חדושי ר' חיים הלוי קל

דרעך למעוטי הקדש, ולא ילפינן זאת מקרא דדישו, דהנה בדברי הרמב"ם הרי מבואר דהא דממעטינן הקדש מקרא דדישו היינו משום דבעינן דיש הראוי לו, והקדש לא הוי ראוי לו. דאסור להאכילו דבר הקדש, וא"כ הא לא שייך זאת אלא גבי שור, דליכא מידי למשרי איסורי', משא"כ בפועל דהוי דין ממון, וא"כ הא נפקע איסורא דהקדש, וא"כ שפיר מקרי ראוי לו, ולא נוכל למילף כלל פועל משור, ושפיר אצטריך למיעוטא דרעך. ולהיפוך ג"כ לא קשה, דליכתוב רעך ולא ליבעי דישו, דנילף שור מפועל, דלפמש"נ נראה דכל הך מיעוטא דרעך דממעטינן הקדש לא בא למעוטי הקדש מעצם דין אכילת פועל, כי אם דהמיעוט הוא להפקעת זכותא, דבהקדש אין לו להפועל זכות אכילה, והכי נראה מהא דנוהג דין אכילת פועל גם בשל נכרי, ואם נימא דהמיעוט דרעך הוא בעיקר הדין אכילה שאין דין זה נוהג אלא ברעך, א"כ מ"ש נכרי מהקדש, והרי בכ"מ נכרי לאו רעך הוא, אלא ודאי דכל המיעוט דרעך הוא רק על הפקעת הזכות, דבהקדש פקע זכותו, ובזה שפיר חלוק הקדש מנכרי, ועוד דבנכרי איכא ק"ו אם הותר לפועל לאכול בישראל בנכרי לא כש"כ, ולהכי הוא דממעטינן רק הקדש ולא נכרי, וא"כ ממילא לא שייך לומר שיהא הך דינא נוהג גם בשור, כיון דבשור אין זה כלל מדין זכות שיש לו על הבעלים והתבואה, וכל דינו הוא רק שלא יחוסם בשעת מלאכה, אשר זה לא שייך כלל למילפי' מהפקעת זכות פועל, ולהכי הוא דצריכינן למיעוטא דדישו, דכל דיש שאינו ראוי לו לית בי' דין חסימה כלל. ולפ"ז שפיר צריכינן להתרי קראי דרעך ודישו כיון דלא ילפי מהדדי, וכש"נ. ובאמת נראה, דאפילו אם נימא דמעילת הנאה אינה מדין גזל הקדש, ג"כ ניחא כמש"כ, דמ"מ הא ודאי דהפקעת דין מעילה שייכא לדין ממון, ושעי"ז שיש להפועל זכות אכילה שפיר נוכל לומר דעי"ז יופקע איסור הקדש מיני', כיון דברשות קאכיל, ויש לו זכות על אכילתו. אלא דגם זה ודאי דאיסורו הוא משום גזלה, ומחוור היטב כמש"כ. ועיין בקידושין דף מ"ג דאמרינן שם דמודה שמאי באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכה"ת כולה זה נהנה וזה מתחייב, ובתוס' שם ז"ל וא"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואמאי זה נהנה וזה מתחייב הוא, וי"ל דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח וכו' דמיד דאגבהי' שליח קניי' וההיא שעתא חייב משלח עכ"ל, אכן עיין ברמב"ם בפ"ז מהל' מעילה הל"א שכתב ז"ל אמר לשלוחו תן לאורחים חתיכה חתיכה של בשר וכו' אמר להם השליח טולו שתים שתים מדעתי שניהם מעלו וכו' במה דברים אמורים כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכה"ת כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל, והכא הרי בע"כ קאי כשהמעילה היא על האכילה ולא על ההגבהה, דאי על ההגבהה הא ליכא איסורא דבשר עולה, ובע"כ דקאי כשהמעילה היא על האכילה, וא"כ הא קשה למה הוצרך הרמב"ם לטעמא דאין שליח לדבר עבירה ותיפוק לי' דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב וכקושית התוס'. אכן לפמש"כ הרי ניחא, דכיון דכל עיקר איסורא דנהנה דמעילה הוא רק מדין גזלת הקדש, א"כ ממילא שוב לא שייך ע"ז הדין דל"מ זה נהנה וזה מתחייב, כיון דאין עיקר חיובו מדין הנאה ורק מדין גזלה, א"כ הרי היא ככל גזילות דעלמא שלא ע"י הנאה, ואף דהך איסורא דבשר עולה הוא איסור אכילה, ושייך בי' הדין דזה נהנה וזה מתחייב, אבל הרי זה אכתי לא מהניא לבטל השליחות לענין איסורא דמעילה, דרק בדבר עבירה הוא דהוי דינא דכל שיש בהשליחות דבר עבירה ממילא בטלה השליחות לגמרי, משא"כ בזה נהנה וזה מתחייב, נהי דעל חיובא דבשר עולה שהוא משום הנאה לא חיילא דין שליחות, אבל על חיובא דמעילה שהוא מדין גזלה שפיר חיילא דין שליחות, וע"כ זהו שהוצרך הרמב"ם לטעמא דאין שליח לדבר עבירה, ומיושבת היטב קושית התוס', וכש"נ. אלא דצ"ע על דברינו, דלפי"ז הא נמצא דכל הקרא דדישו צריכינן רק למעט הקדש שלא יהא בכלל הלאו דלא תחסום, אבל איסורא דהקדש פשיטא דאיכא ולא צריכינן כלל קרא לזה, כיון דליכא מידי למשרי לאיסורי', וא"כ למה כתב הרמב"ם הך דינא דילפינן מקרא דדישו בהל' מעילה, והא מאחר דהילפותא מקרא דדישו אינה שייכה כלל לדין איסורא דהקדש, ורק לדין הלאו דלא תחסום, א"כ הא הו"ל לכתוב זאת בהל' שכירות, דהתם הוא מקום הדין דחסימה, ומדכתב זאת בהל' מעילה ש"מ דבלאו הקרא דדישו הו"א דמותר גם בשל הקדש, ורק משום הקרא דדישו הוא דאיכא איסורא דמעילה, והדר קשה דלמה לנו לקרא דרעך, ותיפוק לן מקרא דדישו, כיון דפועל ושור תרווייהו שוין הן בדינן. אכן נראה, דאפילו אם נימא כן, דגם בשור אי לאו הקרא דדישו דממעט הקדש מדין חסימה הי' הדין דמותר גם בשל הקדש, מ"מ הא ודאי דאין בהיתרו דין הפקעת הקדש, כיון דאין בו דין זכות אכילה, והא דהי' ניתר באכילת הקדש נראה דהוא משום דבאמת הרי השור לאו בר מעילה ואיסורא הוא כלל, ורק דעצם ההקדש אית בי' דין בהחפצא דאינו נאכל לבהמה, וע"כ ע"ז הוא דהוה מהני הלאו דלא תחסום, דכיון דברשות קאכיל ע"כ ממילא דההקדש נאכל לו אף כשהוא בהקדשו ואיסור הקדש שבו. ולפ"ז הרי ממילא דשור ופועל שני דינים הם, כמש"כ למעלה, דהא ודאי דבפועל דהוא בר מעילה א"כ בע"כ דלא משתרי בהקדש רק ע"י דין הפקעת האיסור, שזהו רק ע"י דין זכות אכילה שיש לו, משא"כ בשור, דהפקעת איסורא לית בי', והיתרו הוא כמו שהוא בהקדשו ואיסורי'. וממילא דצריכינן להתרי קראי דרעך ודישו, כיון דשני דינים הם, ואין למילפינהו זמ"ז, וכש"נ. והנה כ"ז לא שייך אלא לדעת הרמב"ם, דהמיעוט דדישו הוא דבעינן דיש הראוי לו, והיתר חסימתו הוא משום איסורא דהקדש, אשר ע"כ שפיר נוכל לחלק, דבפועל דדין זכות אכילתו מפקיע לאיסורא דהקדש, על כן לא נוכל למילפי' מהך דינא דדישו, משא"כ לפירש"י דהא דממעטינן הקדש מקרא דדישו הוא משום דדרשינן דישו שלך ולא של הקדש, וא"כ אין זה שייך כלל לאיסורא דהקדש, כי אם דכל המיעוט על הקדש נאמר, והוי הך מיעוטא כמו המיעוט דרעך האמור בפועל, וא"כ הלא קושית התוס' במקומה, דלמה לנו תרי קראי, כיון דאתקשו פועל ושור להדדי, ומה שכתבנו דפועל שאני משום דזכות אכילתו מפקיע איסור הקדש, ג"כ לא שייך כלל, דאדרבה הרי ילפינן מקרא דדישו דבהקדש ליכא זכות אכילה, וע"כ זהו שהקשו התוס' דלמה לנו תרי קראי, ואך דלדעת הרמב"ם שמפרש דישו הראוי לו שפיר ניחא כמש"כ. הלכות קרבן פסח פ"ב ה"ו שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן, שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה, שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה עכ"ל, מקור דין זה הוא בפסחים דף ס"א שחטו