חדושי ר' חיים הלוי יג

בתוכו אין מטלטלין אלא בד' אמות, הרי דאע"ג דע"ג הוי רה"י מ"מ תוכו למטה לא הוי רה"י. וא"כ ה"ה הכא נהי דתוך הכוורת הוי רה"י מ"מ מקום המחיצות והשולים עצמן דלית בהו אויר ארבעה אין בהן דין רה"י, וקשה הא דמיפטר על זריקתה משום דהוי כזורק מרה"י לרה"י והא מקום המחיצות והשולים עצמן שעליהן הוא החיוב הוצאה הא לא הוי מקומן רה"י כלל, והניחא לשיטת רש"י דהפטור הוא משום דליכא חיוב הוצאה רק בזריקת חפץ ולא בזריקת רשויות א"כ שפיר מועיל הא דתוכו הוי רה"י למיחשבי' לזריקת רשויות, אבל לדעת התוס' והרי"ף שם וכ"ה גם דעת הרמב"ם בפי"ד מהל' שבת דהפטור הוא משום דמקום עקירתה והנחתה רה"י הא קשה דהרי מקום המחיצות והשולים לא הוי רה"י ואמאי מיפטר על זריקתה וצ"ע. אכן נראה עפי"מ דאיתא לקמן דף צ"ט א"ר מישא בעי ר' יוחנן כותל בר"ה גבוה י' ואינו רחב ד' ומוקף לכרמלית ועשאו רה"י הזורק ונח על גביו מהו מי אמרינן כיון דאינו רחב ד' מקום פטור הוא או דילמא כיון דעשאו רה"י כמאן דמלי דמיא אמר עולא ק"ו לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כש"כ, הרי דבכל מחיצות רה"י כשם שחשובין מחיצות על תוכו כמו"כ יש בהן דין מחיצות גם על עצמן. ולפ"ז נראה דאע"ג דמקום המחיצות עצמן הרי לית בהו אויר ד', מ"מ הוא זה רק חסרון מקום, אבל דין מחיצות לא פקע מינייהו גם על מקומן, וזהו המבואר בסוגיא זו דכל דחשיבי מחיצות על תוכן חייל בהו דין מחיצות גם על עצמן מכח הך ק"ו דלאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש. אשר ע"כ י"ל דלענין זריקת עצמו שפיר דינו כתוכו של רה"י להחשב כזורק מרה"י לרה"י דפטור כיון דאית בי' חלות דין מוקף מחיצות. ואפילו אם נימא דדין רה"י לית בי' כיון דלית בי' מקום כלל, מ"מ הא מיהא אהניא לי' מה דחשובין מחיצות גם על עצמן והויין בכלל תוך המחיצות של רה"י דשוב הרי הן מופקעין מכלל דין רה"ר ולית בהו שוב חיוב הוצאה. אשר ע"כ שפיר מיפטר ביש בתוכו רוחב ד' על ד' כדין זורק מרה"י לרה"י כיון דהרי הוא כולו בתוך המחיצות של רה"י. אכן כ"ז הוא בכוורת שתוכה ד' על ד', דאית בהו דין מחיצות, ועושין מחיצות לתוכן במקומן, וע"כ שפיר אית בהו הך דינא דלעצמן לא כ"ש, והויין המחיצות עצמן כתוכו של הרה"י, משא"כ היכא שאין בתוכו ד' כי אם בצירוף עובי הדפנות, דדין רה"י שבו הוא כדין תל דאמרינן בי' גוד אסיק מחיצתא, אבל המחיצות עצמן במקומן אינן עושין מחיצה כלל, דהא אין בתוכו ד' ולאו בר מחיצה הוא, וממילא דבמקומן לית בהו דין מחיצה כלל לא על עצמן ולא על אחרים, א"כ בזה שפיר חייב על זריקתה, דנהי דע"ג שפיר דיינינן בהו הך דינא דלאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש, ומועיל שיהא ע"ג רה"י, אבל כ"ז הוא למעלה, דשם הוא כל דין מחיצות שלהן ושם הוא דעושין רה"י, אבל למטה כנגד תוך הכוורת דאין שם מקום ד' ואינן עושין שם מחיצה כלל, א"כ ממילא דאין שם עליהן דין מחיצות כלל גם על עצמן. ולפי"ז הרי ניחא גם הא שהקשינו דאף דאין בתוכם מקום ד' מ"מ הא הוי תוכה רה"י משום דינא דחורי רה"י כרה"י, ולפי"ז הרי ניחא, דכיון דאין בתוכה ארבעה א"כ הרי הא מיהא דהדפנות לית בהו דין מחיצה כלל על תוכה, וכל דין רה"י של תוכה הוא רק משום דינא דחורי רה"י כרה"י, וא"כ ממילא דלא שייך זאת רק על תוכה דהוא פתוח להרה"י שע"ג והוי בכלל חורי רה"י, אבל מקום הדפנות והשולים שהם סתומים אינן בכלל חורי רה"י כלל, וכיון דדין מחיצות לית בהו במקומן א"כ ממילא דלא הויין רה"י, ולפי"ז שפיר חייב על זריקתה, מכיון דהדפנות והשולים עצמן שעליהן הוא החיוב הוצאה הוי מקומן רה"ר, א"כ הרי ממילא דמקום הנחתה הוי רה"ר, ושפיר יש כאן חיוב הוצאה, וניחא דעת הר"ח והרי"ף כמש"כ. ולדעת התוס' דהדפנות עצמן מצטרפי גם לענין לפטור על זריקת הכוורת עצמה צ"ל או דס"ל דגם בתל שגבוה עשרה ורחב ד' ג"כ דיינינן בי' הך דינא דלאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש, וממילא דגם תל דינו כמוקף מחיצות, או דס"ל דכל קרקע רה"י הרי הוא מופקע ע"י הרה"י שע"ג מכלל רה"ר, וממילא דהדר דינא לפטור על זריקתה כזורק מרה"י לרה"י וכש"נ. אכן דעת הרמב"ם אכתי צ"ע, דהרי הרמב"ם איירי לענין עיקר דין רה"י לענין שיתחייב המוציא מתוכו או המכניס לתוכו מרה"ר, ובזה הוא דפסק דאין בו דין רה"י כי אם בשיש ביניהן של המחיצות ד' על ד', וע"ד הא שוב קשה דגם ביש בו ארבעה עם המחיצות ביחד ג"כ צריך להיות ע"ג רשות היחיד משום טעמא דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש, וממילא דתוכו ג"כ הוי רה"י משום דינא דחורי רה"י כרה"י, וצ"ע. ונראה לומר, דהנה בירושלמי פ' הזורק אמר ר' יוחנן העומד והחלל מצטרפין לארבעה ובלבד שיהא העומד רבה על החלל, וקשה מהא דבסוגיא דעירובין דף ע"ח מבואר טעמא דבור וחולייתו מצטרפין לארבעה משום דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש ולא משום טעמא דעומד מרובה על החלל וצ"ע. ואשר יראה לומר בזה, דהא דבעינן ברה"י שיהא לו קרקע ד' הוא מתרי טעמי, חדא משום דבעינן מקום הראוי לתשמיש ובלא קרקע אין זה מקום תשמיש, ועוד נראה דגם בלאו הך טעמא דמקום תשמיש עוד הוי זה מעיקר דין ושם רה"י דבעינן דוקא קרקע למטה, ומשום דיסוד הדין של מקום ד' האמור ברה"י שזהו עיקרו של רה"י כל יסוד חלות דינו הוא רק עם קרקע. ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי הירושלמי והש"ס דילן ולא קשיין אהדדי, דנראה דהא דקאמר הגמ' דחזי למינח עלי' מידי ולהשתמש לא שייך זאת אלא לענין הדין מה דבעינן ראוי לתשמיש, ע"ז שפיר שייך לומר דהרי הוא ראוי לתשמיש עי"ז דמנח מידי, אבל לענין הדין מה דבעינן עצם קרקע ד' ברה"י הרי לא שייך כלל ע"ז הא דחזי למינח עלי' מידי, דמאי מהניא לן מה דחזי להיות בו קרקע, כיון דכמות שהוא עתה אין בו קרקע ד'. אשר ע"כ זהו דקאמר הירושלמי דבעינן שיהא העומד רבה על החלל, ר"ל דעי"ז שפיר חשוב יש לו קרקע, וכמו דמהניא עומד מרובה על הפרוץ לכל מילי כמו כן מהניא זאת גם לענין הדין קרקע ד' דבעינן ברה"י שיחשב מקום ד' ע"י העומד המרובה שבו, וזהו דברי הירושלמי. אלא דכ"ז לענין עיקר שיעורא דקרקע ד' האמור ברה"י, בזה שפיר מועיל דין עומד מרובה ורובו ככולו, משא"כ לענין דין מקום תשמיש הרי לא שייך כלל בזה טעמא דרובא, כמבואר בעירובין דע"ח שם אביי ורבא דאמרי תרווייהו אע"פ שאין גבוה שלשה מ"ט לא משתמש לי', הרי דאע"ג דפחות משלשה כארעא סמיכתא דמיא והיתד גופי' כקרקע העמוד מתחשב, מ"מ כיון דלא משתמש לי', לא מצטרף להשלמת ארבעה, א"כ גם הכא נהי דגם החלל מתחשב כקרקע ע"י העומד המרובה שבו, אבל אכתי הרי לא משתמש לי', וזהו דפריך הגמ' בעירובין שם על הא דבור וחולייתו מצטרפין לארבעה והא לא קא משתמש לי', ומשני דמנח מידי ומשתמש, וכש"נ דלענין דין מקום תשמיש שפיר מהני מה דחזי להשתמש עי"ז דמנח מידי. ונמצא דתרווייהו צריכן, הא דעומד מרובה בעינן משום עיקר שיעורא דקרקע ד', והא דחזי למינח עלי' מידי בעינן משום דין מקום תשמיש, ומיושבים היטב הירושלמי והסוגיא דעירובין וכמש"נ.