חדושי ר' חיים הלוי קכז

משום טומאת עצמן, דהרמב"ם פוסק כל"ק וכרבנן וכמ"ד דפליגי בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף פטור גם לרבנן, ואין זה שייך להך דרבא, וכמש"נ. אלא דקשה ללישנא קמא אליבא דרבנן למאן שפוטר משום טומאת הגוף אמאי לא פטר גם משום טומאת בשר משום דרבא. אכן י"ל דבזה הוא דפליגי הנך תרי לישני דרב טביומי ורב כהנא אם אמרינן דוהבשר הוא רק לפסולא בעלמא אם לא, וע"כ לל"ק דס"ל דוהבשר קאי גם למלקות, בע"כ דחייב משום טומאת בשר מריבויא דקרא, ולא תליין בזה טומאת הגוף וטומאת בשר בהדדי גם לרבא משום דגלי קרא, וזהו דלא מייתי הך דרבא לל"ק. גם י"ל דטעמא דפטור משום טומאת הגוף לל"ק אליבא דרבנן, הוא משום דדברים שאין דרכן לאכול לית בהו דין איסור אכילה, וכמו שלא כדרך אכילתן דמיפטר, ועל כן לא שייך ע"ז הך דרבא, דהא דתליין טומאת הגוף וטומאת בשר בהדדי, הוא רק בעיקר הדין טומאה, דהיכא דמיפטר מטומאת הגוף מיפטר נמי מטומאת בשר והיכא דמיפטר מטומאת בשר מיפטר גם מטומאת הגוף, משא"כ הכא דהפטור אינו מעיקר הדין טומאה, ורק משום דלא חשיבא אכילה, בזה אינם תלויים כלל בהדדי, ובטומאת בשר דרבינהו קרא מיחייב, ובטומאת הגוף דליכא ריבויא פטור. ואשר ע"כ בלישנא בתרא דקאי אליבא דר"ש, דפוטר בהו מעיקר הדין טומאה, וכדאיתא בספרא דטעמא דר"ש דפוטר הוא משום דלא הוו דומיא דשלמים, ע"כ קאמר בזה רבא דכל שאין בו משום טומאת הגוף אין בו גם משום טומאת בשר, משא"כ לל"ק דאיירי אליבא דרבנן, דלדידהו ליכא קרא לפטורא, וכל הפטור משום טומאת הגוף הוא רק משום דלאו בני אכילה נינהו, ע"כ לא שייך בזה הך דרבא. ועכ"פ דלל"ק דקיימא אליבא דרבנן טומאת בשר וטומאת הגוף אינם תלויים זב"ז גם לרבא, וע"כ זהו שפסק כן הרמב"ם דחייב משום טומאת בשר, ואע"ג דפטור משום טומאת הגוף, וכל"ק אליבא דרבנן, וכמש"נ. ונראה דלהדיא מוכח כן מן הסוגיא דלל"ק כו"ע ס"ל כרבא, דהנה קשה סוגיית הגמ' בל"ק, להך מ"ד דמפרש דר"ש ורבנן פליגי רק בטומאת עצמן אבל בטומאת הגוף כו"ע מודים דפטור, וקשה דהרי מפורש במשנתינו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא, והיינו על דברים שאין להן מתירין, והך טמא פשיטא דמיירי בטומאת הגוף, וכמבואר בברייתא שם דילפינן לה מקרא דאשר יקדישו, דמיירי בטומאת הגוף, וגם דהרי הקרא אצטריך דלא נילף מפיגול דכ"ז מיירי בטומאת הגוף, וכדתניא להדיא שם טומאה שהיא בעולה ויורד, והרי עולה ויורד ליכא אלא בטומאת הגוף, וכ"ז פשוט ומבואר בהסוגיא דהך טמא מיירי בטומאת הגוף, וע"ז פליג ר"ש וקאמר דאין חייבין אלא בדברים הנאכלים, הרי להדיא מבואר במשנתינו דהפלוגתא היא בטומאת הגוף, ואיך קאמר הגמ' דפליגי ר"ש ורבנן רק בטומאת עצמן ולא בטומאת הגוף, ובספרא פ' צו תניא גבי טומאת הגוף ומנין הקומץ והלבונה והקטרת וכו' ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו לרבות את כולם, ר' ישמעאל אומר מה שלמים מיוחדים שהם ראויים לאכילה אף כל שראויים לאכילה יצאו עצים ולבונה וקטרת שאינן ראויים לאכילה, והרי הך פלוגתא דת"ק ור"י היא הפלוגתא של ר"ש ורבנן שבמשנה, הרי להדיא מבואר דהפלוגתא הויא בטומאת הגוף, וקשה על הך מ"ד דקאמר דפליגי רק בטומאת עצמן ולא בטומאת הגוף. אלא ודאי דלל"ק כו"ע ס"ל כרבא, וע"כ באמת עיקר הפלוגתא של ר"ש ורבנן היא אי איכא מיעוטא בטומאת הגוף דבעינן דוקא קדשים הנאכלים אי לא, וע"ז קאמר הגמ' דלר"ש דאיכא מיעוטא דבטומאת הגוף בעינן דוקא דברים הנאכלים, ופטור מעיקר הדין דטומאת הגוף, על כן ממילא פטור גם על טומאת עצמן, משום דרבא דזב"ז תלויין, משא"כ לת"ק, דליכא מיעוטא לפוטרו מעיקר הדין דטומאת הגוף, ורק דפטור משום דהויין דברים שאינם נאכלים ולא חשיבא אכילה, ע"כ לא שייך בזה הך דרבא, ובטומאת עצמן דרבי קרא דוהבשר חייב, ובטומאת הגוף דליכא ריבויא פטור. ולפי"ז זהו דקאמרה הסוגיא, דנהי דעיקר הפלוגתא של ר"ש ורבנן היא בטומאת הגוף אם איכא מיעוטא לפטור בדברים שאינן נאכלים, מ"מ ליכא שום נ"מ בטומאת הגוף עצמה, כיון דבלא"ה מיפטר משום דאין בהם דין אכילה, ורק דנ"מ בטומאת בשר דרביי' קרא, וע"כ לרבנן חייב משום טומאת בשר, ולר"ש מיפטר משום דרבא דכל שאין בו טומאת הגוף אין בו גם טומאת בשר. ואין זה דוחק במשנתינו, דהרי לא הוזכר להדיא בדברי הת"ק לחייב בדברים שאינן נאכלים, ורק דנכללו בכללא דדברים שאין חייבין עליהן משום פיגול חייבין עליהם משום נותר וטמא, אשר בזה נכללו גם דברים הנאכלים, וא"כ שפיר י"ל דדברים שאינן נאכלים פטורין גם לת"ק, משום טעמא דלא חשיבא אכילה. ומזה מוכח להדיא כמש"כ בתירוץ השני, דלל"ק אליבא דרבנן פטורא דטומאת הגוף הוא רק משום דאין בהם דין אכילה, ולא דהוי פטורא בעצם הדין דטומאת הגוף, ומשו"ה הוא דלא שייך ע"ז הך דרבא, וחייב משום טומאת עצמן, וע"כ זהו שפסק כן הרמב"ם כל"ק וכרבנן, וכמש"נ. והנה בתוס' שם הקשו על הא דקאמר בל"ק דבטומאת הגוף לכו"ע פטור, והרי להדיא מבואר בסוגיא שם. דשלש כריתות נאמרו בשלמים אחת לטומאת דברים שאינן נאכלים, הרי להדיא דחייב גם משום טומאת הגוף אליבא דרבנן, ותירצו בתוס' דאפילו למ"ד דמחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה היינו רק לענין מלקות אבל כרת פשיטא דאיכא לרבנן, ולפי"ז הרי נסתר מה שהוכחנו דמדלא הוזכר הך דרבא בל"ק ש"מ דשני דינים הם והך דרבא אינו מועיל לחיובא כ"א לפטורא, דהרי בדל"ד שם מבואר דהא דטומאת הגוף וטומאת בשר תלויין זב"ז היינו דתלוי כרת דטומאת הגוף במלקות דטומאת בשר, אבל מלקות דטומאת הגוף אינו תלוי כלל בטומאת בשר, וא"כ הרי לא שייך כלל הך דרבא לל"ק, דנימא דכיון דיש בו משום טומאת בשר יש בו גם משום טומאת הגוף, דהרי כל הפלוגתא היא רק לענין מלקות דטומאת הגוף, אבל כרת הרי הבאנו מהתוס' דאיכא לכו"ע, ומלקות דטומאת הגוף הרי לא תליא כלל בטומאת בשר, ולא תקשי ג"כ לל"ק דקאמר דבטומאת הגוף לכו"ע פטור, מהא דבמשנתינו מבואר דפליגי בטומאת הגוף, ולפי"ז הרי ניחא, דבמשנתינו פליגי לענין כרת והכא קיימא לענין מלקות, וא"כ הרי מובן השגת הראב"ד על מה שפסק הרמב"ם כר"ש ולא כרבנן, כיון דהא לכולהו לישני דכרת חייבין לרבנן גם על דברים שאינן נאכלים. ולדעת הרמב"ם צ"ל, דר' אבהו דקאמר חד כרת לדברים שאינם נאכלים ס"ל כמ"ד בין בזו ובין בזו מחלוקת, וכדהוכיחו כן התוס' מהא דקאמר הגמ' דטעמא דמ"ד בין בזו ובין בזו מחלוקת דכיון דקרינא בי' והבשר אשר יגע בכל טמא קרינן בי' וטומאתו עליו, והרי בהך קרא דטומאתו עליו לא הוזכר רק כרת ולא מלקות, וקשה דלמה לן היקשא ותיפוק לן דהא איכא כרת מיוחד על דברים שאינן נאכלים, אלא ודאי דגם בכרת פליגי, ומאן דפוטרו פוטרו לגמרי בטומאת הגוף בין מכרת ובין ממלקות, וכרת ומלקות בטומאת הגוף לענין דברים שאינן נאכלים חד דינא להו, וע"כ זהו שמייתי היקישא לחייבו כרת וממילא דחייב גם מלקות, ולפי"ז הרי מתישב היטב דעת הרמב"ם דפסק כרבנן וכל"ק, וכש"נ.