חדושי ר' חיים הלוי קלד

מלבד קיום המצוה, א"כ בחשו"ק דלאו בני מצות נינהו, ממילא לא קיימו שום דבר, וע"כ כל שהגדיל או נתפתח ונשתפה חייב במצות מצה, כיון דאכתי לא קיימו דבר בדין אכילת מצה. ובאמת נראה, דגם בדין קיום המצוה חלוק מצה מפסח, דבפסח עיקר המצוה חלה על החפצא של מעשה המצוה, שהוא הקרבת הקרבן שעולה לו, דבזה שהקרבן עולה לשם בעליו הוי קיום המצוה שבו ממילא, ובכה"ג דקיום המצוה נעשית ממילא, שוב הדר דינא דחייל דין קיום המצוה גם בחשו"ק, כיון דמעיקר הדינים לא הופקעו, משא"כ במצות אכילת מצה, דבעצם מעשה המצוה דהוא אכילת המצה ליכא שום חלות דין על החפצא, ורק דחובתו בהמצוה היא דמשוי' לי' לקיום מצוה, וע"כ שפיר אמרינן דבחשו"ק דלאו בני חיובא נינהו ממילא ליכא בהו גם דין קיום מצוה כלל. ולפי"ז מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דלכשהגדיל פטור מפ"ש כיון דקיים גם מצות פסח, משא"כ במצה דליכא קיום מצוה בחשו"ק, ע"כ מתחייבין בה לכשנעשו בני חיובא, וכש"נ. אלא דהא קשה בדברי הרמב"ם מהא דאיתא בנדרים דל"ו דפריך שם הגמ' אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים וכו' אר"ז שה לבית אבות לאו דאורייתא, הרי דאינו יכול למנות כלל בו"ב הקטנים על הפסח מד"ת, ומשום דאין אדם מביא פסח על חבירו שלא מדעתו, ועיין ברמב"ם פ"ב מה' ק"פ ה"ח שפסק דאין שוחטין את הפסח על הגדול שלא מדעתו, והיינו כמסקנת הסוגיא בנדרים שהבאנו דשה לבית לאו דאורייתא, וא"כ הא קשה דאיך נפטר מפ"ש, כיון דמד"ת לא נמנה על הפסח ולא עשהו כלל. אלא דבעיקר הסוגיא דנדרים דשה לבית אבות לאו דאורייתא, צ"ע מהא דאיתא בפסחים דפ"ח על הא דתנן יתום ששחטו עליו אפוטרופסין יאכל במקום שהוא רוצה, דפריך שם הגמ' ש"מ יש ברירה, ומשני רבי זירא שה לבית מ"מ, ופירש"י שם שה לבית מ"מ דלא בעינן דעתו כלל וע"כ לא שייך זאת לדין ברירה, וקשה דהרי רבי זירא בעצמו הוא דס"ל בנדרים דשה לבית לאו דאורייתא, ולא מהניא מינוי האב כלל לגבי הקטנים, ואיך קאמר הכא דשה לבית מ"מ, ועיין בתוס' שם ד"ה שה שפירשו משום זה דהא דקאמר שם ר"ז שה לבית מ"מ ר"ל דשה לבית לאו דאורייתא וקטנים לאו בני מינוי כלל, ודברי התוס' צע"ק ממשנתינו בעצמה דתנן יאכל במקום שהוא רוצה, ולפ"ד התוס' הא יכול לאכול גם מפסחים אחרים, ולא עדיף פסח זה מפסח אחרים שאינו מנוי עליו, ועוד דהא פרכת הגמ' דש"מ יש ברירה הא שייכה גם בעבדים, דתניא בפסחים שם דעבד של שני שותפין רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל, בזמן שאינם מקפידין זע"ז, וא"כ הא ש"מ יש ברירה, ובע"כ דשינויא דר"ז קאי גם על עבדים, והרי התם פשיטא דשה לבית דאורייתא, ובע"כ כפירש"י, ודברי התוס' צ"ע]. ואשר ע"כ נראה, דבאמת לענין עיקר דין המינוי והקרבת הק"פ שאדם שוחט את פסחו על בו"ב הקטנים, שפיר הוי שה לבית דאורייתא, ומינויו מינוי מדאורייתא, וכמו דאתרבו עבדים בהך דשה לבית שיכול הרב למנותן על פסחו שלא מדעתן, וכדאיתא בפסחים דפ"ח, ובעבדים הרי פשיטא דהוי דאורייתא לפ"מ דקי"ל נשים בראשון חובה, א"כ הא הם חייבין בק"פ מד"ת, ואפילו למ"ד נשים בראשון רשות, מ"מ מהא דאוכל משל רבו הרי חזינן דהוי דאורייתא, דאלא"ה הא הוי שלא למנוייו, וע"כ גם קטנים דכוותייהו אתרבו בהך דשה לבית לענין שיכול האב למנותן על פסחו שלא מדעתן, ושיהא חל עליהן דין מינוי ובעלים של פסח מד"ת. והא דשה לבית לאו דאורייתא הוא לענין חיובא, דלא איכללו קטנים בחיובא דק"פ שתהא חובה שיקרב ק"פ על הקטנים ויהא האב מחוייב להקריב פסחם עליהם, ונשארו בדינם דקטן לאו בר חיובא הוא, אבל הא מ"מ דלענין עיקר דין מינוי אתרבו גם קטנים מקרא דשה לבית דהאב יכול למנותן שלא מדעתן, וזהו דמשני ר"ז שה לבית מ"מ, כיון דבעיקר דין המינוי אתרבו גם קטנים בהך קרא. וביאור הסוגיא דנדרים שהבאנו דלהכי לא מצינן למילף דאדם מביא ק"פ ע"ח של"מ מהא דמביא אדם ק"פ על בו"ב הקטנים, משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא, ואע"ג דלפמש"נ הרי עיקר דין המינוי והבאת הק"פ שמביא על בו"ב הקטנים באמת הוי מדאורייתא, נראה עפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' מחוסרי כפרה הל"ה ז"ל כבר ביארנו במעשה הקרבנות שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין על ידן אלא מדעתן חוץ ממחוסרי כפרה שאין צריכין דעת בעלים עכ"ל, הרי דמבואר בדברי הרמב"ם דכל עיקר הך דינא דאין אדם מביא קרבן ע"ח של"מ הוא רק בקרבנות חובה, דלענין שיוקרב לחובתו צריכינן דוקא דעת בעלים, ולא בקרבנות נדבה, ולפ"ז הא דקאמר הגמ' בנדרים שם אלא מעתה יביא אדם פסח ע"ח שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים, בע"כ הוא משום דלפי הס"ד דשה לבית מדאורייתא, הוה ס"ד דאתרבו קטנים בעיקר הדין פסח, שצריך שיוקרב הפסח עליהם, ובא בחובה על הקטנים, וע"כ זהו דפריך הגמ' דנילף מיני' גם לגדולים דאדם מביא פסח על חבירו של"מ, וזהו דמשני הגמ' דשה לבית לאו דאורייתא, ר"ל דאין פסחם קרב עליהם בתורת קרבן חובה, וע"כ ממילא שוב אין זה נוגע להך דינא דאין אדם מביא קרבן ע"ח של"מ, ולא מצינו למילף מינה לגדולים שקרבנם חובה שיהא אדם מביא קרבן פסח על חבירו שלא מדעתו. האומנם דאכתי צ"ע, די"ל דהכא בפסח כיון דעיקרו הוא קרבן חובה, שהוא חובת היום, א"כ לא איכפת לן מה דקטן לאו בר חיובא הוא ואין הק"פ קרב לחובתו של הקטן, דמ"מ שייך בזה הך דא"א אדם מביא קרבן ע"ח של"מ, וכאשר כן מוכח מהא דצריכינן לריבויא דשה לבית גבי קטנים שיהא האב מביא פסחם עליהם, הרי דבלא"ה הוי דינא דאינו יכול להביא ק"פ על בניו ובנותיו הקטנים, והיינו משום הך דינא דאין אדם מביא קרבן ע"ח של"מ, וכן נראה מבואר מהא דאיתא בפסחים דף פ"ח דאין שוחטין את הפסח על הנשים אלא מדעתן, ואף דאיכא למ"ד דנשים בראשון רשות, הרי דאף ק"פ שאינו בא בחובה מ"מ צריך דעת בעלים. אכן נראה, דנהי דנשים בפסח רשות, אבל כ"ז הוא בעיקר הבאתו, שאינן מחוייבין להביאו, אבל כשקרב הוא קרב בדין חובתו של פסח, וכל דין קרבן חובה בו, משא"כ בקטנים דלאו בני חיובא נינהו, ולא חיילא עלייהו דין חובה כלל, א"כ ממילא דפסחם חלוק גם בעיקר דין הקרבתו, דאין בו רק דין קיומא דפסח אבל אינו קרב בחובה, ואשר ע"כ שפיר י"ל דפסח הבא על הקטנים קרב גם שלא מדעתן, ואינו בכלל קרבן חובה שצריך דעת בעלים. אלא דאפילו אם נימא דהוא בכלל קרבן חובה שהיה צריך דעת בעלים, ורק מגזה"כ דשה לבית הוא דאתרבו דשוחטין על הקטנים וממנין אותן שלא מדעתן, מ"מ ניחא הא דלא ילפינן מזה שיוכל להביא פסח גם על הגדולים שלא מדעתן, דכיון דכל דין דעת בעלים תלוי בדין קרבן חובה, א"כ הרי ודאי דכל צד דין קרבן חובה שבו גורם שיהא צריך דעת בעלים, ולפ"ז גם הא דקרב בתורת חובה ג"כ גורם שיהא דינו שצריך דעת בעלים, וממילא דלא מצינו גילוי דפסח א"צ דעת רק בקטנים דאע"ג דעיקרו הוא קרבן חובה אבל מ"מ הרי אינו קרב בחובה, משא"כ בגדולים דקרב בחובה בזה לא גלי קרא שיהא קרב שלא מדעת בעלים, וזהו דמשני הגמ' דשה לבית לאו דאורייתא, ר"ל אינו חובה בקטנים, וממילא דליכא