חדושי ר' חיים הלוי קלה

למילף גדולים מינייהו וכש"נ, והא דיליף ר"י במחוסרי כפרה דכשם שאדם מביא על הקטנים כך מביא על הגדולים שלא מדעתן, הוא משום דקרבנות מחוסרי כפרה הויין קרבנות חובה וקרבים בחובה גם בקטנים כמו בגדולים, וע"כ שפיר ילפינן מיני' גם לגדולים שמביא שלא מדעתן, משא"כ בפסח דאין קרבנם חובה, ורק דקטנים חשיבי בני קיומא דפסח לבד, אין למילף מקרבן קטנים לקרבן גדולים, וכש"נ. ועכ"פ הא נתבאר, דגם לפי"מ דמסקינן דשה לבית לאו דאורייתא מ"מ איתרבו קטנים מהך קרא שממנים את הקטנים שלא מדעתן והפסח עולה להם, ומשום דבזה כו"ע ס"ל דשה לבית אבות דאורייתא, וא"כ הא מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דקטן שהקריבו עליו בראשון פטור מפסח שני, כיון דכבר קיים הקרבת הפסח ומצותו בראשון, וכש"נ. פ"ו ה"א איזהו טמא שנדחה לפסח שני וכו' אבל הנוגע בנבילה ושרץ וכיוצא בהן ביום ארבעה עשר ה"ז טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול וכו' טמא מת שחל שביעי שלו להיות בארבעה עשר אעפ"י שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' מפי השמועה למדו ששביעי שלהן הי' וע"ז שאלו אם ישחט עליהן וכו' ופירש להן שאין שוחטין עליהן עכ"ל, ובהשגות ז"ל אין דרך הלכה הולכת כן שהרי רב שאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שוחטין וזורקין על טבול יום וא"כ זה טבול יום ורחמנא דחיי', אלא האי קרא בשלא טבל ולא הזה דהיינו טמא שרץ ומעשה כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהן קודם טבילה והזי' סברו שיעלה להן ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה וכו' עכ"ל, ביאור הדברים, דהרמב"ם מוכיח מהא דאמר להם משה שידחו לפ"ש, דקשה דהלא היו יכולין לטבול בו ביום ולעשות אח"כ הפסח, וכבר הקשו זאת התוס' בפסחים דף צ' עיי"ש, ומזה הוא שהוכיח הרמב"ם דטמא מת גם לאחר טבילה והזאה אינו ראוי לעשות ק"פ, והראב"ד כתב ע"ז שמכאן אין ראי' דמעשה שהי' כך הי' שלא הי' להם שהות אז לטבול ולעשות הפסח, ועל עיקר דינו של הרמב"ם דטבו"י דמת אין שוחטין עליו את הפסח השיג הראב"ד מהא דרב יליף בפסחים דף צ' ע"ב טמא שרץ מט"מ שחל שביעי שלו להיות בע"פ דאין שוחטין עליו את הפסח, ולדעת הרמב"ם דיש נפקותא ביניהם בטבו"י שלהן א"כ איך ילפינן להו מהדדי בעוד טומאתן עליהם, כיון דלא דמיין להדדי, וצ"ע. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בפ"ב מהל' ביאת המקדש הי"ב כתב הרמב"ם ז"ל טמא שרץ וכיוצא בו והערל משלחין את קרבנותיהן ומקריבין עליהן חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ וכו' אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר עכ"ל, ומקור הדבר הוא מסוגיא דמו"ק דף ט"ז דדרשינן מקרא דוביום באו דבזמן שאינו ראוי לביאה אין מקריבין עליו, ולשיטת רש"י שם קאי גם על ט"מ, ועיין בתוס' שם שהקשו מהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן, אכן לדעת הרמב"ם הרי באמת ט"מ אינו משלח קרבנותיו. וכן בנזיר דף מ"ז דתנן שם מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא וכו' וחכ"א יביא שאר קרבנותיו ויטהר, ומבואר שם בירושלמי דיטהר תחילה ואח"כ יביא שאר קרבנותיו, ועיין בתוס' שם שכתבו דהוא משום דגם לרבנן סותר מיהא את הזבחים שהקריב משנטמא דהא קפיד קרא שיביא קרבנות נזיר בטהרה, אכן לדעת הרמב"ם הוא בפשיטות משום דאין מקריבין על ט"מ, ועיין בכ"מ בהל' ביאת מקדש שם דהרמב"ם מפרש לכולא סוגיא דזקני דרום בזבחים דף כ"ב דמתכפרין טמאי מת אין מקריבין עליהן שום קרבן. ודין זה הוא מד"ת, וכדילפינן לה מקרא דוביום באו, וכן הלא מבואר מדברי הרמב"ם בהי"א שם דגם בדיעבד לא הורצה, הרי דהוי מד"ת. ולפ"ז נראה, דהא דט"מ אינו בר הבאת ק"פ הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא גרע ק"פ משאר קרבנות דט"מ אינו משלח קרבנותיו, שהוא זה דין המסויים במת לבד, ועוד משום דין המסויים בפסח שאינו בא על הטמאים, שכולל כל הטמאים אף אותן שמשלחין קרבנותיהן כמו טמא שרץ וכדומה, וגם טמא מת דכוותייהו. ולפ"ז הרי י"ל, דהא דפסק הרמב"ם דטבו"י דמת אין שוחטין עליו את הק"פ, לאו משום הך דינא דאין ק"פ בא על הטמאים הוא דאין מקריבין עליו, דבאמת בזה שוה ט"מ לשאר טמאים דטבו"י דיני' כטהור בזה ואיתי' בפסח, אלא משום דט"מ הא אינו משלח שום קרבן, ובזה הוא דסובר הרמב"ם דגם טבו"י דמת ג"כ אין מקריבין עליו שום קרבן וכן גם פסח. אשר ע"כ הרי מיושב היטב השגת הראב"ד על הרמב"ם מהסוגיא דפסחים שם דילפינן טמא שרץ מט"מ, דש"מ דט"מ שוה לשאר טמאים בזה, דבאמת אה"נ דבעיקר הדין המסויים בפסח דאינו בא בטומאה גם לדעת הרמב"ם שוה ט"מ לשאר טמאים, והא דשאני ט"מ משאר טמאים לענין טבו"י הוא משום דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו דאיתי' גם בשאר קרבנות, וא"כ לענין דינא האמור בפסח שאינו בא בטומאה שפיר ילפי מהדדי כיון דשוין הן בדינן בזה, וכש"נ. אלא דאכתי השגת הראב"ד במקומה עומדת, דמ"מ תקשי דאיך ילפינן מט"מ בשביעי שלו לטמא שרץ דאין שוחטין וזורקין עליו, והרי אף לפמש"כ דבעיקר דין דחיית טמא לפ"ש המסויים בפסח ט"מ וטמא שרץ שוין, אבל הרי בע"כ הטמאי מתים נדחין לפ"ש משום דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, שזה שייך רק בט"מ לבד ולא בשאר טמאים, וכדחזינן דגם טבו"י נדחה לפ"ש, ואיך ילפינן טמא שרץ מיניה, וצ"ע. אכן נראה, עפי"מ שכתב הרמב"ם שם ז"ל בד"א בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם הי' טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו עכ"ל, ומקור דין זה הוא בנזיר דף נ"ג ב"ד שלאחריהם אמרו וכו' רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח, (ועיין בתוספתא נזיר פ"ה שהגירסא שם היא לנזיר ולמקדש, ונראה דכן היתה גירסת הראב"ד גם בסוגיא, ולהכי הוא שכתב לא מצאתי לזה שורש וכו'], אלא דצ"ע למה כתב הרמב"ם דהוא זה רק אחר שיטבול ויזה עליו, והרי הלכה זו נאמרה על יסוד הטומאה, דטומאה זו של רביעית דם ורובע עצמות לא חשיבא טומאה לגבי עושה פסח, וא"כ הרי גם בלא טבילה והזאה ראויין הן להקריב הפסח בראשון ונזיר יוכיח שאינו סותר ימי נזירותו בשעה שנטמא, ובע"כ דלא חשיבא טומאה כלל לגבי נזיר, וא"כ ממילא דה"ה לעושה פסח, דתרווייהו חדא הילכתא נינהו, וכן חזינן לגבי ביאת מקדש דתנן שם כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין עלי' על ביאת מקדש, ושם גם בלא טבילה והזאה פטור, ומ"ש הכא גבי פסח דבעינן דוקא טבילה והזאה. ואשר יראה לומר בזה, דדעת הרמב"ם היא, דהך הלכה דלא לנזיר ועושה פסח לא נאמרה רק על הא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, אבל בהדין השני שיש בפסח לבדו דטמא לאו בר פסחא הוא ע"ז לא נאמרה הלכה זו, ורובע עצמות ורביעית דם שוין לטומאת מת שלם ולשאר מיני טומאות דלאו בני פסחא נינהו. אשר לפ"ז הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם הא דהצריך טבילה והזאה בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן, דבאמת אה"נ דמשום טעמא דט"מ אינו משלח קרבנותיו כל שנטמא בטומאה שהנזיר אינו מגלח עלי' הוי בר הבאה דפסח, אלא