חדושי ר' חיים הלוי קכד

עבודת זריקה. אשר ע"כ אם מצינו גוונא שתהא זריקה בהדם עצמו, ולא נתקיימה זריקה בהקרבן, ובגוף הקרבן תוכל לחול עוד זריקה, הדר דינא דלענין שירים דעצם הזריקה עושה אותן שירים, די במה דאיכא זריקה בהדם, דהדם הנשאר הוי שירי זריקה וחייל עלי' שם שירים, וממילא דאינו ראוי לזריקה מפני חלות שם שירים שעליו, משא"כ בדם שבצואר דאין בו זריקה העושה אותו שירים, ורק דהוי דחוי ממילא משום דנתקיימה הזריקה בהקרבן, ואין צורך בהם, וא"כ היכא דלא נתקיימה זריקה בגוף הקרבן, ויוכל לחול בו עוד זריקה, ע"כ לא איכפת לן מה דנעשה זריקה בהדם, דמ"מ כל שהקרבן יש בו עוד דין זריקה, הרי הדם הנשאר ראוי הוא לזריקה ואין בו דין דיחוי. ועל כן סובר הרמב"ם דכן הוא הדין בכל הפסולין שזרקו ובטמא שזרק שלא במקומו או במחשבת פסול, דאע"ג דלא הויא זריקה בעצם הקרבן ואינה עושה דיחוי, אבל מ"מ בהדם עצמו יש בו דין זריקה, וממילא דהדם הנשאר בכוס זה יש בו דין שירים, ולא חזי עוד לזריקה, ועל כן שפיר מחלק הרמב"ם, דדם הנשאר בכוס זה ישפך לאמה, ושבצואר בהמה יחזור הכשר ויקבלנו, וכש"נ. ונראה דהכי הוא גם דוקיא דמתניתין דל"ב שם דתנן נתן את הניתנין למטה למעלן וכו' אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, ש"מ דדם שבכוס זה מיהא לא חזי לזריקה, והרי שם איירי בזרקוהו פסולים, הרי להדיא כדעת הרמב"ם דלגבי הדם שבכוס זה מהניא זריקת הפסולין לאשוויי' שירים, וישפך לאמה, הואיל שנעשה ע"י פסולין לעבודה, והנה בר"פ המזבח מקדש תנן ר"י אומר כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד וכו' ר"ג אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד וכו' אין בין דברי ר"ג לדברי ר"י אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא ירדו ור"י אומר ירדו, ועיין ברמב"ם פ"ג מה' פסוהמ"ק הי"ט שפסק דכ"ש מקדשין דם הפסול ליקרב לכתחלה, והיינו כר"ג דגם בדם אם עלה לא ירד, ולפי"ז נראה דגם בזריקת פסולים אם עלתה לא תרד, וכמבואר בזבחים דף ס"ט דבמליקת זר אם עלתה לא תרד, ופסק הכי הרמב"ם בפ"ג מה' פסוהמ"ק שם, וה"נ בזריקה דכוותה. וצ"ע מהא דפסק הרמב"ם בפ"ג מה' פסוהמ"ק ה"ז ז"ל או שקבלו הטמאים וזרקו את דמו הואיל וראויין בעבודת קרבן הבא בטומאה וכו' אעפ"י שכל אלו פסולים אם עלו לראש המזבח לא ירדו עכ"ל, הרי מבואר בלשון הרמב"ם דבכל הפסולים חוץ מטמא אם עלו ירדו. אכן נראה פשוט דעל הדם בעצמו באמת חל דין אם עלה לא ירד גם בכל הפסולים, וכדהבאנו מהא דבמליקת זר אם עלתה לא תרד, ודברי הרמב"ם שבה"ז שם קאי לענין האימורין, דהרי קי"ל דבנשפך דמה אם עלתה תרד, וא"כ היכא דזרקו פסול, אף דעל הדם בעצמו חל דין לחמו של מזבח להחשב זריקה ולא ירד, מ"מ כ"ז הוא לענין הדם עצמו, משא"כ לענין הקרבן חשוב דלא נתקיימה בו זריקה כלל, וע"כ לענין האימורין הוי דינם כמו נשפך הדם דירדו, דדין נשפך תלוי אם הוי נשפך לענין הקרבן, ואם בהקרבן לא הי' זריקה לא אכפת לן מה דחל על הדם בעצמו דין לחמו של מזבח וקידוש מזבח, דמ"מ לגבי הקרבן הוי נשפך, וע"כ אם עלו האימורין ירדו, ורק בטמא דמקרי דנתקיימה זריקה בהקרבן, וכמו דחזינן דהדם הנשאר הוי דחוי, וע"כ הוי דינא דאם עלו האימורין לא ירדו, אבל הא מיהא דהדם בעצמו שנזרק לא ירד בכל הפסולין. ובהכי מתישבא קושית התוס' בזבחים דף ק"ח ז"ל וצריך לדקדק לר"י דאמר ביצא דמה אם עלה ירד הרי זורק מקצת דמים בחוץ דחייב אע"ג דאין קדש מקבלו, ולפי דברינו הרי ניחא, דהדם עצמו גם לר"י אם עלה לא ירד, ומשום דהוי פסול בקדש, ורק לענין האימורין הוא דסובר דכיון דיצא הדם ע"כ לא מועיל זריקתו להתירן והוי כנשפך דמו דירדו, ומשום דאע"ג דהדם לא ירד, מ"מ אין זה זריקה רק בהדם בעצמו ולא בעיקר הקרבן, וע"כ לא מהני הך דלא ירדו להיתר האימורין וכש"נ, ולפי"ז שפיר חייב על הזריקה בחוץ, כיון דהדם עצמו לא ירד בפנים והוי ראוי לפתח אה"מ. ולפי המבואר נראה, דהיינו טעמא דכל הפסולין שזרקו דחשיבא זריקה על הדם בעצמו, משום דאית בהו דינא דאם עלה לא ירד, וע"כ חשוב זה הדם מיהא נזרק, וממילא דיתר הדם חייל בי' דין שירים, ועל הקרבן הא נתבאר דלא מועיל הך דלא ירדו, וע"כ אינן עושין דחויין וכש"נ. ועיין בזבחים דף ל"ד דאיבעיא כוס פסול מהו שיעשה שירים, ופירש"י דהיינו יצא דמה, ופשיט דכוס פסול דומה לזרקו פסול, הרי דכולהו פסולי שוין בזה, והיינו כמש"כ דיסוד הך דינא הוא משום עעמא דלא ירדו, וע"כ כולהו שוין בזה, וכש"נ. פי"ח הי"ב אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וה"ה לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה עכ"ל. והנה דין זה שעל לבונה לוקה באכלה בטומאה וגם זה שהלבונה מקבלת טומאה, ילפינן לה מקרא בפסחים דף כ"ד והבשר לרבות עצים ולבונה דאע"ג דלאו אוכלין נינהו מ"מ חייבין עליהן משום טומאת עצמן. אלא דקשה למה השמיט הרמב"ם להך דעצים ולא נקט רק לבונה. ולכאורה י"ל, דהרי בחולין דל"ו יליף מינה הגמ' דה"ה לכל אוכלין דחבת הקדש מכשרתן לקבל טומאה אף בלא הכשר מים, וילפינן מינה דחבת הקדש דאורייתא, והרמב"ם הרי פסק בפ"י מה' טו"א הי"ז דמד"ת בעינן הכשר, וחבת הקדש אינה מכשרת אלא מדבריהם, וכסוגיית הגמ' בפסחים דל"ה דחבת הקדש אינה אלא מעלה, וכהנך אמוראי דפליגי בחולין שם אר"ל, ולפ"ז הא נמצא לדעת הרמב"ם דהקרא דוהבשר לא בא רק לרבויי בעיקר החיוב דחייבין גם בדברים שאינן נאכלים, אבל לענין קבלת טומאה חבת הקדש לאו דאורייתא, וע"כ זהו שהשמיט להך דעצים כיון דלאו בני קבולי טומאה נינהו, ולא משכחינן בהו כלל טומאת עצמן שילקה עליהן. אלא דא"א לומר כן, דהרי גם לבונה אינה בת קבולי טומאה, וכדאיתא בפסחים דף ל"ה דעצים ולבונה לאו בני אטמויי נינהו, וכ"ה להדיא ברמב"ם פ"ו מהל' איסורי מזבח הל"ח ז"ל וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל לענין הקרבנות ויפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותן עכ"ל, הרי להדיא דגם לבונה אינה בת קבולי טומאה, וחבת הקדש הויא דאורייתא גם לענין קבלת טומאה, ובע"כ דדוקא בבשר ומנחות, ורק לענין הכשר הוא דסובר הרמב"ם דלא מהניא חבת הקדש מד"ת, משא"כ בעצים ולבונה לענין לעשותן אוכלין בזה ודאי דמהניא חבת הקדש מד"ת גם לענין קבלת טומאה, ומשום דעיקר ריבויא דוהבשר עליהו קאי, וא"כ שוב קשה למה השמיט הרמב"ם להך דעצים. ועיין בזבחים דף מ"ו דגם בזה איכא פלוגתא אם והבשר קאי לענין מלקות או לפוסלו לבד, אכן הפלוגתא הא הויא שם בתרווייהו בין בעצים ובין בלבונה, ומאחר דפסק הרמב"ם דבלבונה לוקה גם בעצים ילקה, וקשה למה השמיט להך דעצים, וצ"ע. ונראה לומר, עפי"מ דאיתא בזבחים דל"ד אמר אביי מחלוקת בטומאה הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה דאמר קרא והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ואפ"ה רבינהו קרא, ורבא אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה אינו לוקה מ"ט כיון דלא קרינא בי' וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינא בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ופריך הגמ' והאמר מר והבשר