חדושי ר' חיים הלוי קכו

דינא דוהבשר לא נאמר רק על קרבנות ולא בעצים שהן לאש המזבח, ולפ"ז הרמב"ם דפסק דלא כרבי, וס"ל דליכא קרבן עצים שטעון קמיצה, כ"א דכולהו לאש המזבח קיימי, א"כ נמצא דלא אתרבו כלל עצים בהך דוהבשר, ורק לבונה לחוד הוא דנתרבה, וע"כ הביא להך דלבונה והשמיט להך דעצים, וכמש"כ. פי"ח הכ"ד וכן הלבונה והקטרת והעצים אין חייבין עליהם כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף עכ"ל, ובהשגות ז"ל זה לדעת ר"ש אבל לרבנן חייבין עליהם כרת עכ"ל, והוא בזבחים דמ"ה ע"ב במשנה שם דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא, וכו' ר"ש מחייב בדבר שדרכו לאכול אבל העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליו משום טומאה, ובגמ' דמ"ו ע"ב שם איתמר ר"י ור"ל ר"א וריב"ח חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא, חד אמר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה, וחד אמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ"ט כיון דקרינא בי' והבשר אשר יגע בכל טמא קרינן בי' וטומאתו עליו, רב טביומי מתני הכי, רב כהנא מתני הכי חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא אסיפא, ח"א מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה, וח"א כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אמר רבא מסתברא כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ"ט כיון דלא קרינא בי' וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ע"כ הסוגיא, וזהו שהשיג הראב"ד דהו"ל למיפסק כרבנן דחייב גם בכרת דטומאת הגוף, ולמה פסק כר"ש דפוטר. ועיין בכ"מ שדקדק דמדכתב הרמב"ם אין חייבין עליהם משום טומאת הגוף משמע דמשום טומאת עצמן חייבין עליהם, והקשה דהו"ל למיפסק כרבא דזב"ז תלוי, ובאמת שכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בפי"ח מה' פסוהמ"ק הי"ב שכתב וז"ל שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה, הרי להדיא דעל טומאת עצמן חייבין עליהם, וקשה קושית הכ"מ דהו"ל למיפסק כרבא. ועיין בזבחים לעיל דף ל"ד דפליגי אביי ורבא בטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה דאינו לוקה ופליגי שם אביי ורבא דקאמר אביי דדוקא בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר לוקה אפילו לפני זריקה ורבא אמר דכיון דאין בו משום וטומאתו עליו אין חייבין עליו משום טומאת בשר דזב"ז תלוי, ופסק שם הרמב"ם בפי"ח מה' פסוהמ"ק הי"ב כרבא דזב"ז תלוי ומדפטור בטומאת הגוף פטור נמי מטומאת בשר, וקשה אמאי פסק הכא דלא כוותי'. והנה שם בסוגיא בהא דאמר רבא מסתברא בין בזו ובין בזו מחלוקת, לא נתבאר אם הוא רק ללישנא בתרא או דקאי על הנך תרי לישני, אלא דהרי רב כהנא ורב טביומי תרווייהו בתר רבא הויין, וכדאיתא בב"ק דמ"א דתרווייהו אמרי שם משמי' דרבא, וא"כ מדלא הוזכר הכא מילתא דרבא רק בלישנא בתרא, ש"מ דלל"ק דרב טביומי לא אמר רבא מסתברא דבין בזו ובין בזו מחלוקת, וקשה דמ"ש ל"ק מל"ב הרי בתרווייהו שייך מילתא דרבא דבין בזו ובין בזו מחלוקת, ומשום דטומאת הגוף וטומאת בשר תרווייהו תלויין בהדדי, וצ"ע. ונראה לומר:

דהנה בהא דדריש רבא דכל שאינו בכלל וטומאתו עליו של טומאת הגוף אינו בכלל והבשר של טומאת בשר, יש להסתפק, אם הוא בגדר ילפותא, דהגזה"כ הוי דשניהם שוין בדיניהם, ועל כן ילפי הנך תרי דינים מהדדי, או דזהו גופי' דין בפ"ע דזב"ז תלוי, והוי כמו דבר הגורם, דזה גופא שאין בו טומאת הגוף גורם שלא יהיו חייבין עליו משום טומאת בשר, ומשום דכן הוא הגזה"כ דכיון דפטור משום טומאת הגוף פטור נמי מטומאת בשר. ונראה דזה מבואר בסוגיא דפסחים דף ע"ט ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין וכו' ואפילו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה שאין קרבן צבור חלוק, אר"ח ל"ש אלא שנטמא הסכין בטמא מת וכו' דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מתעביד אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ דבשר הוא דמטמיא לי' לגברא לא מטמיא לי' טהורין עביד טמאין לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגוף שהוא בכרת וכו' ורבא אמר אפילו טמאים נמי עבדי מ"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר כל היכא דלא קרינן בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לא קרינן בי' והבשר כל טהור יאכל בשר, והתם הרי ליכא שום דבר שצריכינן למילף מהדדי, וגם דשניהם שוין בדיניהם, דטומאת שניהם דחוי' בצבור ולא ביחיד, אלא דבטומאת בשר איכא צבור ובטומאת הגוף ליכא צבור, ומדקאמר רבא שם דבזמן דליכא טומאת בשר ליכא טומאת הגוף, ש"מ דאין זה מדין ילפותא, אלא דזהו גופי' הגורם, והא דאין בו טומאת בשר זהו גופי' המתיר לענין טומאת הגוף, ועל כן הצבור של טומאת בשר מתיר שיעשו כלם בטומאה ושיאכל גם בטומאת הגוף. ולפ"ז ה"ה הכא בכל שאין בהם משום טומאת הגוף אין בהם גם משום טומאת בשר, ג"כ הוי הכי, דזהו גופי' שאין בהם משום טומאת הגוף גורם שלא יהא בהם גם משום טומאת בשר, דנראה דהסוגיא דפסחים דתליא לטומאת הגוף בטומאת בשר והסוגיא דהכא דתליא לטומאת בשר בטומאת הגוף תרווייהו חד דינא הוא, דשניהם תלויין זב"ז טומאת הגוף וטומאת בשר, וממילא הוי דינא דכל שפטור מאחד זהו גופי' גורם שיהא פטור גם מהשני, וכדהבאנו מהסוגיא דפסחים, וכמש"נ. והנה אם נימא דיש דין ילפותא בטומאת בשר וטומאת הגוף דילפי מהדדי, א"כ הרי שייך זאת בין להקל ובין להחמיר, וילפי מהדדי גם לענין חיוב, משא"כ בזה דתלויים בהדדי, דאמרינן שזה שפטור מטומאת הגוף גורם שיהא פטור גם מטומאת בשר, וזה שפטור מטומאת בשר גורם שיהא פטור גם משום טומאת הגוף, א"כ הרי לא שייך זאת רק לענין פטורא ולא לענין חיובא, וזה שחייב על טומאת הגוף לא יגרום חיוב לטומאת בשר, וכן חיובו על טומאת בשר לא יגרום חיוב לטומאת הגוף, דמקרא לא ילפינן רק שפוטרים זה את זה ולא להיפוך שמחייבין זא"ז. ולפי"ז צ"ל דהא דקאמר בל"ק וח"א כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, מ"ט כיון דקרינא בי' והבשר אשר יגע בכל טמא קרינן בי' וטומאתו עליו, הרי דילפי מהדדי גם לחיובא, ואף דהך דינא דתלויים זב"ז לא שייך לענין חיובא, בע"כ מוכח מזה דאין זה כלל חד דינא עם הך דרבא, כי אם דשני דברים הם, דהך דרבא הוא שתלויים זב"ז, וזה אינו שייך רק לענין פטורא ולא לחיובא, והך דל"ק הוא דילפי טומאת הגוף וטומאת בשר זמ"ז, וממילא דזה הוי בין לחיובא ובין לפטורא. ולפי"ז הרי מיושב היטב הא דקאמר רבא מסתברא בין בזו ובין בזו מחלוקת רק לל"ב ולא ללישנא קמא, דלל"ק הא פליגי לרבנן דמחייבי בטומאת בשר ומקרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה, ורק דפליגי אם נילף לחייבם גם בטומאת הגוף, וא"כ לא שייך כלל התם הך דרבא, דדינא דרבא הוא דטומאת הגוף וטומאת בשר תלויים זב"ז לגרום פטור כל אחד לחבירו, והכא פליגי אם טומאת הגוף וטומאת בשר ילפי מהדדי לחיובא, משא"כ לל"ב דפליגי אליבא דר"ש דפוטר משום טומאת הגוף, אם פטור גם משום טומאת בשר או לא, בזה שפיר שייך הך דרבא. ולפי"ז הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דפטור משום טומאת הגוף בדברים שאינן נאכלים, ואע"ג דחייב בהך