חדושי ר' חיים הלוי קיד

רק פסול לשעה והכא הוי פסול קבוע, וצ"ע. ובאמת דדברי הרמב"ם הם סוגיא מפורשת בתמורה דף י"ז דהנך פסולים שניין מבע"מ שבע"מ יש במינו קרבן והנך אין במינן קרבן, אכן הרי הך טעמא לא צריכינן אלא לענין שלא לעשות תמורה, דחלוקין הן בזה מבע"מ. אבל לענין דלא תחול בהן קדושת הגוף דזה הדין איתי' גם בבע"מ לא צריכינן כלל להך טעמא, וקשה על הרמב"ם שכתבו גם לענין דלא חל בי' הקדש. ונראה לומר, דהנה בהא דאין קדושה חלה על בע"מ יש לומר שני טעמים, האחד משום שאינו ראוי למזבח, וע"כ לא חיילא קדושה עלי', ועוד י"ל טעם אחר, משום דהא קי"ל דכל קדשי הגוף נפדין ע"י מום, וא"כ הא נמצא דכשמקדישו הוי דבר שיש לו פדיה, וע"כ לא מיקריא קדושת הגוף, דיסוד קדושת הגוף הויא דבר שאין לו פדיה, והכא כיון דיש לו פדיה לא מיקריא קדושת הגוף. ונראה להביא ראיה לזה, מהא דמבואר במשנה חולין ובכורות שהבאנו דבע"מ עובר חיילא קדושה עלי', ואם נימא דהטעם דאין קדושה חיילא על בע"מ הוא מצד פסולו שאינו ראוי למזבח, וא"כ הרי בע"מ עובר ג"כ פסול למזבח כמו בע"מ קבוע, וכמבואר בתמורה פ"ק, ואיך חיילא עלי' קדושה, ואי דנימא דחיילא עלי' קדושה משום שיהא ראוי לאחר שיעבור מומו, ז"א דמאחר דעתה לא חזי למיחל עלי' קדושה, א"כ מאי מהניא לן מה שיהא ראוי לאח"ז, וגם לאחר שיעבור מומו איך הוא קדוש והא הו"ל עתה דבר שלא בא לעולם דלא מהניא מה שמקדישו עתה, אלא ודאי דמצד עצם הפסול שפיר הוה חיילא קדושה עלי', אלא דהדין פדיה מפקיע להקדושת הגוף, וא"כ מקרי דבר שיכול להקדישו בקדושת הגוף, אלא דאיכא דין פדיה המונעתו, וכיון דלענין דין פדיה הא מהני הך טעמא דיהא ראוי לאחר שיעבור מומו וע"כ אין לו פדיה, ומלבד דין פדיה הא שפיר חיילא עלי' קדושת הגוף, וע"כ שפיר קי"ל דבע"מ עובר חיילא עלי' קדושת הגוף. ובזה יתבאר היטב סיום דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' איסורי מזבח הל"י שם שכתב ז"ל אבל המקדיש רובע ונרבע וכו' ה"ז כמקדיש בע"מ עובר וירעו עד שיפול בהן מום קבוע ויפדו עליו עכ"ל, ולכאורה צ"ע מה ענין הנך פסולים למום עובר, והרי הנך פסולים אינן עוברין לעולם, אכן לפי דברינו הרי ניחא, דבאמת בעיקר הפסול הרי מום קבוע ומום עובר שוין, וכדהבאנו מהך דריש תמורה, אלא דבזה חלוק מום עובר ממום קבוע דמום עובר לית לי' פדיה ובמום קבוע אית בי' פדיה, וא"כ שאר פסולים דלית בהו דין פדיה, וכדקי"ל דאין פדיה אלא במום, א"כ שוין הם למום עובר, ר"ל דפסול ואין בו דין פדיה. ועכ"פ הא מיהא דמצד פסולא דמום שפיר חיילא עלי' קדושת הגוף, אלא דהדין פדיה שבו הוא שמונעתו מקדושת הגוף, ולפ"ז בהנך פסולים דטריפה וכדומה שאין בהם דין פדיה, ממילא אם היו שוין למום הוה חיילא קדושה עלייהו, ומדלא חלה קדושה עלייהו בע"כ דפסולן שאני מפסולא דמום, וזהו שכתב הרמב"ם ואינן כבע"מ מפני שאין במינן קרבן, ר"ל וע"כ לא חלה קדושה עלייהו מצד עצמותן דלא חזיין לקרבן, ואע"ג דאינן בני פדיה. והנה חלוק טריפה מבע"מ, דבבע"מ עיקר דינו הוא רק בחלות הקדושה דלא חיילא עלי' קדושת הגוף, משא"כ בטריפה וכדומה עיקר דינם אינו בחלות הקדושה, כ"א דעצם הדבר חשיב לאו מידי דקרבן כלל, ואך דממילא דזה גורם שלא תחול בהו קדושת הגוף כלל, וכמבואר בתמורה דף י"ז דטריפה לאחר הקדש אין ממירין בה, ובבע"מ כה"ג ממירין בו, והיינו משום דבבע"מ עיקר החסרון הוא רק בחלות הקדושה, אבל לאחר שכבר חיילא עלי' קדושה, לית בי' שום דינים, ולא שאני משאר קדשים שנפסלו, וע"כ ממירין בו, משא"כ בטריפה עיקר דינה הוי בעיקר דין קרבן, דאין בה דין קרבן כלל, ובדין קרבן לא איכפת לן כלל אם כבר חיילא עלי' קדושה אם לא, דמ"מ כיון דעצם הדבר לאו מידי דקרבן הוא ע"כ גם עתה לית בי' דין קרבן, ואין ממירין בו. ולפ"ז אף אם נימא דלא כמש"כ, אלא דהא דבע"מ לא חיילא עלי' קדושה הוא מצד פסולו, והא דבע"מ עובר שאני דחיילא עלי' הקדש הוא משום שיהא חזי להקרבה לאח"ז, מ"מ לא תקשי הא דכתב הרמב"ם טעמא שאינן כבע"מ, דהרי הא דבע"מ לא חיילא עלי' הקדש הא הוי זה דין מסויים בבע"מ, דשאני מכל הפסולים בהא, וכדחזינן דרובע ונרבע וכדומה חיילא עלייהו קדושה, ובע"כ דבע"מ דינו מסויים בזה דלא חיילא עלי' קדושה וא"כ הא שפיר הוצרך הרמב"ם בטריפה לומר שאינו כבע"מ שבע"מ יש במינו קרבן, משום דאם אך גם טריפה וטומטום ואנדרוגינוס היה במינן קרבן הא שפיר הוה חיילא עלייהו הקדש כמו רובע ונרבע וכדומה, דדין מניעת חלות הקדושה שבבע"מ הא ליכא גבייהו, ואך משום טעמא דאין במינן קרבן הוא דלא חיילא עלייהו קדושה, וע"כ זהו שכתב כן הרמב"ם, וכש"נ. פ"ה ה"ז הגונב או הגוזל והקריב הרי הקרבן פסול וכו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ואפילו הי' חטאת שהכהנים אוכלין את בשרה, ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אעפ"י שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וכן העולה עכ"ל, והוא בגיטין דף נ"ה דתנן שם ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח, ובסוגיא שם אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני ומ"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבין וכו', ור"י אמר ד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ"ט יאוש כדי קני ומ"ט אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות, והרמב"ם פוסק כר"י, וכמו שמבואר בדבריו דהא דנודעה אינה מכפרת הוא מפני תקנת המזבח שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות, אלא דקשה דהרמב"ם הרי פסק דיאוש כדי לא קני, וכמבואר בדבריו בפ"א מהל' גניבה הי"ב והט"ז, וא"כ הלא הא דאינה מכפרת בנודעה הוא מד"ת, ורק הא דמכפרת בלא נודעה הוא מפני התקנה, ואיך פסק הכא כר"י דהא דאינה מכפרת הוא מפני התקנה, וכבר עמדו המפרשים ע"ז, וצ"ע. והנה בפי"ח ממעשה הקרבנות הי"ד פסק הרמב"ם ז"ל גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב, ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת משעה שהקדישה והוא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה עכ"ל,. והוא בסוגיא דגיטין שם מתיב רבא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת, ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה, אר"ש וכו' כרת שע"י דבריהם באתה לו, אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דליחייב עלה, אמר רבא הא ודאי קא מיבעיא לי כי אוקמוה רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדישה, למאי נ"מ לגיזותי' וולדותי' מאי, הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדישה וכו', וזהו דברי הרמב"ם. אולם הרי כל הך סוגיא היא רק לעולא דאינה מכפרת מד"ת, אבל למ"ד דמכפרת מד"ת הרי מדינא חייב כרת, כיון דהוא קרבן כשר מד"ת, וא"כ צ"ע למה פסק הרמב"ם דהכרת הוא משום שהעמידוה ברשותו דהיינו כרת שע"י דבריהן, כיון דפסק לעיל דהתקנה היא זה דנודעה אינה מכפרת, דמבואר דמד"ת הרי היא מכפרת לעולם, וא"כ הא הוי הכרת מד"ת ולא משום טעמא דהעמידוה ברשותו, וצ"ע.