוקעת, א"כ ממילא דבעינן דוקא בקבר שתהא הטומאה שבו רצוצה, כדי שיהא בו דין בקיעה, ומ"מ אין זה סותר כלל למשנתינו דבעינן בקבר דין אהל טפח, דאה"נ דעצם האהל צריך שיהא בו טע"ט, ורק דהויא רצוצה במיעוט הך שיעורא ע"י הטומאה שבתוכו. והרי בדברי הראב"ד הא מבואר להדיא דקבר המטמא באהל הוא ביש בו טע"ט והטומאה ממעטתו, וכנראה מקור הדברים הם הסוגיא דנזיר עם המשנה, וכמש"כ. ולפ"ז הרי ניחא הא דמחלק הראב"ד בין טומאת מגע של קבר לטומאת אהלו, דבמגע מטמא בכל גווני אף בשיש שם חלל טע"ט פנוי, ובאהל אינו מטמא כי אם כשהטומאה ממעטת את החלל טע"ט, וכבר הקשינו דהלא תרווייהו חד דין טומאה נינהו, ומה"ת נחלק בינייהו, אכן לפמש"נ הרי ניחא, דבאמת גם לדעת הראב"ד לעולם שם קבר בי' בין שיש שם חלל טפח פנוי בין שהטומאה ממעטת את החלל טע"ט, והא דמצריך הראב"ד שהטומאה תמעט את החלל טע"ט ולא יהא שם חלל טע"ט פנוי, הוא משום הסוגיא דנזיר דדין קבר שמטמא הוא משום ההילכתא דטומאה רצוצה בוקעת, וא"כ הא צריכינן שתהא הטומאה שבתוכו רצוצה, דהוא דוקא בשאין שם חלל טע"ט פנוי, וא"כ הרי לא שייך זאת אלא לענין לטמא באהל, דשייך בזה טעמא דט"ר בוקעת, משא"כ לענין טומאת מגע, הרי לא שייך כלל טעמא דבקיעה, וטומאתו היא בלא בקיעה, וע"כ שפיר מטמא במגע בכל גווני, גם ביש שם חלל טע"ט פנוי, כיון דלעולם שם קבר בי'. והנה הרמב"ם הרי חולק בזה על הראב"ד, וכמו שפסק דכל דין טומאת קבר הוא רק בשיש שם חלל טע"ט פנוי, והיינו משום דס"ל דההילכתא דט"ר בוקעת סותרת גם לדין טומאת קבר, ואע"ג דטומאתו מחמת עצמו, אבל מ"מ כיון שהוא זה מחמת המת, ע"כ חיילא גם ע"ז ההילכתא דט"ר בוקעת דכל שהוא רצוץ אין בו רק בקיעת טומאה של המת עצמו ולא טומאות אחרות, וכמו שסיים בטעמא דבעינן בקבר חלל טע"ט פנוי וז"ל זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם הי' רצוץ וכו' הרי הטומאה בוקעת וכו', וזהו להדיא כמש"כ. אכן קשה ע"ז מהסוגיא דנזיר שהבאנו, דאיתא שם דהא דקבר מטמא הוא משום דאמר מר ט"ר בוקעת, הרי דכל טומאת קבר היא ברצוצה, ולא בשיש שם חלל טע"ט פנוי, וצ"ל דהרמב"ם לא הי' גורס להך דאמר מר גבי קבר. ולפי הגירסא שלנו צ"ל לדעת הרמב"ם דס"ל דקבר שאני, דאף ביש שם חלל טע"ט פנוי, מ"מ חשיבא טומאתו לעולם רצוצה, ויש בה דין בקיעה. ואין בזה חידוש, דכיון דמבואר בסוגיא דהא דקבר מטמא באהל הוא משום דט"ר בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, א"כ ממילא דזהו יסוד גזה"כ של קבר שטומאתו תהא בה דין רצוצה ודין בקיעה, ע"כ ממילא דלעולם הויא טומאת קבר טומאה רצוצה, ואף ביש בו חלל טע"ט פנוי, ולעולם דין בקיעה בי'. אלא דהא מיהא קשה לדעת הרמב"ם שפסק דהיכא דהטומאה ממעטת את החלל טפח אינו מטמא כלל משום קבר, וכתב הטעם בזה משום דכל שהוא רצוץ הרי הטומאה בוקעת וכו' ואינה מטמאה מן הצדדין, דמבואר מזה דטומאה רצוצה שבוקעת סותרת ומבטלת לדין קבר, והא לפי הסוגיא דנזיר הא נמצא דאדרבה כל דין טומאת קבר הוא משום ההילכתא דט"ר בוקעת, הרי דלא סתרי כלל אהדדי. אכן נראה, דתרי דינים נינהו, דבאמת הא דמייתי הגמ' טעמא דאמר מר ט"ר בוקעת ועולה בוקעת ויורדת גבי קבר, הרי זה לא נאמר רק על דין שהקבר מטמא מכל סביביו וע"ג, ע"ז הוא דקאמרה הסוגיא דהוא מדין בקיעה דרצוצה, אבל בעיקר דין קבר בטומאת עצמו שהוא בעצמו הוי אב הטומאה כל תוכו בין במקום המת בין שלא במקום המת וגגו וכתליו, הרי זה לא שייך כלל לההילכתא דט"ר בוקעת, וטומאתו היא רק מגזה"כ דאו בקבר, וא"כ הרי שפיר י"ל דבעיקר חלות שם ודין קבר אמרינן דההילכתא דט"ר בוקעת סותרת לזה, ומשום דבההילכתא נאמר שלא תהא מהטומאה הרצוצה שום טומאה אחרת וטומאת צדדין כלל, ורק שהמת עצמו מטמא כנגדו, אשר בזה נכלל שלא תחול ברצוצה גם טומאת קבר, אבל אה"נ דלאחר שחלה בי' דין טומאת קבר, ונעשה אב הטומאה של קבר, שפיר אמרינן דהא דקבר מטמא מכל סביביו וע"ג