חדושי ר' חיים הלוי קכא

חוזר ומזה ממנו בחוץ א"כ הרי גם הבשר כשר, משא"כ בכיפר דנתקיימה בו זריקה בפנים, משום הך דינא דכמקומו דמי, א"כ הרי הבשר פסול, כמבואר בדף כ"ו שם דאף דכמקומו דמי מ"מ הבשר פסול, ועיין בתוס' בדף כ"ו שם שכתבו דהך דינא דכמקומו דמי ליתא בניתנין בחוץ שנתנן בפנים עיי"ש בדבריהם, אכן עיין ברמב"ם פ"ב מהל' פסוהמ"ק הל"י שכתב להדיא דגם בניתנין בחוץ שנתנן בפנים נתכפרו בעלים, ושפיר נוכל לומר כמש"כ, אבל אה"נ דגם הרמב"ם ס"ל דבשוגג כשר אפילו בכיפר. אלא דלשון הרמב"ם שכתב שהרי לא כיפר בקודש, משמע דקאי על הדין דלכפר בקודש האמור בקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה וגו', דאי משום הך דינא דכמקומו דמי הא אין הדבר תלוי בקודש כלל, א"ו דהוא זה טעמא על הא דכשר בשוגג, וא"כ הרי מבואר מזה להדיא דבכיפר פסול אפילו בשוגג מפסולא דחטאת שהובא דמה לפנים, וזה צ"ע מהסוגיות שהבאנו. ונראה לומר, דהנה הטעם של הך דינא דמחלקינן בין שוגג למזיד, נראה דהוא משום, דבאמת הבאה לחוד אינה פוסלת כלל, ורק בהכניסו ע"מ לכפר הוא דמיפסלא, וכדכתיב בקרא אשר יובא וגו' לכפר בקודש, וכן הוא להדיא בזבחים דף פ"ב כל מידי דחשיב עלי' לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל, והיינו משום דעל היכל ליכא מחשבה לכפר, הרי להדיא דבעינן דוקא שההבאה תהא ע"מ לכפר בפנים, וע"כ אמרינן דכשהכניסו בשוגג לא מיקריא מחשבת כפרה, כיון דהויא מחשבה בטעות, והוי כנכנס בלא מחשבת כפרה דלא מיפסלא. ולפ"ז נראה, דהא דפסק הרמב"ם דבכיפר פסול גם בשוגג, טעמו הוא משום דסובר דהא דבשוגג בטלה מחשבתו היינו רק היכא דלא נתקיימה מחשבתו ולא כיפר ואין כאן רק מחשבת כפרה לבד, בזה:

אמרינן דבשוגג בטלה מחשבתו, ואין כאן הובא לכפר, משא"כ היכא דבאמת כיפר, ונתקיימה מחשבתו שחשב לכפר גם בשוגג לא בטלה מחשבתו, ומצטרפים שניהם מה דחשב לכפר וכיפר לענין שיהא בכלל הובא לכפר, וזהו יסוד טעמו של הרמב"ם דבכיפר פסול אפילו אם הביא בשוגג. והנה בזבחים דף כ"ו תנן נתנו ע"ג הכבש וכו', ואת הניתנין בחוץ בפנים פסול ואין בו כרת, ובגמ' שם אמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו דשלא במקומו כמקומו דמי, והנה נראה דזה אינו רק בזריקת מזבח, וכדילפינן לה שם מקרא דואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים, אבל בזריקת פרוכת ובין הבדים לא הוי כלל דינא' דמקומו דמי אשר לפ"ז נראה דגם בכיפר איכא חילוקא, והוא, דהלא לענין הדין של הובא לכפר דפסול הא איכלל בין שכיפר על מזבח הפנימי ובין שכיפר על הפרוכת ובין הבדים, וכדדרשינן בזבחים דף פ"ב שם דאל הקודש זה היכל פנימה זו לפני ולפנים, וכל הני מיקרו לכפר לענין דינא דהובא לכפר, ומשום דבעינן בזה רק מעשה כפרה, אכן לענין זה דבכיפר לא חייל עלי' הך דינא דשוגג, נראה דדוקא במזבח דכיפר באמת ע"כ שוב לא שייך בי' דין שוגג, ומשום דאע"ג דהויא בטעות אבל עכ"פ הא כיפר באמת, משא"כ בפרוכת ובין הבדים, כיון דלא אתרבו שלא במקומו לכפר, ואין שם כפרה באמת כלל, רק מעשה זריקה במחשבתו שחשב לכפר, ע"כ שוב הדר חייל בהו דין שוגג גם בכיפר, ואמרינן דכיון דהיה בטעות שוב אין זה לכפר. ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם שפסק דבכיפר לא בעינן מזיד, ולא תקשי עליו מהא דמבואר בגמ' הך דינא דבשוגג כשר גם לר"י, ואע"ג דלדידי' הא בע"כ איירי בכיפר, דנימא דהא דבעינן דוקא מזיד לפסול היינו רק בזריקות שעל הפרוכת ובין הבדים, דלית בהו דינא דכמקומו דמי, ואין כאן כפרה, וע"כ שוב חייל בזה דין טעות לבטל מחשבתו, והרמב"ם דאיירי בסתמא בכל כפרות של פנים, ע"כ הוסיף טעמא שהרי לא כיפר בקודש, משום מזבח דאית בי' דינא דכמקומו דמי ומכפר שבזה פסול גם בשוגג, כיון דנתקיימה מחשבתו בזריקה המועלת לכפר, אי לאו משום הך פסולא דוכל חטאת אשר יובא מדמה וגו', דממילא לית בי' דין טעות, וכש"נ. פ"ג הל"ח כל שפיסולו בקדש הקדש מקבלו וכשם שאם עענו עלו לא ירד כך אם ירדו לא יעלו שני' שהרי פסולין הם ואם משלה בהן האור אע"פ שירדו יעלו שני' וישלים הקטרתן, קומץ שנתפגל ומקצתו בארץ ומקצתו משלה בו האור יעלה כולו עכ"ל, והוא בזבחים דף מ"ג אמר עולא קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח פקע פיגולו ממנו אם אחרים מביא לידי פיגול הוא עצמו לא כ"ש, מאי קאמר ה"ק אם אינו מתקבל היאך מביא אחרים לידי פגול, מאי קמ"ל וכו' אלא דאם עלו לא ירדו תנינא הלן וכו' אם עלו לא ירדו, ואלא דאם ירדו יעלו הא נמי תנינא כשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו, לא צריכא שמשלה בהן האור, הא נמי אמרה עולא חדא זימנא דאמר עולא ל"ש אלא שלא משלה בהן האור אבל משלה בהן האור יעלו מהו דתימא ה"מ אבר דמחבר אבל קומץ דמיפרת אימא לא קמ"ל, א"ר אחאי הלכך האי קומץ פיגול דפלגי' מחית אארעא ופלגא אסקי' אמערכה ומשלה בו האור מסיקנא לי' לכולי' לכתחלה ע"כ וזהו דברי הרמב"ם. אכן קשה מהא דאיתא בכריתות דף י"ד דתנן שם יש אוכל אכילה אחת וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין ביוה"כ, ובגמ' שם ונתני ה' חטאות ונוקמה כגון דאכל כזית פיגול, בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה, אלמה לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח דפקע פיגולי' מיני' והוה לי' נותר וכדאמר עולא קומץ פיגול שהעלה לגבי מזבח פקע פיגולו ממנו והו"ל נותר באבר אחד קמיירי בשני אברים לא קמיירי ונותר ופיגול. בחד אבר לא משכחת לה, הרי דהך דינא דעולא לתרתי נאמר, בין לענין שאם ירדו יעלו ובין לענין דלית בי' איסור פיגול באכילתו, ותרווייהו חד דינא להו, דכיון דפקע פיגולו' ע"כ לא מיחייב על אכילתו ואם ירדו יעלו, והרי לקמן בפי"ח הכ"א פסק הרמב"ם ז"ל ופיגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח משמשלה האור ברובן פקע איסורן מהן, הרי דלא פקע איסורן כ"א במשילת האור ברובן, ומ"ש הכא דפסק בסתמא דבמשילת האור לבד אם ירדו יעלו ולא בעינן משילת האור ברובו, וצ"ע, וכבר עמד ע"ז המל"מ בפ"ג שם. ואשר יראה לומר בזה, דהנה לקמן דף פ"ה ע"ב איפלגי תרי לישני בגמ' בעצמות שמשלה בהן האור אם ירדו מה דינן אם יעלו אם לא, והנה בעצמות הרי פשיטא דליכא בהו שום פסול, ומ"מ אמרינן דאם ירדו יעלו, והתם הרי לא שייך לומר כלל דפקע מהם דינא שאינן בכלל בשר הנקרב ומ"מ אמרינן דיעלו ובע"כ דזה הוי' דין בפ"ע דמשמשלה בהן האור נעשו לחמו של מזבח ודינן שיעלו ליקרב, ולפ"ז צריך ביאור בהך דינא דכל הפסולים שמשלה בהן האור אם ירדו יעלו, אם הטעם הוא משום דפקע פסולן מהן וע"כ יעלו אבל בלא"ה לא יעלו, או דנימא דאפילו אם לא פקע פסולן מהן ג"כ הוי הדין דאם ירדו יעלו משום דנעשו לחמו של מזבח. ובאמת שפשטות דברי הגמ' דאמרינן דאם משלה בהן האור אם ירדו יעלו בין על כל הפסולין ובין על עצמות מוכח להדיא דהטעם הוי משום דנעשו לחמו של מזבח, דהרי הנך תרתי חד דינא הויין וחד טעמא להו, ובעצמות הרי לא שייך טעמא דפקע פסולן