חדושי ר' חיים הלוי קיח

שתהא נעשית הקבלה, מ"מ הא מיהא ילפינן קומץ מדם שתהא תיכף אחר קמיצה קבלה ולא יהי' הקומץ במקום אחר בינתים, וע"כ כשנתפזר נפסל. ולפ"ז נראה דשפיר חלוק קומץ מדם, דהרי הא מיהא דבידו של כהן הוא מקום הכשרו של קומץ להיות, כיון דבע"כ הוא שם משעת קמיצה, וא"כ י"ל דכ"ש דינו כידו של כהן ומשלים לידו של כהן, וכל שהוא בכ"ש הרי הוא כמו בידו של כהן, וע"כ אם קבל מקצת קומץ בכ"ש, נהי דעדיין ליכא מעשה קבלה, מ"מ נשפך לא הוי, כיון דחשוב הכ"ש כידו של כהן, דבזה לא בעינן שיעורא דקומץ שלם, משא"כ בדם, דאיכא דינא דדם מהפר יקבלנו, ובזה אין כ"ש משלים כלל שיהא חשוב מהפר, וא"כ הא צריכינן דוקא להקבלה הראשונה שנתקבלה בהכ"ש שתהא חשובה קבלה, ובזה הא כיון דהוי פחות מכשיעור לא חשיבא מעשה קבלה, וע"כ הוי נשפך ומיפסל. גם י"ל, לפמש"נ דבקומץ ליכא דינא בסדר הקבלה מאין שתהא נעשית, ועיקר הדין דנשפך בקומץ הוא רק שלא יהא הקומץ במקום אחר קודם קבלה, וא"כ י"ל דבקבל מקצת קומץ בכ"ש, דכ"ש הא הוי מקום הראוי לקבלה, וכשיוסיפו עליו החצי קומץ השני הלא תהי' אז קבלה על כל הקומץ, גם על החצי קומץ הראשון למפרע, וא"כ י"ל דגם עתה לא חשוב נשפך, ואע"ג דלא נתקדש הקומץ בו משום דהוי רק מקצת קומץ, מ"מ זהו רק חסרון שיעור, אבל נשפך לא הוי, כיון דהוי מקום הראוי לקבלה, ולא פסלינן רק היכא שהי' הקומץ במקום אחר שאינו ראוי לקבלה, אבל בכ"ש דהוי מקום הראוי לקבלה לא חשוב נשפך. אכן כ"ז הוא רק בקומץ, דלית בי' דינא מאין שתהא נעשית הקבלה, ורק דין נשפך הוא דאית בי', משא"כ בדם, דאית בי' דינא דדם מהפר יקבלנו בסדר עבודת הקבלה שתהא דוקא מהפר ולא ממקום אחר, א"כ כיון דהרי הא מיהא דהקבלה נעשית בהכ"ש השני, ע"כ ממילא שוב לא הוי מהפר, וממילא דנפסל כנשפך. ולפ"ז זהו שפסק הרמב"ם בקומץ שחלקו בשני כלים דחוזר ומקדש, והיינו משום דכל שהוא בכ"ש לא חשוב נשפך, ובדם פסק בסתמא דלא נתקדש הדם ולא הזכיר שיחזור ויקדש, והיינו משום דבדם הוי דינא דגם מכ"ש חשוב נשפך, משום דינא דדם מהפר יקבלנו, וכמש"כ. פי"ח ה"י אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל א"א לא ידעתי מאין הוציא זה, ואני מצאתי בתוספתא דזבחים חטאת העוף הבאה על הספק והקריבה בחוץ חייבין עליה אשם תלוי, אשם תלוי הבא על הספק והקריבו בחוץ חייב עליו חטאת, ובחיי ראשי אעפ"י שנראית זרה בעיני היא מתוקנת, בחטאת העוף הבאה על הספק אינה ראויה למזבח אלא דמה אבל בשרה לא שאם עלתה נמי תרד הילכך אשם תלוי הוא דמיחייב שמא לא ילדה אבל אשם תלוי יש ממנו למזבח דמו ואימוריו ובשרו נאכל ככל אשמות שבתורה הילכך הוי ככל הקרבנות הראויים בפנים ואם הקריב דמו או אימוריו בחוץ חייב חטאת עכ"ל. והכ"מ כתב על דברי הראב"ד ז"ל ויש לתמוה עליו שכתב שלא ידע מאין הוציא זה דהא תניא בפ"ד דכריתות (דף י"ח.) השוחט אשם תלוי בחוץ ר"מ מחייב וחכמים פוטרין, ופירש"י שם משום דלא אקבע איסורא וכו'. והנה שלא תקשי על הראב"ד ז"ל מסוגיא זו כבר תירצו האחרונים דהראב"ד סובר כשיטת התוס' שם ד"ה וחכמים דסוגיא זו אזלא לשיטת ר"מ לקמן דס"ל אם נודע ספיקו יצא לחולין, אבל לדידן דפסקינן דאף אם נודע לו ה"ה בקדושתו וירעה עד שיסתאב אה"נ דאם שחטו בחוץ קודם שנודע לו חייב חטאת, אולם מה שתירץ הכ"מ שם דעת הרמב"ם דס"ל דהתוספתא אתיא כר"מ דלא בעי קביעותא לאיסורא ולא קי"ל כוותי' אלא כחכמים, זהו תמוה מאד, דהרי השגת הראב"ד אינה אלא מהאי דינא דאשם תלוי, דבחטאת העוף אה"נ דלדידן דבעינן קביעותא לאיסורא פטור השוחטה בחוץ, אבל באשם תלוי כיון דהתורה צותה להביא קרבן זה על ספיקו הרי הוא קרבן ודאי, ומה שיאטי' דקביעותא לאיסורא הכא, והדרא השגת הראב"ד לדוכתה, דבתוספתא הא מבואר דחייב חטאת השוחטו בחוץ, והטעם בזה משום דהקרבן הוא קרבן ודאי, ואיסור שחיטתו בחוץ הוא ג"כ ודאי, וע"כ חייב חטאת השוחטו בחוץ, כמו על כל חייבי כריתות בשגגה, ולא שייך הכא הך דקביעותא לאיסורא כיון דהוי קרבן ודאי ואיסור ודאי. ובאמת דמזה מוכח דהסוגיא דמבואר דרבנן פטרי משום דבעינן קביעותא לאיסורא הוא משום דאתיא כר"מ דלא אמרינן דגמר ומקדיש, וכדהבאנו מהתוס' שם, וקשה על הרמב"ם שפסק דפטור על שחיטתו בחוץ, וצ"ע. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דגם הוא סובר דאשם תלוי הוא קרבן ודאי, אלא דס"ל דאעפ"י שהוא קרבן ודאי, מ"מ איסור שחיטתו לא קאי בחטאת, דהנה זה פשוט דבכל חטאת בעינן שני דברים לחייבו ולקובעו בקרבן, מעשה החטא בשגגה, כגון אכילת איסור וכדומה, דע"ז הוא עיקר חיוב קרבן, על שעבר על חייבי כריתות בשגגה, ועוד בעינן שיהא לו ידיעה לבסוף, דהוי גזה"כ דבלא ידיעה לא מיחייב בקרבן, וכ"ה באשם תלוי איכא שני הדברים, זה שעבר על ספק חייבי כריתות בשגגה, דזהו עיקר חטא המחייבו באשם תלוי, וגם בעינן ידיעת ספק לבסוף, והרי יכול להיות שבאמת חטא ויכול להיות שבאמת לא היה כאן איסור כלל במעשיו ולא חטא כלל, אלא דכך הוא גזה"כ דעל ספיקו קאי באשם תלוי, אולם כיון דעיקר חיובו שחייב אש"ת הוא משום הספק דשמא חטא, א"כ נמצא דאם באמת חטא אז איכא שגגת המעשה במה שעבר על חייבי כריתות בשגגה, ועם הידיעת ספק אקבע חיובו באש"ת, משא"כ אם באמת לא חטא, אז ספיקו אם עבר על חייבי כריתות הוא העומד במקום שגגת המעשה ובמקום ידיעה לחייבו באש"ת, ומגזה"כ דעל ספק חייבי כריתות חייב אש"ת. ואשר ע"כ נראה, דאיכא נפקותא בקביעת הכשר הקרבן וחיובו, דאם באמת חטא, א"כ מעשה העבירה שלו דהיינו שגגת המעשה ותחלת הידיעת ספק בשעה שנודע לו כבר חייבוהו בקרבן אשם תלוי, והוכשר ליקרב, ומשום דכן הוא עיקר דינו דידיעת ספק מחייבו אש"ת, משא"כ אם באמת לא חטא, וכל חיובו והכשרו של הקרבן הוא משום ספיקו של חטא, וספיקו זה עומד במקום החטא והידיעה, א"כ נראה, דאע"ג דכבר נגמר חיובו והכשרו של קרבן מתחלת הידיעה, מ"מ בעינן מצורף לזה גם מה שהספק קיים ועומד בשעת הבאת הקרבן והקרבתו, דכיון דזהו עיקר חטאו המחייבו בהקרבן, א"כ ודאי דצריך להיות קיים גם בשעת הבאת הקרבן והקרבתו. ולפ"ז נראה דאע"ג דאש"ת הוי קרבן ודאי, מ"מ לענין אם חייבין על שחיטתו בחוץ ספיקא הוי, דאם האמת הוא שחטא, א"כ הרי כבר נגמר הכשרו של קרבן זה משעת ידיעת ספק שהיה לו, ופשיטא דחייב על שחיטתו בחוץ, משא"כ אם באמת לא חטא, דנתבאר דהספק שבשעת הקרבתו וסליחתו הוא שגומר חיובו והכשרו, וא"כ היכא דנשחט בחוץ ולא נעשה עוד הקרבה וסליחה כלל, א"כ ממילא דלא נגמר עוד גם דין קרבן שלו, וחסר עוד הכשר הקרבתו, וע"כ ליכא עוד חיובא על שחיטתו בחוץ, וכיון דהוי ספק אם חטא אם לא, נמצא דהוי ספיקא אם חייבין על שחיטתו בחוץ אם לא, והוי ככל ספק חייבי כריתות דחיובי' באש"ת ולא בחטאת, וע"כ זהו דאפלגי ר"מ ורבנן, דר"מ סבר דלא בעינן איקבע איסורא, וע"כ חייבין על שחיטתו