חדושי ר' חיים הלוי קטו

ונראה לומר, דהנה פסק הרמב"ם בסתמא דגנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב כרת, ולא חלק בין נודעה ובין לא נודעה, דש"מ מזה דגם בנודעה שבפנים הקרבן פסול ואינו מכפר, מ"מ חייב על שחיטתו בחוץ, והיינו משום דהסוגיא מוכחת כן, דפריך לעולא דהכשרו הוא מפני התקנה אמאי ענוש כרת, וקשה דהרי הא ודאי דע"י התקנה נתכשר הקרבן מד"ת, דבלא"ה הרי לא הי' קרב, וגם דהא נכלל בזה קרבנות מחוסרי כפרה דהקרבן מטהרן, ומותרין בכניסת מקדש, ובע"כ דמה"ת נתכפרו, וא"כ הא קשה איך ס"ד דלעולא לא יהא חייב כרת, כיון דהוא קרבן גמור מה"ת, ובע"כ מוכרח מזה, דגם בנודעה שהקרבן פסול בפנים חייב כרת על שחיטתו בחוץ, וזהו דפריך הגמ' לעולא דמה"ת הקרבן פסול א"כ איך חייבין על שחיטתו בחוץ, ואע"ג דבלא נודעה הרי היא מכפרת ובע"כ דהוי קרבן גמור מד"ת, אבל בנודעה דהקרבן בפסולו הרי חזר להיות דינו כדין תורה, ולעולא גם פסולו מה"ת, ואמאי חייבין על שחיטתו בחוץ, וע"ז הוא דמשני הגמ' דגם בנודעה אוקמוה רבנן ברשותו כי היכי דליחייב עלה כרת, הרי דחיובו משום שחוטי חוץ הוא לעולם, וכפסק הרמב"ם שהבאנו. ואשר יראה עוד בזה, דהרי עיקר הדין דלא נודעה מכפרת ונודעה אינה מכפרת, יסודו תלוי בשעת זריקה, שהיא שעת כפרתו ועיקר קיום הקרבן, ואם היתה אז לא נודעה הקרבן כשר ומכפר, ואם היתה אז נודעה הקרבן פסול, אשר ע"כ כל עיקר חלות התקנה דאוקמוה ברשותו תלוי' ועומדת על שעת זריקתו בפנים, ובזריקת הדם בפנים ולא נודעה הגזלה הוא דנתקיימה התקנה למפרע דאוקמוה רבנן ברשותו כי היכי דלהוי הקרבן כשר ומכפר, משא"כ בשחטו בחוץ, דלא היתה לו זריקת פנים, וא"כ ממילא דפקע מיני' כל עיקר הך דינא דלא נודעה, וזהו דפריך הגמ' לעולא אמאי חייבין עליו בחוץ, כיון דבאמת מד"ת הקרבן פסול ורק מפני התקנה הוא שהוכשר בלא נודעה, וא"כ בשחטו בחוץ דלא חל בי' הכשירא דלא נודעה הרי הוא בפסולו מד"ת ואינו ראוי לפתח אהל מועד, וכרת מאי עבידתי', וע"ז הוא דמשני הגמ' דלעולם אוקמוה רבנן ברשותו בין בנודעה ובין בלא נודעה כי היכי דליחייב עלה כרת. והמבואר מזה דבחוץ לא שייך כלל לחלק בין נודעה ללא נודעה, ולעולם חייבין עליו משום שחיטת חוץ, וכפסק הרמב"ם שהבאנו. ולפ"ז הרי ניחא הא דכתב הרמב"ם טעמא דבנודעה אינה מכפרת כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות, דמשמעו דאלא"ה היתה מכפרת, דמוכח מזה דמד"ת חטאת הגזולה מכפרת, והכא גבי חיוב חוץ כתב דהעמידוה ברשותו כי היכי דליחייב עלה, דמשמע דמד"ת אין הקרבן כשר, אבל לפי המבואר, הרי מהא דחייב עלה משום חוץ גם בנודעה, הרי חזינן דגם לעולא דמד"ת אינה מכפרת, מ"מ הא דאוקמוה רבנן ברשותו שיהא הקרבן כשר הוא בכל גווני, וא"כ ממילא דהא דבנודעה אינה מכפרת צריך טעמא, ואי משום טעמא דיאוש כדי לא קני אינו מספיק, כיון דעכ"פ רבנן אוקמוה ברשותו, ובע"כ צריכינן לטעמא דשלא יאמרו מזבח אוכל גזלות, גם לעולא דמד"ת אינה מכפרת, וזהו שהביא הרמב"ם לטעמא דשלא יאמרו וכו', כיון דזה לכו"ע, ואה"נ דדעת הרמב"ם היא דמד"ת אינה מכפרת משום דיאוש לא קני, וכדהבאנו מהך דפ"א מגנבה דדעת הרמב"ם דיאוש לא קני, וזהו שפסק הרמב"ם גבי חוץ דחיובו הוא משום דאוקמוה רבנן ברשותו, כיון דבאמת מד"ת יאוש לא קני וכעולא, וכש"נ. והנה בפ"ב מהל' גזלה ה"ח כתב הרמב"ם ז"ל גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הבעלים הרי היא ברשות הגזלן משעה שהקדישה בלבד כדי שלא יהא חוטא נשכר וכל ולדותי' וגיזותי' משעת גנבה עד שעת הקדש של בעלים עכ"ל, ובהשגות ז"ל קטיר קא חזינא הכא דהא אסיקנא דכל שבח שלאחר יאוש אפילו שעל גב גזלה הוא של גזלן וכו' ואיכא למימר כיון דהקדישה הגנב ליכא תקנתא וכו' עכ"ל, ולדעת הרמב"ם צ"ל, דאיירי בהקדישה ואח"כ נתיאשו, דהקדשו חייל, וכמו שפסק בפ"ה מה' גנבה ה"ג דמכרה קודם יאוש ג"כ מכירתו קיימת לאחר יאוש, וגם הקדיש דכוותה, ולפ"ז גיזותי' וולדותי' שמשעת הקדישה עד שעת יאוש הויין חולין, ומדין גזלה ה"ה של נגזל, דהוא זה שבח שלפני יאוש דה"ה של בעלים, וכמבואר ברמב"ם פ"א מהל' גנבה ופ"ב מה' גזלה יעו"ש, אלא דהכא כיון שהקדישה הרי אוקמוה רבנן ברשותו שיהא שלו משעת הקדישה כדי שיהא הקרבן כשר ומכפר בלא נודעה, ושיהא חייב עליו משום חוץ לעולם, ולא יהא בו פסול גזול, וכמבואר בסוגיא דאוקמוה רבנן ברשותו משעת הקדישה, וזהו שפסק הרמב"ם הכא כן. וכתב דכ"ז בטבח, והיינו משום דדוקא בטבח בחוץ הוא דאוקמוה רבנן ברשותו, ואז הוא דהויין הגיזות וולדות שלו משעת הקדשה, משא"כ בלא טבח, דליתא להא דאוקמוה רבנן ברשותי', א"כ ממילא דגם הגיזות וולדות שעד שעת יאוש ה"ה של בעלים. אבל עכ"פ חזינן מבואר מדברי הרמב"ם, דדוקא בשטבח בחוץ הוא דאוקמוה רבנן ברשותו, אבל בלא זה לא אוקמוה רבנן ברשותו, וא"כ הא נסתר זה שכתבנו בדעת הרמב"ם, דטעמא שלא יהא מזבח אוכל גזלות צריכינן לכו"ע, ומשום דהא דאוקמוה ברשותו הוא לעולם, והוכחנו זאת מהא דחייבין עלי' משום חוץ לעולם אף בנודעה, ולפי המבואר הרי כל זה הוא רק בשחטה בחוץ, אבל בלא"ה ליכא כלל להך תקנתא דאוקמוה ברשותו, וא"כ שוב צ"ע מה שפסק הרמב"ם לטעמא דשלא יאמרו וכו' כיון דלדעת הרמב"ם מד"ת אינה מכפרת, וכמו שפסק דיאוש לא קני. ובאמת דבהא נחלקו רש"י ותוס', דרש"י פי' בהא דאוקמוה רבנן ברשותו כ"ה דליחייב עלה משום ש"ח, דקנס הוא דקנסוהו רבנן לגזלן, וא"כ הלא זה לא שייך רק בשחטה בחוץ, ובע"כ דהא דלא נודעה מכפרת היא תקנתא בפ"ע ואין למדין זמ"ז, והתוס' חולקין שם וכתבו דהא דחייב עלה בחוץ הוא משום דכיון דלא נודעה אוקמוה ברשותו ומכפרת ע"כ ממילא מיחייב השוחטה בחוץ, וחדא תקנה הויא, ולדעת התוס' אין שחיטתה בחוץ גורמת כלל לחלות התקנה דאוקמוה ברשותו, והרמב"ם שפסק דרק בטבח בחוץ הוא דאוקמוה ברשותו, בע"כ דס"ל כדעת רש"י דשתי תקנות הן ואין למדין זמ"ז, והשחיטת חוץ היא שגורמת להא דאוקמוה ברשותו, וא"כ שוב קשה ל"ל לטעמא דשלא יאמרו מזבח אוכל גזלות, כיון דהא דבנודעה אינה מכפרת הוא מד"ת, וצ"ע. אכן נראה בדעת הרמב"ם, דבאמת כולה חדא תקנתא היא, בין בהקריבה בפנים ובין בשחטה בחוץ, דאוקמוה ברשותו משעת הקדשה, ורק דמשום הך טעמא דשלא יאמרו מזבח אוכל גזלות דמשו"ה הוא שתקנו דבנודעה אינה מכפרת בזה הוא דאשתני דינא, ומשום דהא דנודעה אינה מכפרת הוא עי"ז שהפקיעו חכמים להא דאוקמוה ברשותו, וקיימא בפסול גזול, וע"כ ממילא דבלא שחטה בחוץ שעומדת להתכפר בפנים דינה תלוי ועומד, דאם יהא נודע אז הרי תיקום ברשות בעלים למפרע, ומשו"ה הוא שפסק הרמב"ם דאין הגזלן קונה בשבחיה רק בשחטה בחוץ, דאז הוא דהוחלטה תקנתא דאוקמוה רבנן ברשותו, אבל אה"נ דכולה חדא תקנתא היא, ומיושבים היטב דברינו בדעת הרמב"ם כמש"כ. והנה התוס' שם הקשו איך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה דמה"ת א"צ להביא קרבן אחר, ותירצו ע"ז דדוקא נודעה קודם זריקה אינה מכפרת אבל לאחר זריקה שכבר נתכפר א"צ להביא קרבן אחר עכ"ד,