חדושי ר' חיים הלוי קלא

למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה ר"ח אמר פסול רבה אמר כשר, ר"ח אמר פסול יש מחשבת ערלים בזריקה רבה אמר כשר אין מחשבת ערלים בזריקה, ופסק הרמב"ם כר"ח דיש מחשבת ערלים בזריקה, אלא דעיין בתוס' שם שכתבו ז"ל ודוקא בשחט למולים ע"מ שיתכפרו ערלים פסיל רב חסדא אבל נזרק לשם ערלים אפילו ר"ח מודה דכשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה עכ"ל, ומשום דדעת התוס' דמחשבת אוכלין ומחשבת ערלים תרווייהו חד דינא להו, ופלוגתת רבה ור"ח היא רק בחשב בשעת שחיטה, דרבה ס"ל דכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה ע"כ מועיל זאת דלא חשיבא מחשבה הפוסלת כלל, וכל שחשב על הזריקה אינה פוסלת גם בשעת שחיטה, ור"ח ס"ל כיון דבשעת שחיטה מיהא יש מחשבת אוכלין ע"כ פסול, אכן הרמב"ם חולק בזה וס"ל דפלוגתת רבה ור"ח היא גם בחשב בשעת זריקה, ופליגי אם יש מחשבת ערלים בזריקה, ושאני בזה מחשבת ערלים ממחשבת שלא לאוכלין. אכן נראה דהרמב"ם לטעמי' אזיל שכתב בפט"ו מה' פסולי המוקדשין ה"י ז"ל שחטה לשמה וחשב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה ה"ז פסולה לפי שמחשבין מעבודה לעבודה וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסולה עכ"ל, הרי שתלה להך דינא דמחשבין משחיטה לזריקה בטעמא דהוי כאילו חשבה בשעת זריקה, ולא כתב להיפוך דנימא דהא דחשב על הזריקה הוי כאילו חשב על השחיטה עצמה, אלא ודאי דיסוד הך דינא הוא דבעינן דבר הפוסל באותה עבודה שחשב עלי', וזהו עיקר פסולה, והא דמחשבין מעבודה לעבודה מועיל על חלות הפסול דבעינן שיהא דוקא בשעת עבודה, ואמרינן בזה דמחשבת פסול דזריקה חלה בשעת עבודת שחיטה, אבל הא ודאי דבעינן דבר הפוסל בעבודת זריקה, ובלא"ה לא חל בה דינא דמחשבין מעבודה לעבודה כלל. אשר לפ"ז הרי א"א לפרש כלל, דהא דפוסל רב חסדא בשחט למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים, הוא משום דיש מחשבת אוכלין בשחיטה, כיון דביסוד הדין דמחשבין מעבודה לעבודה בעינן דוקא שיהא דבר הפוסל בזריקה, אלא ודאי דטעמא דר"ח הוא משום דיש מחשבת ערלים גם בזריקה עצמה, וחלוקה מחשבת ערלים ממחשבת שלא לאוכלין, וגם בחשב בשעת זריקה עצמה שזרק לשם ערלים ס"ל לר"ח דמיפסל, ומשו"ה הוא דפוסל בשחט למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים, משום דמחשבין מעבודה לעבודה. ועיין בתוס' שם שהקשו לר"ח מהא דתניא לקמן בדף ע"ח שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו פסח עצמו כשר, ומפורש שם בסוגיא דהוא משום דאין מחשבת אוכלין בזריקה, הרי להדיא דמחשבת אוכלין של זריקה אינה פוסלת גם בשעת שחיטה, ותירצו דל"ג לזרוק דמו אלא ונזרק דמו, ולפי הגרסא שלנו צ"ל דטעמא דאין מחשבת אוכלין בזריקה קיימא אליבא דרבה, ולר"ח נימא דהברייתא ר' נתן היא ולא רבנן, וכדמשני שם הגמ' מקודם, וכן עיין בירושלמי ריב"א בשם ר"י שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר אשר לפ"ד התוס' צ"ל דר' יוחנן ס"ל כרבה, אכן לדעת הרמב"ם הרי ניחא בפשיטות, דשאני מחשבת ערלים דפסלה גם בזריקה לר"ח, ובמחשבת שלא לאוכליו דאין מחשבת אוכלין בזריקה א"כ ממילא דבשחט לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר גם לר"ח, ואתיא הברייתא והך דירושלמי לכו"ע. והנה שם בסוגיא תניא יכול יפסול בני חבורה הבאין עמו וכו' ת"ל זאת, ובגמ' שם אליבא דרב חסדא דה"ק ת"ל וכל ערל כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה וכי תימא הוא הדין לזריקה ת"ל זאת דאפילו מקצתה נמי פסלה, וכן הוא ברמב"ם ז"ל שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן עכ"ל, ומשום דפוסק כר"ח. אלא דצ"ע במש"כ אח"כ ז"ל שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה, וסתם הדברים בכולה ערלה, ולא נקט גוונא דמקצת ערלים ג"כ פסלה, וצ"ל שסמך על הדברים שמקודם, והכא לא בא ללמדנו רק דמחשבין מעבודה לעבודה. אכן י"ל עוד, דהרמב"ם ס"ל דהא דזריקה חמורה דגם מקצת ערלה פסלה בה והא דבשחיטה לא פסלה רק כולה ערלה עיקר דינו תלוי בחלות הפסול, ובעיקר הדין הוא דנאמר דבזריקה פסלה גם מקצת ערלה ובשחיטה לא פסלה רק כולה ערלה, וע"כ הדבר תלוי בהעבודה שהיתה בשעה שחשב, ולא איכפת לן כלל אם היא מחשבת ערלים של זריקה או של שחיטה, וגם מחשבת ערלים של זריקה אם רק חשב עלי' בשעת שחיטה חזר דינה דמקצת ערלה לא פסלה בה. ולפ"ז לשון הרמב"ם מכוון, דהא דמקצת ערלה פסלה בזריקה הוא רק בחשב עלי' בשעת מעשה זריקה עצמה, אבל בשחט למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים בעינן דוקא כולה ערלה, וכסתימת לשון הרמב"ם, וכש"נ. אשר לפ"ז הרי שיטת הרמב"ם מוכרחת מתוך הסוגיא עצמה דמחשבת ערלים פוסלת גם בשעת זריקה, כיון דאדרבה בזה הוא דנאמר דזריקה חמורה דפסלה בה גם מקצת ערלה, ובלא"ה לא משכחינן לדין מקצת ערלות כלל, וכש"נ. אלא דיש להוכיח בדעת הרמב"ם, דגם בשחטו למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים ג"כ פסלה מקצת ערלה, והוא ממה שהשמיט הדין המבואר בסוגיא שם במחשבת ערלים אם חל בי' פסולא דשינוי בעלים, וצ"ל הטעם בזה, דהנה בפירש"י שם הקשה דמאי נ"מ בזה ותיפוק לן דבלא"ה הפסח פסול משום מחשבת ערלים, ותירץ דנ"מ בזה, דמחשבת ערלים לא פסלה רק במנויין ושינוי בעלים הוא באינן מנויין, וא"כ י"ל דהרמב"ם חולק בזה וס"ל דמחשבת ערלים פוסל גם באינן מנויין, והא דפליגי אם יש שינוי בעלים במחשבת ערלים, י"ל דהרי הסוגיא שם קיימא אם נימא דמקצת ערלה לא פסלה גם בזריקה, וא"כ הא שפיר משכחינן פסול דשינוי בעלים במקצת ערלים דלית בה פסול דמחשבת ערלים, ורק משום פסול דשינוי בעלים הוא דאתינן עלה, אשר לפ"ז הרי ניחא הא דהשמיט זאת הרמב"ם, דכיון דפוסק כל"ק דמקצת ערלים ג"כ פוסלת בזריקה, א"כ הרי ממילא דלא משכחינן כלל פסולא דשינוי בעלים בכה"ג, כיון דלעולם הוא פסול מחמת פסול דמחשבת ערלים. ולפ"ז הרי מוכח דהרמב"ם ס"ל דגם בחשב בשחיטה ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה ג"כ הוי דינא דפסלה מקצת ערלה, דאלא"ה הא שפיר צריכינן לפסולא דשינוי בעלים בכה"ג, ולמה השמיט זאת הרמב"ם, אלא ודאי דכל שחשב על זריקה פסלה גם מקצת ערלה, ולא צריכינן לפסולא דשינוי בעלים כלל, כיון דשינוי בעלים הוא ג"כ רק במחשבת זריקה דפסלה בה גם מקצת ערלה, ולהכי הוא שהשמיטה הרמב"ם, וכש"נ. פ"ב ה"ו שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה עכ"ל, ובפסחים דף ע"ח ת"ר שחטו לאוכליו וזרקו דמו שלא לאוכליו הפסח עצמו כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו, וגירסת הר"ח לזרוק דמו שלא לאוכליו, ולגירסא זו הרי מבואר להדיא דלא כהרמב"ם דבשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו אדם יוצא בו יד"ח, אם לא שנימא דהרמב"ם הי' גורס דאין אדם יוצא בו יד"ח, וזה צ"ע דהרי הגמ' בעיא לאוקמי שם כר"נ דאכילת פסחים לא מעכבא ולר"נ הלא צריך להיות אדם יוצא בו יד"ח ג"כ, או דנימא דגירסת הרמב"ם היא כגירסא שלפנינו וזרקו, דמו שלא לאוכליו, ובחשב בשעת זריקה הוא דאדם יוצא בו יד"ח, משא"כ באם חשב בשחיטה ע"מ לזרוק דמו שלא