חדושי ר' חיים הלוי קכב

מהן, ובע"כ דעיקר הטעם הוא משום דנעשו לחמו של מזבח, וכן גם בהנך פסולים הא איכא ג"כ הך פסולא דנשפך דמה אליבא דר"ש ופסולא דקבלו פסולין וזרקו את דמו, ובהנך פסולין הרי ליכא שום פסולא בגופן ואיזה דין שיחול על האימורים, ורק דפסולן הוא משום דחסר בהו זריקה המכשרתן לכך, ובזה הרי פשיטא דע"י שמשלה בהן האור לא יחול עלייהו הך דינא דהכשר זריקה, ומ"מ הוי הדין דאם ירדו יעלו, ובע"כ דעיקר הטעם הוי משום דנעשו לחמו של מזבח, וא"כ הרי לכאורה פשוט דהוא הדין והוא הטעם לכל הפסולין הא דאם משלה בהן האור יעלו הוא משום דנעשו לחמו של מזבח, וא"כ הרי קשה סוגית הגמ' שהבאנו דתלי לה להך דינא דאם ירדו יעלו בדינא דפקע פיגולו ממנו, וצ"ע. אם לא שנימא דפסולא דפיגול שאני דבי' הוי דינא דלא מהני לחמו של מזבח, וע"כ אם ירד לא יעלה אף שמשלה בו האור, אם לא משום דפקע פיגולו ממנו, אשר זה נראה דחוק טובא. וע"כ נראה מוכרח, דבאמת כל שנעשה לחמו של מזבח לא איכפת לן אם פקע פיגולו אם לא, כ"א דבכל גוונא גם אם ירד יעלה, והא דתלי לה הגמ' הך דאם ירדו יעלו בדין הפקעת פיגול, היינו בעיקר דינם לענין להעשות לחמו של מזבח, ומשום דהא דבמשילת האור נעשה לחמו של מזבח עיקרו בהרצאה תליא מילתא, דכל משילת האור שיש בה דין הקטרה והרצאה עושה לחמו של מזבח, ואלא"ה אינו נעשה לחמו של מזבח כלל, ולהכי הוא דהוי דין הפקעת פיגול לענין איסור אכילה ודינא דאם ירדו יעלו חד מילתא וחד דינא, משום דתרווייהו תליין בהדדי, דאם הקטרה זו דין הקטרה והרצאה בה ממילא דפקע פיגולו לענין איסור אכילה וממילא ג"כ דנעשה לחמו של מזבח דאם ירד יעלה, ואם אין בה דין הרצאה לענין הפקעת פיגול ממילא דלא נעשה לחמו של מזבח כלל עוד י"ל, דגם עיקר דין הקטרה דנעשה לחמו של מזבח ג"כ לא תליא כלל בדין הפקעת פיגול, ומשום דלענין לחמו של מזבח אם אך עצם מעשה של משילת האור דין הקטרה בה סגי בזה למיחל עלי' דין לחמו של מזבח, ולענין להפקיע מידי פיגול בעינן דוקא הקטרה המרצה, וכעיקר הילפותא דעולא דאם אינו מתקבל היאך מביא אחרים לידי פיגול, דקאי על דין ההרצאה שבפיגול דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, והא דתלי לה הגמ' להך דינא דאם ירדו יעלו בדין הפקעת פיגול, הוא משום דהך דינא דקומץ כמאן דמחבר דמי לא נאמר רק בהקטרה המרצית, ומשום דדין זה נאמר על הקטרה המיוחדת בקומץ שמרצה את כל הקרבן, ע"ז הוא דנאמרה הילכתא זו דקומץ כמאן דמחבר דמי, משא"כ בהקטרה שאינה מרצה, בזה קומץ שוה לשאר מוקטרין דלא הויין כמאן דמחבר, וע"כ זהו דתלי לה הגמ' להך דאם ירדו יעלו בדין הפקעת פיגול, כיון דבאמת הא לא שייך כלל בקומץ דין משילת האור, כיון דמיפרת ואין זה המוקטר מחובר להמותר, ורק משום דינא דקומץ כמאן דמחבר דמי הוא דחייל בי' דין משילת האור בכולו, ולזה בעינן דוקא הקטרה המפקעת מידי פיגול, שיש בה דין הרצאה ומרצית בעיקר הקרבן. וכדפריך הגמ' והא אמרה עולא חדא זימנא לאו אדין הפקעת פיגול הוא דפריך זאת, דהא התם הא איירינן בדין לחמו של מזבח דלא צריכינן בי' כלל לדין הפקעת פיגול, ואך דלפ"מ דמסיק הגמ' דכל דינא דעולא האמור בקומץ עיקרו נאמר לענין אם ירד יעלה, ע"ז הוא דפריך הגמ' דהא אמרה עולא חדא זימנא דמשמשלה בהן האור אם ירדו יעלו גם לכתחלה משום טעמא דנעשה לחמו של מזבח, וע"ז הוא דמשני דאי מהתם הוה אמינא דוקא אבר דמחבר אבל קומץ דמיפרת אימא לא קמ"ל, והוא כמו שכתבנו, דלענין הקטרה המועילה רק לאשוויי לחמו של מזבח אין הקומץ כמאן דמחבר, קמ"ל דפקע פיגולו והויא הקטרה המרצית, וממילא דגם בקומץ יעלה לכתחלה, דשפיר חשיבא משילת האור, לאשוויי' כולי' לחמו של מזבח. ולפ"ז הרי מיושבת היטב דעת הרמב"ם שפסק דלענין אם ירדו יעלו סגי במשילת האור לבד ולענין הפקעת הפיגול לענין איסור אכילה בעינן דוקא שתמשול האור ברובו, כיון דשני דינים נפרדים הם, דהך דאם ירדו יעלו תלוי בדין לחמו של מזבח, ובזה סגי במשילת האור לבד, משא"כ לענין היתר אכילתו סובר הרמב"ם דהקטרת כולו הוא שמפקיעו מידי איסורו, וע"כ בעינן דוקא משלה האור ברובו, דרובו ככולו, והא דתלי לה הגמ' זב"ז הרי נתבאר דהוא רק לענין עיקר מעשה ההקטרה אם חשיבא הקטרה והרצאה או לא, אבל לאחר שנעשה בהן מעשה הקטרה נידון כל אחד כדינו, דלענין לחמו של מזבח סגי במשילת האור במקצתו, ולענין היתר אכילתו בעינן דוקא רובו שהוא ככולו, ואע"ג דלפ"ז הא נמצא דהדין דיעלו הוא כשהם עוד בפיגולם לא איכפת לן בזה, וכש"נ דכל שנעשו לחמו של מזבח בכל גווני יעלו אף כשהם בפיגולם. והנה בתוס' שם הקשו על הא דקאמר הגמ' האי קומץ פיגול דפלגי' מחית אארעא ופלגא אסקי' אמערכה ומשלה בו האור מסיקנא לי' לכולי' לכתחלה משום דקומץ כמאן דמחבר דמי, והקשו ע"ז מהא דבכריתות אמרינן דבעינן דוקא שיהא רובא אמזבח וגם זה תלוי באם הלכו באברים אחר הרוב, וא"כ מאי מועיל הא דקומץ כמאן דמחבר דמי, אבל אכתי הא ליתא רובא אמזבח. ולפמש"כ נראה לומר, דהא דמבואר בכריתות דצריכינן דוקא שיהא כולו או רובו על המזבח, הוא רק לענין הפקעת פיגולו לענין היתרו באכילה, דהיתרו הוא משום טעמא דרובו ככולו, ומשום דלא ניתר רק בהקטרת כולו, וא"כ הא בעינן שיחול על כולו דין עצם מעשה ההקטרה ושיהא דינו כהוקטר כולו, וע"כ ודאי דלא חלה עלי' דין הקטרה כי אם כשהוא על המזבח, משא"כ לענין דינא דאם ירד יעלה, דסגי במשלה האור במקצתו אע"ג דלא הוקטר כולו, ולא צריכינן בי' רק חלות דין לחמו של מזבח הבא ע"י הקטרת מקצתו המחובר בי', ע"כ לא איכפת לן כלל אם הוא בראשו של מזבח או מנח אארעא, ורק דכל שעצם ההקטרה נעשית בראשו של מזבח ממילא חל על כל המחובר בי' דין לחמו של מזבח, ושפיר מהני טעמא דקומץ כמאן דמחבר דמי דיעלה אף דפלגי' מחית אארעא. פי"ג הל"ט והמהלך במקום שאינו צריך הרי זו הולכה והמחשבה פוסלת בה עכ"ל, ובהשגות ז"ל לא נהיר דסוגיין כולה כר"א דאמר לא שמה הולכה עכ"ל, ביאור הדברים, דבזבחים דף ט"ו קאמר שם הגמ' דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, ופליגי שם אמוראי אם אפשר לתקוני או לא אפשר לתקוני, ומייתי הגמ' מהא דתנן לקמן בדף ל"ב נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר ומהא דתנן שם קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר, הרי דאפשר לתקוני, ומשני הגמ' דמיירי כגון שנתן כלפי חוץ, הרי להדיא דכלפי חוץ לא חשיבא הולכה, ואיך פסק הרמב"ם דהויא הולכה. ונראה לומר, דהנה הרי מסקינן התם דאפשר לתקוני היכא דעביד הולכה שלא ברגל, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' פסוהמ"ק דקבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר, ופסק זאת בסתמא, ולא חלק בין אם נתן לצד חוץ או לצד פנים, והיינו משום דקי"ל דאפשר לתקוני, וכדמסיק הגמ' להך מ"ד דאי אפשר לתקוני בתיובתא, וגבי זר פסק הרמב"ם בפ"א שם הל' כ"ז דאי אפשר לתקוני, ובאמת שכן הוא מוכרח מהגמ' דלא מייתי על דין זר שום תיובתא מהנך משניות דמייתי מעיקרא על הולכה שלא ברגל, ובע"כ דחלוקין הם דזר יוכל להיות דא"א לתקוני, והולכה שלא