חדושי ר' חיים הלוי קלו

דהרי טמא בלא"ה לאו בר הבאה דפסח הוא משום דין המסויים שנאמר בפסח דטמאים נדחין לפ"ש, אשר בזה נכלל גם טמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' וכש"נ, ורק בטבו"י דבדין המסויים שנאמר בפסח הרי הוי דינא דטבו"י דיני' כטהור והוי בר הבאת ק"פ, וכדחזינן דטבו"י בשאר טומאות עושה פסח, ורק דבאנו למידן בי' משום הך דינא דט"מ אינו משלח שום קרבן, וע"ז הרי איתה לההלכה דרובע עצמות ורביעית דם לא חשיבא טומאה לענין עושה פסח, וממילא דהוי בר הבאת ק"פ ממ"נ, דמשום הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו הרי נאמרה ההלכה דלא לעושה פסח, והך דינא המסויים בפסח שאינו בטמאים הרי ליתא בטבו"י, וזהו שפסק הרמב"ם דבטבו"י הוא דחלוק טומאה שהנזיר מגלח עלי' מטומאה שאין הנזיר מגלח עלי', וכש"נ. ולפ"ז הרי מתישבת היטב הסוגיא דילפא לטמא שרץ מט"מ בשביעי שלו, גם לדעת הרמב"ם, דהרי הך פרשה דאיש איש כי יהי' טמא לנפש הא הוא זה הדין המסויים בפסח דביחיד אינו בא בטומאה, דבזה לא נאמרה ההלכה דאבל לא לעושה פסח, וא"כ הא נכלל בהקרא בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' ובין טומאה שאין הנזיר מגלח עלי', ובטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' הרי שוחטין וזורקין על טבו"י, ורק על טמא הוא דאין שוחטין, ודין אחד לו עם שאר טמאים, וא"כ מדאין שוחטין על טמא זה גם בשביעי א"כ ש"מ דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, כיון דבדין זה המסויים בפסח, כולהו טמאים חד דינא להו, וכש"נ. והנה בפ"ו מה' ק"פ ה"ו כתב הרמב"ם ז"ל ט"מ שחל שביעי שלו להיות בשבת אין מזין עליו אלא למחר ואפילו חל שביעי שלו להיות בשלשה עשר בניסן והוא שבת ידחה ליום ארבעה עשר ומזין עליו ואין שוחטין עליו כמו שביארנו אלא ידחה לפסח שני, והלא איסור הזייה בשבת משום שבות והפסח בכרת והיאך יעמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזייה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת וכו' עכ"ל, וצ"ע דהתינח טומאה שהנזיר מגלח עלי', דאין שוחטין וזורקין על טבו"י שלה, ובע"כ דההזאה והטבילה הם בי"ג, אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' דשוחטין וזורקין על טבו"י, א"כ הא יכולה להיות ההזאה וטבילה שלו גם בי"ד דהוא זמן הכרת, וא"כ הא קשה בחל י"ד בשבת אמאי אינה דוחה את השבת, והיאך העמידו דבריהם במקום כרת, ועוד דלהדיא מבואר בפסחים דף ס"ט הזאת ט"מ תוכיח שחל שביעי שלו להיות בשבת ובערב הפסח וכו' ואינה דוחה את השבת, הרי להדיא דגם בהזאת י"ד העמידו דבריהם במקום כרת, וקשה על הרמב"ם שכתב הטעם דהעמידו דבריהם מפני שאינו בזמן חיובא, וצ"ע. ואשר יראה לומר בזה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"ה שם הל"ב ז"ל מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת וכו' אבל מי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת עכ"ל, והנה נראה, דאע"ג דלדעת הרמב"ם טבו"י דמת ג"כ אינו עושה את הפסח, מ"מ לא דמי טבו"י לטמא, דדוקא קודם טבילה דפטורו הוא משום הדין המסויים שנאמר בפסח שאינו בא על הטמאים, דהוא זה דין הנאמר בדין פסח דטמא לאו בר פסח הוא, בזה הוא דאמרינן שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת, משא"כ בטבו"י, דבכל הטמאים שוחטין את הפסח עליו, ואינו בכלל טמא האמור בפסח, ורק בטומאת מת הוא דאין שוחטין עליו משום טעמא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, והך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו כיון דאין זה דין של פסח ורק דין של כל הקרבנות דטמא לאו בר הקרבה הוא, א"כ ממילא דהוא זה רק חסרון הקרבה, שאינו יכול להקריב את הפסח, אבל הפקעה מדין פסח ג"כ לית כאן, וא"כ ממילא דבר פסחא הוא, ורק דזה שאינו יכול להקריב שום קרבן אונסו ומונעו מלהקריב את הפסח, ונמצא דפטור מחובת ומצות פסח אין כאן, ורק דהוא אנוס מפסח ע"י דין חסרון הקרבה שבו. אשר לפ"ז נראה, דוקא בטמא שמופקע הוא מעצם דין פסח, ושם טומאה היא שמפקיעתו מדין פסח, בזה הוא דס"ל להרמב"ם דאף אם הזיד בשני אינו חייב כרת, מפני שכבר נפטר בפסח ראשון מגזה"כ דטמא ודרך רחוקה האמור בתורה לגבי פסח, משא"כ בטבו"י דאינו נפקע כלל מעצם דין פסח, ורק דין חסרון הקרבה האמור בכל הקרבנות הוא דפגע בי', והטומאה אינה רק גורמת למנוע ממנו דין הקרבה, וממילא דאינו בר פסחא, וגם דקלישא טומאתי', על כן אין זה בכלל טמא האמור בתורה, ורק דין אונס הוא דאית בי' לגבי פסח, ואם הזיד בשני חייב כשאר שוגגין ואנוסין. ומעתה הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם שכתב הטעם שהעמידו דבריהם במקום כרת מפני שאינו בזמן חיובא, ולא תקשי מטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' דההזאה היא בי"ד, דבאמת כל היכא דחלה הזאתו בי"ד בשבת הרי ע"י מניעת ההזאה נשאר הוא בטומאתו ומיפטר מכרת ומעיקר החיוב פסח לדעת הרמב"ם, וכדחזינן דגם אם הזיד בשני ג"כ פטור, וע"כ שפיר יכולין להעמיד דבריהם בכה"ג גם במקום כרת, כיון דעכ"פ לאחר התקנה לית בי' שום חיובא, משא"כ היכא דחלה הזאה שלו בי"ג, דלמחר בי"ד שהוא חול הרי יזה ויטבול, ומניעתו מפסח תהי' רק מדין אונס כדין טבו"י דחיובא לא פקע ואם הזיד בשני יתחייב, בזה הוא דקשיתי' להרמב"ם דאיך העמידו דבריהם במקום כרת, כיון שלא יופקע חיובו, וע"ז הוא שתירץ דכל שאינו בזמן חיובו שפיר יכולין להעמיד דבריהם גם בכה"ג. ועכ"פ נמצינו למדין בדעת הרמב"ם דגם טבו"י דמת אינו בכלל טמא האמור בפסח, והא דאין שוחטין וזורקין עליו את הפסח הוא משום טעמא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, וזהו להדיא כמש"כ למעלה. ולפי המבואר, הרי יש לישב דברי הרמב"ם שפסק דאין שוחטין וזורקין על טבו"י דמת, וכבר הבאנו מה דקשה דאיך ילפינן טמא שרץ מט"מ בשביעי שלו, ודילמא דחיית ט"מ בשביעי שלו הוא משום הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו, וכדחזינן דגם טבו"י שלו נדחה, מה דלא שייך זאת בט"ש ובשאר טמאים, ומעתה הרי יש לישב זאת, דהרי לפמש"נ הא נמצא דחלוק הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו מהך דינא המסויים בפסח שאינו בא בטומאה, לענין הזיד בשני, דמשום הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו חייב אם הזיד בשני, ומשום דין טמא הנאמר בפסח מיפטר גם אם הזיד בשני, ולפ"ז שפיר ילפינן ט"ש מט"מ שחל שביעי שלו להיות בע"פ, דכיון דכייל לי' קרא דאיש איש וגו' לט"מ בשביעי שלו בהדי דין טמא לדחות לפ"ש, ואם הזיד בשני פטור מן הכרת, וא"כ בע"כ דהוא מטעם דין מסויים שיש בפסח, ונלמד מזה דגם ט"מ בשביעי שלו הוא בכלל דין טמא הנאמר בפסח, וע"כ שפיר ילפינן גם לט"ש מיני', וכש"נ דבהך דינא המסויים בפסח ט"מ ושאר טמאים שוין, ושפיר ילפינן לט"ש דהוא בכלל דין טמא לענין פסח, וכש"נ. אלא דעיקר הך מילתא דמשום הך דינא דט"מ אינו משלח קרבנותיו צריך להיות הדין דאם הזיד בשני חייב כרת אינו מוכרח, די"ל דכל ששם טמא בי' הרי הוא נכלל בהך קרא דאיש איש וגו' דנדחה לפ"ש, בין שמניעת הקרבתו היא משום דין המסויים בפסח, בין שהיא מדין דט"מ אינו משלח קרבנותיו, כיון דעכ"פ שם טמא בי' הרי הוא נכלל בהך קרא דאיש איש וגו' שנדחה לפ"ש, וגם אם הזיד בשני ג"כ פטור, ודוקא בטבו"י הוא דהוי דינא דאם הזיד בשני חייב כרת, משום