חדושי ר' חיים הלוי קלח

ב"ד דקי"ל דחייב, וכמו שפסק הרמב"ם כן בריש פי"ג שם, אבל אה"נ דגם קרבן צבור לא מייתי ג"כ מספיקא. אלא דמ"מ צ"ע לשון הרמב"ם שכתב בסתמא דמצטרפין, דמשמע דחייבין גם בקרבן צבור, וזהו השגת הראב"ד אמאי דכתב הרמב"ם בסתמא דמצטרפין. והנה התוס' הקשו על הא דמיעוט בחלב ומיעוט בע"ז דמיבעיא אם מצטרפי, והלא אין קרבנן שוה, ואיזו קרבן יביאו אף אם יצטרפו. ולכאורה י"ל דגם האיבעיא דגמ' ג"כ קאי לענין אם היחידים חייבין, דאם יצטרפו הויין צבור שעשו בהוראת ב"ד דפטורין, משא"כ אם לא מצטרפי הוי יחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב. וי"ל דמשו"ה סתם הרמב"ם וכתב בסתמא דמצטרפין, משום דמקרבן צבור בלא"ה פטורין אף אם נימא דמצטרפין דאיזו קרבן יביאו כקושית התוס', וכל האיבעיא היא רק לענין קרבן יחיד, וע"כ פסק בסתמא דמצטרפין ופטורין גם מקרבן יחיד. אלא דצ"ע בחלב ודם דהתם קרבנן שוה וגם שם פסק הרמב"ם בסתמא דמצטרפין, וצ"ע. וי"ל דהשגת הראב"ד היא רק על חלב ודם. ובדעת הרמב"ם י"ל דס"ל דבאמת בחלב ודם איפשיטא האיבעיא, דהא האיבעיא דמיעוט בחלב ומיעוט בע"ז הוי באת"ל דמיעוט בחלב ומיעוט בדם מצטרפין, ודעת הרמב"ם בכמה מקומות דאת"ל הוי פשיטותא, וצ"ע. והנה בעיקר הך דינא דצבור שעשו בהוראת ב"ד דפטורין מקרבן יחיד צ"ע, אם הטעם הוא משום שחייבין בקרבן צבור, וא"כ נמצא דהקרבן צבור הוא שפוטרן מקרבן יחיד, או דנימא דהוי דין בפ"ע דצבור שעשו בהוראת ב"ד פטורין, ושני דינים נפרדים הם בהוראת ב"ד, חדא דפטורין מקרבן יחיד, והשנית דחייבין בקרבן צבור, ולא דהקרבן צבור הוא שפוטרן מקרבן יחיד. והנה לקמן בהוריות דף ה' תניא ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאין, ועיין ברמב"ם בפי"ד מהל' שגגות הל"ד שפסק דחייבין בקרבן יחיד, ואע"ג דהויין צבור שעשו בהוראת ב"ד, הרי להדיא דלאו בצבור תליא מילתא כי אם בחובת הקרבן צבור, וכיון דפטירי הכא מקרבן צבור ממילא דמתחייבים כל אחד בפני עצמו בקרבן יחיד. והנה התם דף ג' תנן דאפילו לאחר שנתכפרו הצבור היחיד שעשה עפ"י ההוראה פטור, והרי קרבן אינו מכפר על להבא, והיחיד בפני עצמו הא לא הוי בר הבאת קרבן צבור, וא"כ הא הוי צבור שעשו בהוראת ב"ד בלא קרבן, ומדפטור ש"מ דצבור שעשו בהוראת ב"ד פטורין גם בלא כפרת קרבן. אכן נראה, דיחיד שעשה לאחר שנתכפרו הצבור דינו חלוק, דאם באנו לדון לענין עצם החיוב של קרבן צבור, בזה ודאי דכל שחטא לאחר שהביאו הצבור כפרתן אינו מצטרף להצבור לענין עצם החובת קרבן, כיון דבשעת חטאו כבר פקע מהצבור דין חובת קרבן, אכן אם באנו לדון לענין עצם החטא ודין המחייב שבו, בזה אמרינן דגם בעשה לאחר כפרה מ"מ מצטרף מיהא להצבור לענין עצם מעשה החטא וההעלם, והוי בכלל דין העלם חטא של צבור שיש בו דין המחייב בקרבן צבור. אשר ע"כ שפיר פטור מקרבן יחיד, כיון דעצם החטא וההעלם דין קרבנו הוא של צבור אלא דמיפטר מקרבן, וע"כ שפיר מיפטר גם מקרבן יחיד, כיון דדינו הוא בקרבן צבור, משא"כ בהך דינא דונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאין, דאימעוט מעיקר החיוב של קרבן צבור, נמצא דעצם החטא והעלמו אימעוט מדין קרבן צבור, שפיר מתחייבי בקרבן יחיד, כשאר שגגות חטא, כיון דאימעוט מגזה"כ של צבור. אשר לפ"ז י"ל בדעת הרמב"ם, דס"ל דאף אם מיעוט בחלב ומיעוט בדם מצטרפי, מ"מ כ"ז הוא לענין עיקר הדין של קרבן צבור, אבל מ"מ איכא דין בפ"ע בדין קרבן דשני חטאים לא מצטרפי לחיוב קרבן אחד, אשר ע"כ ממילא דלא מועיל צירופן רק לענין שעיקר החטא שלהן יחול בי' דין העלם חטא של צבור המחייב בקרבן צבור, ושמועיל זאת לפטרן מקרבן יחיד, אבל מ"מ קרבן צבור לית כאן, מטעמא דאין קרבן אחד בא על שני חטאים, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם בסתמא דמצטרפין, כיון דגם אם מצטרפין פטורים ג"כ מקרבן צבור, וכל האיבעיא היא רק לענין אם חייבים בקרבן יחיד, ובזה כיון דנשאר בספיקא פטורין גם מקרבן יחיד. ובזה הראב"ד חולק וס"ל דאם אך מצטרפין חייבין גם בקרבן צבור, וע"כ זהו שהשיג דהו"ל למיפסק דדין צירופן הוא ספיקא, כי היכי דליפטרו בין מקרבן יחיד בין מקרבן צבור. הלכות טומאת מת פ"ז ה"ד אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח אפילו הגביה הבנין ע"ג חלל טפח עד לרקיע הכל טמא לפי שהכל כקבר, היתה טומאה רצוצה ולא הי' שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכו' זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם הי' רצוץ וכו'. הרי הטומאה בוקעת וכו' ואינה מטמאה מן הצדדין וכו' ואם הי' מקום הטומאה חלול טפח על טפח וכו' הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו עכ"ל, ובהשגות ז"ל זה הענין שלש מדות יש בו שאם יש במקום הטומאה טפח מרובע אע"פ שהטומאה ממעטת החלל והרי הוא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו"כ מטמא כל סביביו במגע וזהו קבר סתום, ואם יש שם טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל אבל מטמא כל סביביו במגע, ואם אין במקום הטומאה טפח מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באהל ואינה מטמאה במגע מצדיה, וזו הרצוצה אם היא בכותל שבין שני בתים או במעזיבה שבין בית לעלי' רואין לאיזה צד היא יותר קרובה ובוקעת לאותו צד ומטמא כל מה שיש באותו אהל, ודברים הללו מתבררים מן המשנה מארונות דראב"צ דברכות ומבית שפרץ את פצימיו דב"ב דוק ותשכח עכ"ל, וכן פסק בפכ"ה שם דכל שיש בו חלל טפח פנוי אינו מטמא באהל. והנה חלק הראב"ד בין טומאת מגע של קבר לטומאת אהלו, ביש בו חלל טפח פנוי, משום דהכי מוכח מהך דבית שפרץ את פצימיו בב"ב דף י"ב דמטמא כל סביביו, דקשה מזה על הסוגיא דברכות די"ט דאר"א בר צדוק מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים וכו'] דמפורש שם בסוגיא טעמא משום דרוב ארונות יש בהן חלל טפח, וקשה דהרי גם בבית איכא חלל טפח, אלא ודאי דבמגע מטמא בכל גווני, ובאהל אינו מטמא אלא בשאין שם חלל טפח פנוי, ועיין לקמן פי"ב ה"ו דהרמב"ם הוכיח מהך דארונות דראב"צ דארונות של עץ אין בהן דין קבר, ולטעמי' אזיל דס"ל דאדרבה כל טומאתו של קבר היא רק ביש בו חלל טע"ט פנוי, ובע"כ דארונות לא הויין קבר, אבל להראב"ד זהו גופי' טהרתן מה דיש בהן חלל טע"ט, ועיין בתוס' בב"ב דף ק' שתירצו דמיירי בארונות פתוחים, דאין מטמאין משום קבר כיון דאינן סתומין, ודינן ככל אהל דעלמא, דביש בו חלל טע"ט חוצץ בפני הטומאה, ובזה הרי דעת הרמב"ם והראב"ד שוה דמיירי בסתומין. והנה הראב"ד בפי"ב שם תירץ על הך דמדלגין היינו ע"ג ארונות, דטומאת קבר שוה לטומאת גולל ודופק, דתנן בהו בנזיר דף נ"ד דאין הנזיר מגלח עליהן וע"כ גם כהן אינו מוזהר עליו, וזה סותר לדברי הראב"ד דהכא בעיקר הדין שהוכיח הכא דאינו מטמא כלל, וצ"ע. ובעיקר דעת הראב"ד שכתב לחלק בטומאת קבר בין מגע לאהל צ"ע, דהרי מגע ואהל תרווייהו מחד