חדושי ר' חיים הלוי קכה

לרבות עצים ולבונה, ומשני הב"ע כגון שקדשו בכלי דנעשה כמי שקרבו כל מתיריו. והנה קשה בביאור הסוגיא, דהרי הא דאיפלגו הכא היינו משום דקי"ל במנחות דף כ"ה דאין חייבין כרת בטומאת הגוף כי אם בניתר לטהורין, וילפינן לה התם מקרא דכל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל וגו' וטומאתו עליו וגו', ודרשינן מזה הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה, משא"כ לפני זריקה דאסור גם לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה, ופליגי אביי ורבא אם ילפינן בזה טומאת בשר מטומאת הגוף אם לא, וא"כ מאי מייתי מהך דעצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ומאי אכפת לן בזה הרי אכתי אינן מחוסרין היתר, וא"כ הא שוין לבשר שלאחר זריקה. וכפי הנראה מפירש"י דהגמ' מדמה הא דאין ראוי לאכילה ללא ניתר לאכילה, ותרווייהו שוין בזה. ואכתי צ"ע דמאי משני הגמ' הב"ע כגון שקדשו בכלי דנעשה כמי שקרבו מתיריו, והא אכתי סוף סוף אין ראויין לאכילה, וצ"ע. והנראה מבואר בזה, דבאמת אי משום הך דינא דוהבשר כל טהור יאכל בשר, דבעינן דוקא הניתר לטהורים, באמת כל דלאו בר אכילה הוא אין חייבין עליו משום טומאה, ורק בנקרבין הוא דהוי דינא הכי דחייבין גם על דברים שאינן נאכלים, משום דינא דאשר יקרב בראוי ליקרב, וע"כ מעיקרא דהוי ס"ד דאיירי בלא קדשו בכלי שרת, דליכא לחייבינהו מקרא דאשר יקרב, א"כ שפיר פריך הגמ' דעצים ולבונה לאו בני אכילה נינהו, ובע"כ דבטומאת עצמן חייבין עליהן אף בלא חזו לטהורין, וע"ז משני הגמ' דהב"ע כגון שקדשו בכלי, ר"ל וא"כ חייבין עליהן משום דינא דאשר יקרב, וע"כ שוב ליכא למילף לבשר לפני זריקה מינייהו. אלא דהא קשה, דאיך הוה ס"ד דמיירי קודם שנתקדשו בכלי שרת, והרי להדיא תנן במעילה דף י' דהקומץ והלבונה והקטרת מועלין בהן משהוקדשו, קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה וחייבין עליו משום נותר ומשום טמא, והוא משום דקודם שקדשו בכלי אין בהן רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף, ואינם בכלל והבשר דקרא, ולא חייל בהו דינא דפסול טומאה דקדשים, וגם אין בהם חיוב טומאה, ולפ"ז הרי גם בלאו הך טעמא דניתר לטהורים ג"כ בע"כ דקרא דוהבשר הוא רק בעצים ולבונה שנתקדשו בכ"ש, ואיך הוה ס"ד לאוקמינהו קודם שנתקדשו בכ"ש. ונראה לומר, עפי"מ דאיתא בסוטה דף י"ד סדר מנחות כיצד אדם מביא מנחה וכו' ונותנה לתוך כ"ש ומקדשה בכ"ש וכו' וכהן מוליכה וכו' וקומץ וכו' ונותנו לתוך כ"ש ומקדשו בכ"ש ומלקט את לבונתה ונותנה ע"ג, ובגמ' שם ונותנו לתוך כ"ש ומקדשו בכ"ש ל"ל הא קדשה חדא זימנא, מידי דהוה אדם דם אע"ג דקדישתי' סכין בצואר בהמה הדר מקדיש לי' בכ"ש ה"נ ל"ש, הרי דקומץ ולבונה גם לאחר שנתקדשו בכ"ש עם יתר המנחה צריכין כ"ש שני לקדושי, ועיין בזבחים דפ"ג ראוי לו אין שאין ראוי לו לא למעוטי מאי, אר"פ למעוטי קמצין שלא קדשו בכלי, והתם בכ"ש שני איירי כמבואר בתוס' שם, הרי דקודם שנתקדשו בכ"ש השני לא חזו להקרבה, ואף אם עלו ירדו, ועיין ברמב"ם פט"ז מפסוהמ"ק הל"ז שכתב ז"ל ואינה פיגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר שהוא הקומץ עם הלבונה וכו' או בשעת נתינת שניהם בכלי, הרי דלבונה וקומץ שוין, ובשניהן קודם קידוש כ"ש השני עוד לא חזו להקרבה וגם אם עלו ירדו. ולפ"ז הרי מתבארת היטב הסוגיא, דבאמת גם לפי הס"ד מיירי בלבונה לאחר שנתקדשה בכ"ש עם המנחה ביחד, דשפיר הויא קדושת הגוף ע"י כ"ש הראשון, ורק דכיון דכל זמן שלא נתקדשה בכ"ש השני עם הקומץ, הרי עדיין אינה ראויה ליקרב, וע"כ אינה בכלל אשר יקרב, כיון דאכתי לא חזיא להקרבה, ולהכי הוא דמוכיח הגמ' דמדחייבין עלה משום טומאת עצמן אע"ג דלאו בת אכילה היא, ש"מ דבטומאת עצמן לא בעינן ניתר לטהורים, וחייבין עליה גם בלא חזי לאכילה, וכדמשני הגמ' הב"ע כגון שקדשו בכלי, ר"ל בכ"ש השני. וא"כ שוב מתקדשא להקרבה, וחייבין עלי' משום דינא דאשר יקרב, ככל הנקרבין דבאין לו מתירין חייבין עליו משקדש בכלי, וממילא דאין זה שייך כלל לדין ניתר לטהורין, וכש"נ. והנה אכתי יש לדקדק על דברינו, מהא דאיתא במנחות דט"ז בפלוגתא דר"מ ורבנן אם מפגלין בחצי מתיר או לא, ותניא שם בד"א בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך אבל בא לו להקטרה נתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ר"מ אומר פיגול וחייבין עליו כרת וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, ופירש"י שם משום דקמיצה ומתן כלי ליתנהו רק בקומץ ולא בלבונה, ולפ"ז הלבונה א"צ כלל כ"ש שני, וא"כ הרי לפירש"י לא יתכן מש"כ לפרש הסוגיא דזבחים דקאי על כ"ש השני, כיון דלבונה א"צ כלל כ"ש שני. אכן נראה, דכל זה הוא לענין דינא דאין מפגלין בחצי מתיר, ובזה אמרינן דנתינת הקומץ לכ"ש השני חשיבא מתיר שלם, ומשום דעבודת קבלה שבקומץ בכ"ש השני מתקיימא רק בהקומץ לבד, ונתינת הלבונה בכ"ש השני אין בה דין קבלה, וע"כ שפיר חשיבא קבלת הקומץ למתיר שלם, אבל מ"מ גם לדעת רש"י צריך מיהא שתתקדש הלבונה גם בכ"ש השני, וכדהבאנו מהסוגיא דסוטה דילפינן לה שם מקרא דואת כל הלבונה אשר על המנחה, דהוי גזה"כ דגם הלבונה צריכה להתקדש בכ"ש השני יחד עם הקומץ, (דאין לומר דהוי דין בהקטרה דצריך שיעלה הקומץ עם הלבונה ביחד, דהרי להדיא מבואר במנחות די"ג בקומץ ולבונה דאי בעי האי מקטר ברישא ואי בעי האי מקטר ברישא, אלא ודאי דהוי גזה"כ בפ"ע דצריך שתתקדש הלבונה בכ"ש השני יחד עם הקומץ], ולענין הך דינא דאשר יקרב דבעינן חזי להקרבה לא איכפת לן אם הוא משום עבודת קבלה או גזה"כ בפ"ע, דמ"מ כל שחסר בגופה קדושת הכ"ש השני, עדיין אינה בכלל אשר יקרב, ומתפרשא היטב הסוגיא כמש"כ, גם לפי פירש"י, וכש"נ. אלא דקשה ע"ז, דהתינח בלבונה שפיר נוכל לומר כמש"כ, אבל הגמ' הא פריך שם מעצים ג"כ, וכמבואר בסוגיא שם דקאמר עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו, ובעצים הרי ליכא לא קמיצה ולא כ"ש שני, ומאי פריך הגמ' שם מעצים. והנה במביא קרבן עצים איפלגי רבי ורבנן אם הוא קרבן וטעון קמיצה וכלי שרת כשאר קרבן מנחה, או דדינם כשאר עצים שהולכין על המזבח, ולפ"ז בקרבן עצים אליבא דרבי שפיר היתה מתישבת הסוגיא בעצים כמו בלבונה וכמש"כ, אלא דקשה דמאן לימא לן דרבי היא ודבקרבן עצים איירי דנפריך מיני'. ונראה דמזה מוכרח, דבעצים ההולכים לאש המזבח ליכא כלל להך דוהבשר, דהך דינא לא נאמר אלא בקרבנות ולא בשאר קדשי הגוף. ובלא"ה מסתבר כן, מדמחלקינן בין ניתר לטהורים וניתר למצותו או לא, וכ"ז לא שייך אלא בקרבנות ולא בשאר קדשי הגוף, דהרי לא גרע אינו ניתר לטהורים משאר קדשי הגוף, אלא ודאי דבשאר קדשי הגוף ליכא להך דינא דוהבשר, ורק בקרבנות הוא דאיכא, וע"כ צריכינן גם ניתר לטהורים. ולפ"ז נמצא, דהא דקתני הכא לרבות גם עצים מקרא דוהבשר, לא יתכן זאת אלא אליבא דרבי, דדין קרבן על עצים לכל דבר, וע"כ שפיר מקשה הגמ' מהא דחסר עוד הכ"ש שני, דעצים שהן אש המזבח בלא"ה ליכא בהו הך דינא דוהבשר, כיון דהויין רק קדשי הגוף ואש המזבח ולא קרבן, ובע"כ דמיירי אליבא דרבי ואליבא דרבי הא טעונין קמיצה וכ"ש שני, ושפיר פריך הגמ' דאכתי אינן ניתרין למצותן, וכמש"נ. עכ"פ נתבאר מתוך הסוגיא, דהך