חדושי ר' חיים הלוי קיז

שבעיקר טעמו הוא פוגם הרי הוא כאינו ראוי לגר ולית בי' איסורא, וכ"ז לא שייך אלא אם נימא דהוי דין מסויים דטכע"ק, ואז האיסור תלוי בתר טעמא, משא"כ אם נימא דדין טכע"ק הוא דחשוב ניכר האיסור, א"כ הא יש כאן ממשו של איסור הניכר, וצריך להיות באיסורו כ"ז שהוא ראוי לאכילת אדם, והרי גם ע"י טעם פגום איכא היכרא והאיסור ניכר, אלא ודאי כמש"כ דהוי דין מסויים דטעם כעיקר, ועיקר איסורי' הוא משום טעמא, והא דלא בטיל הוא ממילא ע"י הדין של טכע"ק, וע"כ בנו"ט לפגם דלית בי' איסורא דטעמא, ממילא הדר גבי' דין ביטול ושרי. ולפ"ז צ"ע, אם שני איסורין מצטרפין לאסור בנו"ט במין בשאינו מינו, דנהי דלענין ביטול שפיר מצטרפין, וכדתנן במחמץ ומתבל דאיסורין מצטרפין, אבל מאחר דדין ביטולם הלא מיתלא תלי באיסורא דטכע"ק, ובעיקר חלות האיסור דטכע"ק י"ל דליתא בשני איסורין, דכל לאשוויי איסורא וחלות שם איסור דין צירוף בו, דהדר דיני' דאין שני איסורין נפרדים מצטרפין, ולא דמי למחמץ ומתבל דתנן דשני איסורין מצטרפין זע"ז, דהתם עיקר דינם הוא זהו גופי' דאינם בטלים, ולענין שלא ליבטל שפיר מצטרפין גם שני איסורין נפרדים, דצירופן הוא ממילא וכש"נ, משא"כ לענין נו"ט דבעינן למיחל עלי' איסורא דטכע"ק, דצריכינן דוקא לדין צירוף דאין שני איסורין מצטרפין. אשר לפ"ז הרי מבואר היטב דעת הרמב"ם וטעמו, במה שפירש למתני' דחתיכה של קדשי קדשים ושל פיגול דלא איירי בצירוף איסורים, דהרי הכא הוי איסורן משום דינא דטכע"ק דאין שני איסורין מצטרפין בזה, ובע"כ דפירושא דמתניתין הוא או של ק"ק או של פיגול, וכמו שפירש הרמב"ם, וממילא דמיושב היטב דיוקא דמתניתין דלא תני אין בזה כדי ליתן טעם וכו', כיון דלא מיירי הכא כלל בדין צירוף איסורין, וכמש"נ והנה תנן ברפ"ב דערלה שם הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זע"ז וכו', רש"א אינן מצטרפין, רא"א מצטרפין בנו"ט אבל לא לאסור, הרי להדיא דשני איסורין מצטרפין גם לענין נו"ט, ודלא כמש"כ דאין שני איסורין מצטרפין באיסורא דטכע"ק. אכן עיין בר"ש שם דמפרש להך דר"א בתרי גווני, או דמצטרפין לאסור תערובתן אבל לגוף האיסור ר"ל לענין מלקות לא מצטרפי, והפירוש השני הוא דמצטרפין לאסור תערובתן בנו"ט ולא לאסור לענין שיעורא דמאתים, ולפי פירוש השני דמחלק בין תערובות דנו"ט לתערובות דמאתים, הא הוי משום דחמיר איסורא דנו"ט דהוא מד"ת מאיסורא דמאתים דהוא מדרבנן, וא"כ הא י"ל, דבאמת ר"א ס"ל כר"מ בעיקר הדין דכל איסורין שבתורה מצטרפין זע"ז משום לא תאכל כל תועבה, וכת"ק דמתני' דהוא ג"כ כר"מ, וע"כ שפיר מצטרפין גם שני איסורין גם בדין טעכע"ק, כיון דהם חד איסורא משום הך דלא תאכל כל תועבה. (ומ"מ אינן מצטרפין לאסור במאתים, אע"ג דהויין חד איסורא, הואיל דהוא מדבריהם אזלינן בתר עיקר איסורן דהויין שני איסורין נפרדים, או דנימא דהא דערלה וכלאי הכרם הם במאתים הוא רק על עצם דין ערלה ועצם דין כה"כ, ולא בהדין תועבה שלהם, ונמצא דשיעור זה דמאתים תלוי רק בשם ערלה ובשם כלה"כ, וע"כ הויין כשני איסורין נפרדים ואינן מצטרפין.] ואה"נ דלפ"מ דקי"ל דאין מצטרפין למלקות, דחשיבי תרי איסורין נפרדים, א"כ אין מצטרפין גם באיסורא דטכע"ק, ומיושבים היטב דברינו שכתבנו בדעת הרמב"ם כמש"כ. אולם לפי פי' הראשון שהזכיר הר"ש דהך דאבל לא לאסור ר"ל לענין מלקות, א"כ הא פליג ר"א אר"מ, וס"ל דאין שני איסורין מצטרפין למלקות, ולא ס"ל הך דל"ת כל תועבה, וא"כ מדמצטרפין בנו"ט ש"מ דלא חשיבא זאת דין צירוף, וגם שני איסורין נפרדים מצטרפין לאיסורא דטכע"ק, וזהו להדיא דלא כמש"כ בדעת הרמב"ם. והנה בספ"ב שם תנן עוד בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר התאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים, ובירושלמי על הך מתניתין רשב"ל אמר במחלוקת, [פי' דמוקי למתניתין דאיירי שהבשר קדשים קלים הוא טמא, ונמצא דגם לטהורים איכא איסורא על ב' החתיכות חדא משום איסור טומאה וחדא משום איסור זרות, וא"כ הא דתנן דמותר לטהורים הוא רק לר"ש דאין שני איסורים מצטרפין,] ר"י אמר דברי הכל [פי' דלא מוקי למתני' בכה"ג, אלא בשניהם טהורין, וא"כ שפיר מותר לטהורין לכו"ע, כיון דגבייהו ליכא איסורא רק על הבשר קדשי קדשים לחוד משום זרות] וקשיא על דרשב"ל לא כן סברנן מימר כולהון לשון טומאה מצטרפין וכא יצטרפו כולן לשון טומאה ולשון זרות, [פי' שיצטרפו יחד איסור טומאה ואיסור זרות משום דתרווייהו איסורי קדש נינהו ויהא אסור גם לטהורים גם לר"ש] סבר רשב"ל כהדא דתני בר קפרא חתיכה של קדש ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות ר"ש מתיר וחכמים אוסרין, (פי' דמבואר בזה דאף דכולן הן איסורי קדש מ"מ אינן מצטרפין זע"ז], ולכאורה דברי הירושלמי תמוהין במה שהביא להא דתני בר קפרא, והא דברי בר קפרא הן דברי המשנה ומאי אלימא הך דבר קפרא להוכיח מינה יותר ממשנתנו בעצמה, ובע"כ מוכח כמו שפירש הרמב"ם, דהמשנה לא מיירי כלל בדין צירוף איסורין, ורק בדין הנותר והפיגול עצמן היאך דין ביטולם הוא, וא"כ הרי אין ראיה כלל ממשנתנו להך דינא שבירושלמי, כיון דבמשנתנו לא הוזכר ענין צירוף כלל, וע"כ מביא מהך דבר קפרא דאיירי לענין צירוף איסורים, וניחא היטב דברי הירושלמי. ולא תקשי לפ"ז, דא"כ הא מבואר בדברי בר קפרא דלחכמים דפליגי אר"ש מצטרפין שני איסורין יחד גם להך דינא דטכע"ק, וכמבואר להדיא בדברי בר קפרא דגם בהא חכמים אוסרין, ואע"ג דקיימא לענין צירוף איסורים בטכע"ק, ודלא כמש"כ דלהך דינא דטכע"ק אין שני איסורין מצטרפין, די"ל דחכמים דהכא קיימי בשיטת ר"מ דכל איסורין שבתורה מצטרפין זע"ז משום הך דל"ת כל תועבה, וע"כ שפיר מצטרפי לדידי' שני איסורין גם בהך דינא דטכע"ק וכש"נ למעלה, אבל לפ"מ דקי"ל דאין מצטרפין למלקות דחשיבי תרי איסורים נפרדים ע"כ אין מצטרפין גם בהך דטכע"ק, וכש"נ. פי"ג הי"ב סדר הבאת המנחה כיצד וכו' וקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש וחוזר ומקדש עכ"ל, ולעיל בפ"ד כתב ז"ל וכל הזבחים שקבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם עכ"ל, ולא הזכיר שיחזור ויקדש, וי"ל דסמך על מה שכתב הכא בפי"ג שיחזור ויקדש, אכן מפשטות הלשון משמע דבדם לא מהני מה שיחזירם אח"כ לכלי אחד, ומשום דלקבלה שני' חשוב הכלי שרת הראשון כנשפך הדם דלית לי' תקנתא, כיון דלא נתקדש הדם בו, וקשה מ"ש קומץ מדם, והלא קומץ מדם יליף בין לענין נשפך ובין לענין שצריך לקבלו כשיעור, וכמבואר כן במנחות דף ז' ודף כ"ו, ומ"ש דבקומץ מהניא חזרתן לכלי אחד ובדם לא מהניא, וכבר עמד ע"ז המל"מ בפי"ג שם. והנה יסוד הדין מה דנשפך פסול ולא מהניא מה שיחזור ויקבל אח"כ בכלי שרת מבואר בזבחים דף כ"ה דילפינן לה מקרא דולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו וכיון דנשפך תו לא הויא הקבלה מהפר, וא"כ צ"ע במאי דילפינן מיני' למנחות דנשפך הקומץ פסול והלא בקומץ ליכא מקום מסויים מאין שיקבלנו, וצ"ל דהא מיהא ילפינן שלא יהי' הקומץ במקום אחר קודם קבלה ורק שיקובל תיכף בכלי המקבלו והמקדשו, ואע"ג דבקומץ ליכא דינא מאין