חדושי ר' חיים הלוי יד

אכן אכתי צ"ע, דהנה ז"ל הסוגיא בעירובין שם אמר רב הונא עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה ונעץ בו יתד כל שהו מיעטו א"ר אדא בר אהבה ובגבוה שלשה אביי ורבא דאמרי תרווייהו אע"פ שאין גבוה שלשה מ"ט לא משתמש לי' רב אשי אמר אפילו שגבוה שלשה מ"ט אפשר דתלי' בי' מידי א"ל ר"א ברי' דרבא לרב אשי מלאו כולו ביתדות מהו א"ל וכו' ה"נ דמנח מידי ומשתמש, והרי התם לא שייך כלל טעמא דעומד מרובה על החלל דלא שייך זאת רק על חלל ולא בשיש כאן יתד הממעט, ומ"מ הרי חזינן דנעשה רה"י ע"י הך טעמא דמנח מידי ומשתמש, הרי להדיא דהך טעמא לחוד ג"כ מועיל להחשב רה"י, וש"מ דלא בעינן כלל עצם קרקע ד', וכל דין קרקע ד' האמור ברה"י הוא רק משום מקום הראוי לתשמיש, וא"כ אכתי קשה דברי הירושלמי דמצריך שיהא עומד מרובה על החלל, דזה לא שייך רק לעצם דין קרקע ארבעה ולא לדין מקום תשמיש. ונראה לומר, דהא דמהני גבי עמוד טעמא דמנח מידי ומשתמש אין זה משום דלא בעינן כלל קרקע ארבעה ברה"י, כי אם דטעמא הוא משום דבדין קרקע ד' באמת לא צריכינן כלל שיהא במקום אחד, אלא דמצטרף לזה גם משני מקומות, דכל שבין שניהם יש קרקע ד' הרי הן חשובין רה"י, וע"כ גם הכא מצטרפי מקום העמוד שלמטה ומקום היתדות שלמעלה לדין קרקע ד', ורק דכל האיבעיא הויא משום דמקום היתדות הא לא חזי לתשמיש ונמצא דמקום היתדות חסר לגמרי, וע"ז שפיר מהני הא דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש. ולפ"ז הרי ניחא דברי הירושלמי, דנראה דהא דשני מקומות מצטרפין להשלים שיעורא דקרקע ד', הוא דוקא בששני המקומות דין רה"י בהן, אבל כל שבמקומו אינו רה"י אין קרקעו מצטרף להשלים שיעורא דארבעה. אשר לפ"ז בבור וחולייתו היכא דמצטרפין לארבעה, דתוך הבור הרי אין בו לא מחיצות ארבעה ולא אויר ארבעה, ואין המחיצות עשויות למקום ארבעה כלל, וחסר כל עיקר דין מחיצות, וא"כ הרי הא ודאי דתוך הבור עצמו לא הוי רה"י ולא מהניא לי' צירוף המקומות כיון דחסר שם מחיצות, וע"כ ממילא דגם למעלה על החוליא ג"כ חסר עיקר שיעורא דקרקע ארבעה, ולא נוכל לצרף תוך הבור להשלים שיעורו, דכל שאינו רה"י הלא לא מצטרף להשלים שיעורא, ולהכי בעינן דוקא גם לענין למעלה שיהא עומד מרובה על החלל, דזהו המועיל לעיקר דין שיעורא דקרקע ד', משא"כ בעמוד שמלאו ביתדות, דיש שם מחיצות ארבעה בין למטה ובין למעלה, דמחיצות העמוד דאמרינן בהו גוד אסיק מחיצתא הא הויין מחיצות גם על היתד, וכיון דגם שני מקומות מצטרפין לשיעורא דארבעה נעשה כולו רה"י בין למעלה ובין למטה, ע"כ ממילא דעיקר שיעורא דקרקע ארבעה לא חסר שם כלל, דהרי שני המקומות מצטרפין, ורק דבעינן ארבעה של מקום תשמיש, ובזה הוא דמועיל טעמא דמנח מידי ומשתמש. ולפי המבואר נראה, דאפילו אם נימא דכל הדין דקרקע ארבעה דבעינן ברה"י הוא משום טעמא דבעינן מקום תשמיש, ג"כ ניחא הך דירושלמי, ומשום דהך דינא דמקום תשמיש הוי מעיקר דין רה"י, ואית בי' גם דין שיעורין של מקום ארבעה האמור ברה"י, א"כ ממילא דלא מהניא בי' טעמא דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש, דמ"מ סוף סוף השתא מיהא לית בי' המקום תשמיש בכל הארבעה וחסר שיעורא דרה"י בי', ורק בצירוף הך דינא דעומד מרובה על החלל דמועיל שיהא חשוב כאלו כולו עומד הוא דמצטרף לזה גם הך טעמא דחזי למינח עלי' מידי דמיקרי כולו ראוי להשתמש, ובשניהן יחד הוא דנשלם המקום ד' של תשמיש, והכי מוכחת הסוגיא דעירובין שהבאנו דנעץ בו יתד מיעטו וקאמר ע"ז ר"א בר אהבה ובגבוה שלשה, והיינו משום דבפחות משלשה אמרינן בי' לבוד והיתד משלים לארבעה משום דהיתד וקרקע העמוד חד הוא, ואע"ג דהיתד לא חזי לתשמיש, והרי לא מהניא טעמא דלבוד רק לעיקר שיעורא ולא לתשמיש בפועל, וסבירא לי' לר"א בר אהבה דסגי בזה הואיל ויש מיהא שיעורא דארבעה, וא"כ ממילא די"ל דגם לפי"מ דמסיק הגמ' טעמא דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש הוא רק היכא דלא חסר שיעורא, וכגון ביתד דלפי מאי דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש ממילא איכא גם שיעורא דארבעה, וכמש"נ דמקום ד' מצטרף גם משני מקומות, בזה הוא דמהני טעמא דחזי למינח עלי' מידי, משא"כ בבור וחולייתו, כיון דאין בתוכו רה"י, ונמצא דחסר עיקר שיעורא דמקום ארבעה, בזה לא מהני טעמא דחזי למינח עלי' מידי, כיון דהשתא מיהא חסר עיקר שיעורא דארבעה דמקום תשמיש, [ואין לומר דבהך דיתד המיעוט הוא על עיקר המקום דהיתד הא ממעט המקום דאין בו גם אויר ארבעה וע"ז הוא דצריכינן שיהא פחות מג' כי היכא דליחשב חד מקום, אבל אה"נ דמדין מקום תשמיש שהוא קרקע ארבעה לא איירי הכא כלל. ז"א דא"כ מה מהניא ע"ז הא דחזי למיתלא בי' מידי כיון דעיקר המקום מיהא חסר כאן, אלא ודאי דהמיעוט הכא הוא על הדין דמקום תשמיש, וא"כ הרי מבואר להדיא דגם על הך דינא דמקום תשמיש הוא דאמרינן לבוד, ומשום דאית בקרקע של מקום תשמיש דין שיעורין של ארבעה], ולהכי הוא דקאמר הירושלמי דבעינן שיהא עומד מרובה על החלל דמועיל זאת שיהא חשוב כולו עומד, וממילא דמועיל טעמא דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש. ונראה דהכי מוכרח מסוגית הגמ' בשבת דף צ"ט ע"ב שהבאנו למעלה, דאיתא שם א"ר מישא בעי ר' יוחנן כותל ברה"ר גבוה י' ואינו רחב ד' ומוקף לכרמלית ועשאו רה"י הזורק ונח ע"ג מהו מי אמרינן כיון דאינו רחב ד' מקום פטור הוא או דילמא כיון דעשאו רה"י כמאן דמלי דמיא אמר עולא ק"ו לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כש"כ איתמר נמי אמר ר"ח בר אשי אמר רב וכן א"ר יצחק א"ר יוחנן כותל ברה"ר גבוה י' ואינו רחב ד' ומוקף לכרמלית ועשאו רה"י הזורק ונח על גביו חייב לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כש"כ, הרי דהוי תרי לישני אליבא דר"י, דר' מישא נקט לה בלשון איבעי' דר' יוחנן ור' יצחק נקט לה בלשון מימרא דר"י, וקשה דהרי ר"י בעצמו הוא דאמר דבור וחולייתו מצטרפין לארבעה להחשב ע"ג החוליא רה"י משום דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש, ולא מצינו בזה שום איבעי' לשום לישנא, ואיך אמרינן הכא לחד לישנא אליבי' דר' יוחנן דהויא איבעיא, והרי גם הכא חזי למינח עלי' מידי ולהשתמש. אלא ודאי כמש"כ דהא דבור וחולייתו מצטרפין לארבעה היינו רק בצירוף הך טעמא דעומד מרובה על החלל, אבל הך טעמא דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש לחוד לא מהני להחשב רה"י, ולהכי הכא בכותל דליכא עומד מרובה צריכינן דוקא לטעמא דלאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כש"כ, ובזה הוא דאיבעי לי' לר' יוחנן אם אמרינן הך ק"ו אם לא. והמבואר מזה דאין עובי המחיצות מצטרפין עם תוכן לאשוויי ר"ה, ורק בשיש השיעור ארבעה בתוכן לבד, אז הוא דמצטרף התוך להשלים שיעור ארבעה גם על המחיצות אשר ע"כ הא ניחא דעת הרמב"ם שפסק דבעינן שיהא ביניהן של המחיצות ארבעה, כיון דבאין ביניהן מקום ארבעה הא לא הוי רה"י לא בתוכו ולא ע"ג וכמש"נ. ולפ"ז ניחא נמי דעת הר"ח והרי"ף בהך דזרק כוורת בפשיטות, דנימא דסבירא להו כדעת הרמב"ם דכשאין בחלל הכוורת שהוא תוך המחיצות ד' על ד' לא הוי רה"י גם ע"ג,