חדושי ר' חיים הלוי קלג

הוא אם לא חל מינויו כלל, כגון שמשך את ידו מהפסח, דבטל כל עצם מעשה המינוי לגמרי, ואין כאן במה שיחשב בעלים, משא"כ בנתמנה על הפסח, ורק שבשעת שחיטה אינו ראוי לאכילה, דבאמת לא הופקע עצם מעשה המינוי, ואם הי' חוזר ונעשה ראוי לאכילה בשעת שחיטה באמת הי' הפסח קרב עבורו ועולה לו, משום דלא הופקע עצם המינוי שלו, ורק מגזה"כ האמור בפסח דבעינן חזי לאכילה ואלא"ה אינו בר הקרבת ק"פ משום זה הוא דהופקע מיני' דין מינוי של פסח, והרי הוא בכלל אינו מנוי עליו, א"כ י"ל דכ"ז הוא לענין דין מנויים האמור בפסח, אבל לענין דין בעלים של קרבנות, בזה כל שעצם מעשה המינוי לא פקע ממילא לא פקע גם דין בעלים שלו, אף אם לא חזי לאכילה ואינו בר הקרבה דפסח, מ"מ בעליו של הקרבן מיקרי, וממילא דאינו בכלל שינוי בעלים. ובאמת דמדין איסור אכילה דשלא למנוייו לא שייך כלל למידן לענין דין שינוי בעלים, דדין אכילה שאני, דאין דינה תלוי רק בעצם חלות המינוי אם הוא מנוי על הקרבן אם לא, כי אם דבעינן עוד שהקרבן בדין הקרבתו יהא קרב עבורו ועולה לו בתורת ק"פ לבעליו, ואם אך בדין הקרבתו הוי דינא שהפסח לא יוכל להקרב עבורו ולא עולה לו הרי הוא אסור באכילתו משום שלא למנוייו, וגם בחלים בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה דלא פקע שוב דין בעלים ומנויין מיני', מ"מ כיון דאין זורקין עליו ג"כ הוא אסור באכילתו. ולפ"ז י"ל, דכל שנתמנה עליו כדין, אף אם הי' חולה בשעת שחיטה, מ"מ שוב לא פקע מינויו מיני' לענין דין מחשבת שינוי בעלים, וגם מחשבת שלא למנוייו ג"כ לית בי', ורק לענין דין איסור אכילה הוא דאית בי' דין שלא למנוייו אבל לא לענין דין פסול מחשבה, וכדתנן במתני' מחשבת שלא לאוכליו ומחשבת שלא למנוייו בתרתי, דמשמע מזה דבמחשבת שלא לאוכליו ליתא למחשבת שלא למנוייו, וממילא דלא הוי בכלל שינוי בעלים ג"כ. אשר ע"כ מתישבת היטב גירסת הר"ח דשחטו לאוכליו ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואדם יוצא בו יד"ח, דנימא דאיירי דהי' חלים בשעת מינוי וחל מינויו כדין, ורק בשעת שחיטה הוא דנעשה אינו ראוי לאכילה, וע"כ לית בי' עוד משום שינוי בעלים, ורק מחשבת שלא לאוכליו לחוד אית בי', וכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה שפיר יוצא בו יד"ח, ומיושבת שפיר גירסת הר"ח. וכבר נתבאר דהרמב"ם פליג בזה וס"ל דכל שהוא חולה בשעת שחיטה פקע מיני' דין מינויו לגמרי, ומועיל זאת גם להחשב מחשבת שינוי בעלים, ולהכי הוא שפסק דאין אדם יוצא בו יד"ח, וכש"נ. ונראה דמקור דברי הרמב"ם הוא מהסוגיא דפסחים דף ס"א דאיתא שם שחטו למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה וכו' ר"ח אמר פסול יש מחשבת ערלים בזריקה רבה אמר כשר אין מחשבת ערלים בזריקה, אמר רבה מנא אמינא לה דתניא וכו' אלא לאו הכי קתני ת"ל וכל ערל כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה וכ"ת ה"ה לזריקה דכולה ערלה מיהא פסלה ת"ל זאת וכו' ור"ח אדרבה לאידך גיסא ת"ל וכל ערל כולה ערלה פסלה וכו' אבל זריקה אפילו מקצתה נמי פסלה וכו' מתקיף לה רב אשי וכו' דילמא האי וכל ערל משמע כל דהוא ערלה כתב רחמנא זאת דעד דאיכא כולה ערלה לא פסלה ל"ש בשחיטה ול"ש בזריקה, אלא א"ר אשי ר"ח ורבה בהאי קרא קמיפלגי ונרצה לו לכפר עליו עליו ולא על חבירו רבה סבר חבירו דומיא דידי' וכו' לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא ור"ח סבר האי ערל נמי וכו' בר כפרה הוא הואיל דאי בעי מתקן נפשי', והנה רש"י פי' שם דלפי הך אוקימתא דרב אשי לא מיירי כלל בערלים מנויין, רק בערלים שאינן מנויין, ומדין שינוי בעלים הוא דפסול לר"ח, ולאו משום מחשבת ערלים הוא דמיפסל, דאדרבה אי לאו ערלים הי' פסול לכו"ע משום שינוי בעלים, ורק בערלים פליגי אי מיפסיל משום שינוי בעלים או לא, וזה צ"ע דפשטות הסוגיא משמע דמשום מחשבת הערלים הוא דפסול, וכמו שסברה הגמ' מתחלה. אכן לפמש"כ לעיל בדעת הרמב"ם הא נמצא דבאמת כל מחשבת ערלים יש לפסלו גם מדין שינוי בעלים, כיון דערל אינו בר הקרבת ק"פ, וכמבואר ביבמות דף ע"א דערל אימעיט בין מעשי' ובין מאכילה, א"כ הרי י"ל דגם הפסול ערלות מפקיע הדין מינוי שלו, וגם דהא ערל הוא בכלל הנך שאינן ראויין לאכילה, והוא זה פסול שלא לאוכליו דמפקיע המינוי לדעת הרמב"ם, ואע"ג דערל שאני מחולה, דבערל לא שייך לומר שיופקע המינוי כיון דיש בידו למול, אכן י"ל דמ"מ הערלות שהיא בשעת שחיטה גורמת להפקיע מינויו מפסח זה, כיון דעכ"פ יש בו פסול ערלות, וממילא דמחשבת ערלים חשיבא שינוי בעלים לדעת הרמב"ם כמו מחשבת שלא לאוכליו. אשר לפ"ז נוכל לומר, דהרמב"ם מפרש דבאמת גם לפ"מ דמשני רב אשי מיירי פלוגתת ר"ח ורבה בערלים מנויין, [והא דלא פסלה משום ערלות אף לרבה, י"ל דאיירי במקצת ערלה דלא פסלה לר"א], ורק מכח מחשבת הערלות הוא דקפסיל לי' ר"ח, משום דהערלות גורמת להפקיע מינויו מהפסח, והוי שינוי בעלים, ורק דר"א בא לומר דלא מיירי פלוגתייהו מכח פסולא דערלה ורק מכח פסולא דשינוי בעלים שיש במחשבת ערלים, ומיושבת היטב הסוגיא כפשטה דהפסול בא מכח המחשבת ערלים, וזהו יסוד דינו של הרמב"ם דאינו ראוי לאכול מפקיע המינוי ויש בו משום שינוי בעלים, כמו הפסול דערלות המבואר בסוגיא, ולהכי הוא שפסק דאין אדם יוצא בו יד"ח, וכש"נ. פ"ה ה"ז וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור עכ"ל, והכ"מ הקשה אטו קטן בר חיובא ופטורא הוא, וכוונתו היא מהא דמבואר בר"ה דכ"ח דאם אכל מצה כשהוא שוטה ונשתפה לא יצא ידי חובת מצה, כיון דהי' אז בר פטורא בשעת קיום המצוה, וה"ה בקטן אם אכל מצה דלא יצא ידי חובתו לכשהגדיל, וא"כ מ"ש בפסח דפטור לעשות פ"ש לכשהגדיל, ואיך מיפטר במה ששחטו עליו בראשון, כיון דהי' אז פטור מפסח, ותירץ הכ"מ בשם הר"י קורקוס דכיון דרחמנא רביי' לקטן שישחטו עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן השני עכ"ד, וקשה דהא מסקינן בנדרים דל"ו דשה לבית לאו דאורייתא, והדרה קושית הכ"מ לדוכתה. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דשאני פסח ממצה, דבפסח הא מלבד מצות הפסח שעליו הא יש בזה עוד דין הקרבת קרבן, מה שהוא קרבנו וקרב עבורו ועולה לו, ככל הקרבנות שקרבים ועולים לבעליהן, ובחשו"ק הרי לא מצינו רק דאינם בני מצות, ומשום דלאו בני חיובא ואזהרה נינהו, אבל אינם מופקעים מעצם הדינים, ואם הם פטורים ממצות הפסח, אבל מ"מ בני קרבן פסח נינהו, ופסחם קרב עליהן ועולה להם לשם פסח ככל הקרבנות שעולין לבעליהן, וכדתנן יתום ששחטו עליו אפוטרופסין יאכל במקום שהוא רוצה, ומבואר בסוגיא שם דהיינו משום דאיזה פסח שירצה הרי הוא מנוי עליו, הרי להדיא דחייל על הקרבן דין מינוי ובעלים של פסח, וכן תניא התם דאדם שוחט את פסחו ע"י בנו ובתו הקטנים, והיינו משום דמדין הקרבת פסח לא הופקעו. ולפ"ז הרי שפיר פסק הרמב"ם דקטן שהקריבו עליו בראשון פטור מפ"ש, דאף אם נימא דליכא בפסח שהקריבו עליו דין קיום מצוה כלל, אבל מ"מ מאחר שהקריב מיהא את הפסח וקיים דין הקרבתו, שוב אין עליו עוד חובת פסח, כיון דקיים מיהא דין עשייתו, משא"כ במצה דאין באכילתה שום חלות דין