חדושי ר' חיים הלוי קלב

לאוכליו אין אדם יוצא בו יד"ח. אבל קשה מאי נ"מ בזה, הלא תרווייהו חד דינא להו דאין מחשבת אוכלין בזריקה, וכדחזינן דהפסח עצמו כשר מטעם זה, וא"כ מ"ש דבשחטו ע"מ לזרוק אין אדם יוצא בו יד"ח ובחשב בזריקה עצמה יוצא בו יד"ח, ובתוס' דף ס"א כתבו דלהך גירסא דגרסינן וזרק אמרינן דבחשב בשחיטה ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו מיקרי מחשבת שלא לאוכליו בשחיטה, אלא דלפ"ז הרי צריך להיות גם פסול, אבל הרמב"ם דפסק דכשר, וא"כ ס"ל דלא חשיבא כחשב בשחיטה, וכדמסיים הרמב"ם לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה, וא"כ אמאי אינו יוצא בו יד"ח, והלא בזרק שלא לאוכליו אדם יוצא בו יד"ח, ובאמת דאף אם נימא דגירסת הרמב"ם היתה דאין אדם יוצא בו יד"ח בפסח ג"כ טעמא בעי, כיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה אמאי אינו יוצא בו ידי חובתו. והנה בהך דינא דשחטו ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו דהפסח עצמו כשר משום דאין מחשבת אוכלין בזריקה צ"ע, דהרי בדף ע"ח שם תניא נמנו עליו חבורה אחת וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת ראשונים שיש להם כזית אוכלין ופטורין מלעשות פסח שני אחרונים שאין להם כזית אין אוכלין וחייבין לעשות פסח שני, והרי הא דאין אוכלין הוא משום דאין הפסח נאכל אלא למנוייו, הרי דכל שאינו ראוי לאכילה אין מינויו מינוי כלל, והיינו משום דכל עיקר דין מינוי ילפינן לה בפסחים דף ס"א ודף ע"ח מקרא דאיש לפי אכלו תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב, ומיני' ילפינן ג"כ הך דינא דלאוכליו, וממילא הוי גזה"כ דהמינוי הוא רק על אוכליו, ושאינו ראוי לאכילה לא חל עלי' כלל מינוי של פסח, ועל כן האחרונים שאין להם כזית צריכין לעשות פ"ש ואסורין לאכול מהראשון משום דאינו נאכל אלא למנוייו ולפ"ז הרי נראה דה"ה בכל שאינו ראוי לאכילה לא חייל עלי' מינוי של פסח, כמו על פחות מכזית, דהרי כולהו חד דינא להו מקרא דאיש לפי אכלו, ולפי זה קשה בשחטו ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו אמאי הפסח כשר, נהי דאין מחשבת אוכלין בזריקה, אבל מכיון דלאו בר מינוי דפסח הוא, א"כ הא לא הויין בעלים דהאי פסח כלל, ונמצא דנשחט בשינוי בעלים דתנן בריש זבחים דהפסח פסול, וקשה אמאי הפסח כשר ליפסל משום שינוי בעלים. וצ"ל עפ"י המבואר בפסחים דף ס"ב דמחשבת ערלים לא הוי שינוי בעלים לרבה משום דדרשינן עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידי' לאפוקי ערל דלאו בר כפרה הוא, ואף ר"ח דפליג הרי מבואר שם דהיינו משום דס"ל דמיקרי ראוי לקרבן זה הואיל דאי בעי מתקן נפשי', אבל בהא כו"ע לא פליגי דבעינן בשינוי בעלים ראוי לקרבן זה, וכמבואר בזבחים דף ז' חטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשרה משום דלא הוי חבירו דומיא דידי', וע"כ בשחטו שלא לאוכליו, דאינו ראוי לפסח ואין בידו לתקן נפשי', וא"כ לא הוי חבירו דומיא דידי', ממילא דליכא הך פסולא דשינוי בעלים, ושפיר הפסח כשר, כיון דשינוי בעלים ליכא הכא, ורק דדיינינן מדין פסול דשלא לאוכליו, ובזה הרי קי"ל דאין מחשבת אוכלין בזריקה. ולפ"ז הרי מובן היטב טעמו של הרמב"ם שפסק דשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, וכבר הקשינו דכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה אמאי אינו יוצא בו יד"ח ג"כ, ומעתה הרי ניחא, דהנה הרמב"ם בפט"ו מה' פסוהמ"ק ה"ח פסק דחטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשרה ולא עלתה לבעלים, וכן פסק בה"ט שם דחטאת ששחטה לשם מת כשרה ולא עלתה לבעלים, הרי דהא דבעינן חבירו דומיא דידי' הוא רק לענין לפסול הקרבן, אבל מ"מ אינו עולה לבעלים לשם חובה אף באינו מחוייב כפרה כמותו, וא"כ ה"נ בפסח ששחטו ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו, דנתבאר דהוי שינוי בעלים, ורק דלא הוי חבירו דומיא דידי', ע"כ נהי דהפסח כשר אבל אין אדם יוצא בו יד"ח, וכמו שפסק הרמב"ם דאף באין חבירו דומיא דידי' לא עלה לבעלים לשם חובה וצריך קרבן אחר. ולפ"ז יתישב ג"כ מה שהקשינו דמ"ש שוחט ע"מ לזרוק מחשב בזריקה עצמה דתניא דאדם יוצא בו יד"ח, ולפ"ז ניחא, דנימא דהא דמי שאינו יכול לאכול אין מינויו מינוי הוא רק קודם שחיטה, אבל לאחר שכבר נשחט עליו הפסח ואח"כ אינו יכול לאכול שוב לא פקע מינויו מיני', ונהי דאין הפסח עולה לו, וכדתניא בפסחים דף ע"ח שם דהי' חולה בשעת זריקה אין הפסח עולה לו, אכן זהו רק משום פסולא דאינו יכול לאכול ממנו, והרי הא דאלו שאינן ראויין לאכילה אין יכולין להמנות ואין שוחטין עליהן הרי ילפינן מקרא דאיש לפי אכלו תכוסו, והך תכוסו הא הוי שחיטה, ומה"ט הא הוי דינא דאין מחשבת אוכלין בזריקה משום דהך תכוסו הוי שחיטה, וא"כ ה"נ לענין לבטל מינויו הוי ג"כ רק עד שחיטה, ונהי דלענין גברא דחזי לאכילה בעינן ג"כ בשעת זריקה, וכמבואר בפסחים דע"ח שם, וילפינן לה ג"כ מקרא דאיש לפי אכלו, אבל מ"מ הא חזינן דלענין מחשבה אמרינן דתלוי בשעת שחיטה ומשום הך טעמא דתכוסו הוי שחיטה, וא"כ ה"נ נוכל לומר לענין ביטול המינוי דזה תלוי רק בשחיטה. ובלא"ה נראה כן, דקודם שחיטה הרי תנן דנמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט, משא"כ לאחר שחיטה, דאינו יכול עוד להמשך ממנו, וגם דכבר הוקבע הקרבן לבעליו בשחיטה, ולא שייך עוד כלל שיופקע דין מינוי ובעלים שלו מהקרבן. אשר ע"כ ממילא דגם באינו יכול לאכול בשעת זריקה, נהי דאין הפסח יכול להקרב עליו, אבל מ"מ אינו פוסל עוד משום שינוי בעלים, כיון דבעליו של הקרבן מיקרי. ולפ"ז הרי ניחא הסוגיא דזרק דמו שלא לאוכליו דאדם יוצא בו יד"ח בפסח, דנימא דאיירי במי שהי' בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה, דשינוי בעלים לית כאן כיון דכבר הוקבע להיות בעלים בשעת שחיטה, ורק משום מחשבת שלא לאוכליו לחוד הוא דאית בזה, ושפיר אמרינן דכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה על כן אדם יוצא בו יד"ח ג"כ, משא"כ הרמב"ם דאיירי בשחטו ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו, וא"כ הא אינו ראוי לאכול גם בשעת שחיטה, ונמצא דבטל מינויו, ואיתא במחשבתו גם דין שינוי בעלים, ע"כ שפיר פסק דאין אדם יוצא בו יד"ח, וכש"נ דשינוי בעלים ממי שאינו ראוי לעשות הפסח הפסח כשר ואין אדם יוצא בו יד"ח, וכש"נ. והנה כבר הבאנו שיטת הר"ח דגריס שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואדם יוצא בו יד"ח, דמבואר מזה דגם בחולה שאינו ראוי לאכול בשעת שחיטה ג"כ לית בי' משום שינוי בעלים. והטעם בזה נראה, דהרי באמת דין מנויין ודין בעלים שני דינים הם, ומנויים הוי גזה"כ בפסח, והרי בפסחים דף ע"ח מצרכינן קראי דמינוי מעכב לפי אכלו תכוסו ומכסת נפשות, ואם נימא דמינוי הוא משום בעלים הרי לא צריכינן קראי לזה, דדין בעלים נוהג גם בכל הקרבנות, והרי מחשבת מנויין איכא בשחיטה, וכדתנן בדף ס"א שחטו שלא למנוייו פסול, ושינוי בעלים הוא רק בזריקה, וכדאיתא בדף ס"א שם, אלא ודאי דדין מנויין הוי גזה"כ בפסח, מלבד דין בעלים הנוהג בכל הקרבנות, אלא דזה אמת דאם לא יוכל להתמנות על הפסח ממילא לא הוי בעלים, דהרי נמנין ומושכין את ידיהם מפסח לפסח, הרי דע"י המינוי הוא דנעשה בעלים, וע"כ שפיר קם דינא דאם אין חל מינויו שוב לא הוי בעלים, אבל הא מיהא דבעצם הדינים שלהם שני דינים הם, דין מינוי של פסח ודין בעלים של קרבן. אשר ע"כ נראה, דאע"ג דאם אין מינוי ממילא אינו בעלים כלל, מ"מ כ"ז