חדושי ר' חיים הלוי קטז

ובאמת דהוא זה סוגיא ערוכה ביבמות דף צ' ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה וכו' ואמרי רבנן לא הורצה וכו' אריב"ח מאי לא הורצה דקאמר להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו, הרי להדיא דפסולא דרבנן אינו מועיל רק שלא להתיר הבשר באכילה אבל עצם הכפרה אינה מתעכבת, וקשה מאד הא דבנודעה אינה מכפרת, דאיך מועיל זאת כיון דמד"ת הקרבן כשר ומרצה, ובע"כ צ"ל כדעת התוס' דהא דבנודעה אינה מכפרת ר"ל שאין זורקין את הדם, אבל אה"נ דאם זרק הורצה ובעלים נתכפרו, אכן הרמב"ם הרי כתב בסתמא שמפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה שנודעה לרבים אינה מכפרת, דמשמעו שאינה מכפרת כלל, וא"כ הא הדרא אליבי' קושית התוס', אלא ודאי צ"ל דפסולו הכא הוא מד"ת, והיינו משום דהתקנה היתה דכל שנודעה לרבים איגלאי מלתא למפרע דלא אוקמוה ברשותו, וחייל עלה פסול גזול מד"ת, וע"כ שפיר אינה מכפרת כלל, וזהו להדיא כמש"כ. הלכות מעשה הקרבנות פ"י הי"ב חתיכה של קדשי קדשים או של פיגול או נותר שנתבשלה עם חתיכות אחרות אותן החתיכות אסורות לזרים ומותרות לכהנים עכ"ל, והוא ממתני' פ"ב דערלה מט"ז דתנן שם חתיכה של קדשי קדשים של פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים, ר"ש מתיר לזרים ולכהנים, ומפרש הרמב"ם דאו או קתני, ופליגי ר"ש וחכמים אם מהני דין ביטול באיסור קודש שאסור לזרים אם לא, וקשה דהרי מעיקרא תנן התם שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו אסור לזרים ומותר לכהנים ר"ש מתיר לזרים ולכהנים, תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם וכו' לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל ונצטרפו ותבלו אסור לזרים ומותר לכהנים, ור"ש מתיר לזרים ולכהנים ע"כ, הרי דבמשניות אלו איפלגו ר"ש ורבנן בשני איסורין שאין בכל אחד כשיעור אם מצטרפין יחד לאסור אם לא, וכמו שפי' גם הרמב"ם שם כן, וכן פסק בפט"ז מה' מאכלות אסורות, ולמה חלק הך מתניתין לפרשה בענין אחר דאו או קתני, ולא בהפלוגתא אם שני איסורים מצטרפין, וככל הנך משניות, והא גבי הדדי תניין, ואם כי באמת יש לדייק מלישנא דמתניתין דאיירי באופן אחר, מדנקיט שם ברישא וכן באידך בבא אין בזה כדי וכו' ואין בזה כדי וכו' ואילו הכא בחתיכה של ק"ק לא נקיט הכי, ולהכי י"ל דפירשה הרמב"ם באופן אחר, אבל מ"מ הא אין בזה הכרח לפרש בענין אחר. והנה בהא דפליגי ת"ק ור"ש ברפ"ב דערלה שם דתנן הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה וכו' ר"ש אומר אינן מצטרפין, מבואר בירושלמי שם דת"ק הוא ר"מ דאמר דכל איסורין שבתורה מצטרפין ללקות עליהן בכזית משום לא תאכל כל תועבה, ואם נימא דזהו ג"כ טעמא דת"ק בהך דשאור ותבלין שהבאנו, א"כ הא נמצא דבכל גווני אין שני איסורין מצטרפין לאסור תערובתן, ורק דטעמא דרבנן הוא משום דכולהו חשובין חד איסורא דלא תאכל כל תועבה, ולפ"ז לפ"מ דקי"ל דאין שני איסורין מצטרפין לענין מלקות וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ד ובפי"ד מה' מאכלות אסורות, וא"כ צריך להיות הכא הלכה כר"ש דאינן מצטרפין גם לאסור תערובתן, כיון דלא קי"ל כר"מ בהך דלא תאכל כל תועבה, אלא דברמב"ם פט"ו מה' מאכלות אסורות הי"ד פסק להדיא דערלה וכה"כ מצטרפין זע"ז, וכן בפט"ז שם פסק ג"כ דשאור ותבלין של תרומה ושל כלה"כ מצטרפין זע"ז ביש בין שניהם כדי לחמץ ולתבל לענין שלא יבטלו משום דינא דכל המחמץ ומתבל לא בטיל, ומבואר דס"ל דהנך שתי פלוגתות אינן תלויות כלל זב"ז. ואשר ע"כ נראה מוכרח מזה, דדוקא לענין צירוף כזית משני איסורין ללקות עליו הוא דהוי דינא דאין שני איסורין מצטרפין, ומשום דכיון דלא אכל מכל איסור בפ"ע שיעורא כדי לחייבו, א"כ הא נמצא דצריכינן דוקא שיחול כאן דין צירוף של שני איסורין יחד לאשוויי חיובא, ואין שני איסורין מצטרפין, אם לא לר"מ משום איסורא דל"ת כל תועבה דחשיבי כולהו בזה חד איסורא, אבל בלא"ה לא מצטרפי, משא"כ לענין צירופא שלא יתבטלו לא צריכינן בזה כלל לחלות דין צירוף של שני איסורין שיהיו מצורפין יחד, ואך דממילא הוא דכיון דאין כאן כדי לבטל את שתיהן א"כ ממילא אינן בטלים ובאיסורן הן עומדין, אבל לא דצריך לחול כאן דין צירוף שיהא חייל איסורא מתרווייהו, וע"כ אין זה נוגע כלל לפלוגתא דר"מ וחכמים אם מצטרפין שני איסורין יחד משום הך לאו דלא תאכל כל תועבה, כיון דזה שלא יתבטלו אין זה נוגע כלל לדין צירוף איסורין ושפיר מצטרפי בזה גם לחכמים דר"מ, וע"כ שפיר פסק הרמב"ם כן, ומשום דאין הנך שתי פלוגתות תלויות זב"ז, ולהכי הוא שפסק הרמב"ם כת"ק. והנה ביסוד הך דינא דטעם כעיקר, צ"ע אם הוא זה דאמרינן דע"י הטעם חשוב ניכר האיסור ולית בי' דין ביטול כלל, או דבאמת חייל על האיסור דין ביטול, ורק דגם טעם האיסור יש בו דין איסור, וכדילפינן לה מקראי דוכל משרת וגיעולי נכרים, וכלשון הגמ' בכל דוכתי דטעם כעיקר. ונראה דזה מבואר מהא דתנן בחלה פ"ג העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ומבואר. בזבחים דף ע"ח דהוא משום דמין בשאינו מינו בטעמא, ואם נימא דבאמת יש על הדבר דין ביטול וחשיב נתבטל, אלא דאסור משום דינא דטכע"ק, א"כ הרי לא שייך זאת אלא באיסורין, דילפינן לה מקרא דמשרת וגיעולי נכרים, דאע"ג דעצמו של דבר נתבטל מ"מ יש בו איסור טעמו, אבל לענין לצאת בו' י"ח מצה הרי פשיטא דכל שיש בעיקרו דין ביטול שוב אינו יוצא בו ידי מצה, דלא מצינו דבדינא דטכע"ק לחוד יהא סגי לצאת בו מצותו, אלא ודאי דיסוד דינא דטכע"ק הוא דאמרינן דכיון דניכר הטעם פקע דין ביטול גם בעיקרו, ולהכי שפיר יוצא בו י"ח מצה, כיון דיש כאן גם עיקרו ממש לכל מילי. אלא דמהא דמבואר בסוגיא דפסחים דמ"ד דילפינן מנזיר לכה"ת בק"ו, וכן מהא דאיתא שם דחולין מקדשים לא ילפינן, וכן מהא דאיתא בנזיר דל"ז דגם מנזיר לא ילפינן משום דחמיר איסורי' דאפילו חרצן אסור לי', ולא חשבינן לי' לגילוי מילתא בעלמא דחשוב ניכר האיסור, ובודאי ש"מ דדינא דטכע"ק לא לענין ביטול נאמר, כ"א דהוי דין בפ"ע וגזה"כ וחלות דין דטכע"ק, וקשיין הנך סוגיין אהדדי. אלא ודאי דהך דינא דטכע"ק, בעיקרו הוא דין מסויים בפ"ע וחלות איסור של טכע"ק, וכדילפינן לה מקרא דמשרת דהוי לאו ואיסורא, ואך דדין איסור זה הוא זהו גופא דלא בטיל, ושפיר ניחא הא דמועיל הך דינא דטכע"ק גם לענין מצות לצאת בו י"ח מצה, כיון דהוא כעיקרו ממש, דהא פקע מיני' דין ביטול, וגם ניחא' הא' דלא חשוב גילוי מילתא, כיון דגם זה דלית בי' דין ביטול הוא ג"כ ע"י חלות הדין איסור של טכע"ק. והכי מוכח מהא דקי"ל נו"ט לפגם מותר, ומבואר בע"ז דף ס"ז דהוא משום דדרשינן דנבילה שאינה ראויה לגר אין בה איסור נבילה, וה"ה לכל האיסורין, וכבר הקשו הראשונים דהא נו"ט לפגם ראוי לגר הוא אלא שפוגם טעמו מאשר בתחלה, ותירצו דכיון דאיסורו הוא משום טעמא, ע"כ אמרינן דבכל