חדושי ר' חיים הלוי קכג

ברגל אפשר לתקוני. ובאמת שכן היא הסברא פשוטה, דהולכה ברגל בזר דהויא הולכה, א"כ הא נעשית עבודה בפסול, משא"כ הולכה שלא ברגל, כיון דלא שמה הולכה, א"כ הא עדיין לא נעשית שום עבודה כלל, אלא דגרם שתבטל ההולכה, כיון דהקריבו אצל המזבח, וע"כ שפיר מחלקינן, דהיכא דהוליך זר הרי נעשית עבודת ההולכה בפסלות, ונעשה בה דבר הפוסלה, וכדקי"ל דזר מחלל עבודה, וע"כ אי אפשר לתקוני, משא"כ בהולכה שלא ברגל, דלא חשיבא הולכה כלל, וא"כ הא לית בה עדיין שום דבר הפוסלה, אלא דגרם שלא יוכל לעשות בה עבודת הולכה, וע"כ מאחר שחזר והרחיקה, דהשתא תוכל להעשות בה עבודת ההולכה, שפיר מהני התיקון. ובהדיא מבואר כן בירושלמי יומא פ' הוציאו לו הל"א דמייתי שם הך פלוגתא דהולכה בזר אם פסול או כשר, ומייתי מהא דתנן נשפך מן הכלי על הרצפה ומהא דנתן לשמאל דמהניא הא דמחזיר לימין דלא מיפסל בזה, ומשני דשניא הילוך בזר מהיכא דנעשה מאליו, ומסיים בה א"ר זעירא פשיטת יד לא עשו אותה כהילוך, הרי להדיא דזהו גופא דלא הויא הולכה כלל הוא הטעם דאינה נפסלת בזה, וממילא שפיר מחלקינן, דבהולכת זר דהוי דבר הפוסלה א"א לתקוני, משא"כ הולכה שלא ברגל דלא הויא הולכה וליכא בה דבר הפוסלה ע"כ אפשר לתקוני, וזהו להדיא כדברינו. ולפ"ז הרי מיושבת היטב שיטת הרמב"ם דהולכה לצד חוץ חשיבא הולכה, ולא תקשי עלי' מהא דמשני הגמ' דאיירי שנתן כלפי חוץ, דהתם הא איירינן בהולכה שלא ברגל, דלא חשיבא הולכה כלל, ובע"כ צ"ל דמאן דס"ל דגם הולכה שלא ברגל א"א לתקוני הוא משום דכיון דבא הדם למזבח נתבטלה עבודת הולכה, וכן מוכח מהא דמקשה שם הגמ' על מ"ד דהולכה שלא ברגל א"א לתקוני מהא דתנן נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, וקשה דהתם הא בא הדם מאליו אל המזבח, ואין כאן מעשה עבודה כלל, אלא ודאי מוכח דמאן דס"ל הולכה שלא ברגל א"א לתקוני ס"ל דגם כשבא הדם מאליו אל המזבח ג"כ א"א לתקוני, וא"כ הרי לא שייך זאת רק בהוליכו כלפי פנים, דנתקרב הדם אל המזבח, ומיעט בהולכתו, משא"כ בהוליכו כלפי חוץ, דלא נתקרב הדם להמזבח, ואדרבה רחקו מהמזבח, ואין כאן ביטול עבודת הולכה, א"כ ממילא דליכא בזה שום חסרון כלל מההולכה שלא ברגל שעשה, וזהו דמשני הגמ' דאיירי שהחזיר הדם כלפי חוץ, משא"כ הרמב"ם דאיירי בהולכה ברגל, ולענין לפסול במחשבה, וא"כ הא הויא עבודת הולכה ממש, ובזה לא מחלקינן כלל בין לצד חוץ בין לצד פנים, סוף סוף דין מעשה הולכה בה, והמחשבה פוסלת בה, ושפיר פסק הרמב"ם דהולכה לצד חוץ חשיבא הולכה. והנה בזבחים דף ל"ה ע"ב תנן שחטו ע"מ להניח את דמו או אימוריו למחר או להוציאן לחוץ רבי יהודה פוסל וחכמים מכשירין, ע"מ ליתנן וכו' ואת הניתנין בפנים בחוץ ואת הניתנין בחוץ בפנים וכו' כשר, ובגמ' שם פריך וליפלוג בניתנין בפנים שנתנן בחוץ והניתנין בחוץ שנתנן בפנים קסבר ר"י בעינן מקום שיהא משולש בדם בבשר ובאימורין, ומי אית לי' לר"י האי סברא והתניא ר"י אומר דבר רע ריבה כאן חטאת ששחטה בדרום וחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה, ולית לי' לר"י שלישי והתנן אמר ר"י הכניס בשוגג כשר הא במזיד פסול וקי"ל בשכיפר השתא ומה התם עיילי עיילא אי כיפר אין אי לא כיפר לא הכא דחשיב חשובי לא כש"כ, ועיין שם בתוס' שתמהו דא"כ בטלה תורת פיגול, דזרק מקצת דם בחוץ או אוכל כזית בחוץ לא מיפסיל, ומחשב מחשבה פוסל, ה"נ נהי דמכניס בלא מכפר לא מיפסיל מחשב להכניס ולכפר פוסל, עיי"ש בדבריהם. ואשר יראה לומר, דהנה בכל חטאת שהובא דמה לפנים הרי לא מיפסלא רק כשההבאה היתה ע"מ לכפר, וא"כ לפ"מ דאמרינן דהמהלך במקום שא"צ הויא הולכה והמחשבה פוסלת בה, א"כ הא נמצא דגם הבאה זו של הדם להיכל דין הולכה בה לפסול במחשבה, וע"כ זהו דפריך הגמ' דנהי דמצד פסולא דחטאת שהובא דמה לפנים בעינן דוקא כיפר, אבל מ"מ כיון דחשב מיהא בהבאתו מחשבה לכפר, א"כ יהא הזבח פסול מפסולא דמחשבה לר"י, אם נימא דס"ל דמחשבה להכניס דמה לפנים פוסלת, ובע"כ דבעינן שיהא מקום משולש בדם ובבשר ובאימורין, ולא הויא מחשבה הפוסלת כלל בכה"ג. והא דקאמר ע"ז הגמ' השתא ומה התם עיילי עיילא הכא דחשיב חשובי לא כש"כ, היינו משום דהרי בפסולא דחטאת שהובא דמה לכפר בקדש הרי תרתי בעינן, שיכפר בקדש, וגם שתהא הבאה לכפר, ולפ"ז אם באנו לדון פסול מחשבה בזה שחשב על הך פסולא דהובא דמה לפנים הרי צריכינן שתהא במחשבתו תרתי, מחשבת כפרה, וגם מחשבת הבאה לכפר, ואף דעצם הפוסל הוא רק הכפרה, וההבאה נהי דצריכינן לה אבל לא זהו עיקר הפוסל, ומ"מ חיילא מחשבה גם ע"ז ההבאה לכפר, דבמחשבתו לכפר לחוד הא עדיין אין כאן מחשבת פסול, ואך בצירוף ההבאה לכפר, ובע"כ דגם זה חיילא במחשבתו שתהא הכפרה באופן הפוסל, דהיינו שתהא מתחלה הבאה, וא"כ ק"ו היכא דעיילי עיילא, דלא חסר תו מחשבה ע"ז ההבאה לכפר, ורק דבמחשבתו לכפר יש בה די לפסול, א"כ ק"ו דצריכה להיות פסלה בו מחשבה, ומדחזינן דבהכניסו ע"מ לכפר בפנים לא חייל בי' פסול מחשבה דע"מ לכפר בשעת ההולכה של מעשה ההבאה, א"כ ש"מ דבעינן מקום משולש, ומיושבת היטב הסוגיא וכמש"כ. והתוס' שהקשו מכל פיגול, ומיאנו בפי' שכתבנו. הוא משום דס"ל כדעת הראב"ד דכל במקום שא"צ לא הויא הולכה אף במהלך ברגל, וכאשר כן ס"ל לרש"י בסוף פ"ק שם דרבנן לא פליגי כלל עלי' דר"א שם, וא"כ ממילא דההכנסה לפנים אין בה דין הולכה כלל, ולא נוכל לפרש כמש"כ, אכן לדעת הרמב"ם מיושב היטב כמש"כ. פי"ד ה"כ אחד מן הפסולים לעבודה שקבל הדם או הוליך או זרק וחשב בשעת העבודה מחשבת מקום או מחשבת הזמן לא פסל במחשבתו לפי שאינו ראוי לעבודה, ואותו הדם שקבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה, ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל במחשבה נכונה עכ"ל. וצ"ע במה שפסק דאותו הדם שזרק ממנו מקצתו ישפך לאמה, ואם נשאר דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, דממ"נ אם הויא זריקה לענין שיהא נעשה הדם הנשאר שירים או דחוי א"כ גם בנשאר דם הנפש אמאי יחזור ויקבל, ואם לא הויא זריקה א"כ גם אותו הדם שבכוס למה אינו ראוי לזריקה. ובאמת דסיום דברי הרמב"ם דאם נשאר דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, היא גמ' מפורשת בזבחים דל"ד ובמעילה דף ה' דכל הפסולין חוץ מטמא אינן עושין שירים, וגם בטמא אם הזריקה היא גם במחשבת פסול, או שהיתה הזריקה גם שלא במקומו הא מבואר בזבחים דכ"ו דיחזור הכשר ויקבל, והיינו משום דלא חשיבא זריקה כלל, אבל הא מיהא צ"ע אמאי אותו הדם שזרק ממנו מקצת ישפך לאמה, כיון דלא חשיבא זריקה כלל, א"כ הא זה הדם עצמו עוד ראוי לזריקה. והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דחלוק דין שירים מדין דחוי, דשירים עיקר דינם הוא דהזריקה היא שעושה את הדם הנשאר שירים, וחל על החפצא שם שירים, וכדחזינן דחייל עלייהו דין שפיכת יסוד, ודחויין עיקר דינם הוא דכיון דנתקיים זריקה בהקרבן ואין צורך בהן ממילא נעשין דחויין, ולא חל עליהן שום דין, וזהו טעמא דדם שבצואר דהוי דחוי, דחשוב לא נעשה בו זריקה, ורק דנעשה דחוי ממילא משום דאין בהקרבן עוד