חדושי ר' חיים הלוי קיג

הנזירות. ולפ"ז לפ"מ דתנן דאם עד שלא גלח נודע לו סותר, ואיתא בירושלמי דלרבנן עד שלא נזרק עליו הדם סותר, קאי דינא, דגם בנודע לו בימים רבים לאחר ששלמה נזירותו כל שלא נזרק עליו אחד מן הדמים סותר הכל, ולפ"ז הא קשה הסוגיא דפסחים דתניא דלנזיר ועושה פסח טהור ומפרש שם בסוגיא דטהור להבא משמע, דש"מ דגם בנודע לו קודם זריקה זורק את הדם, והרי במשנתנו דנזיר מבואר דכל ידיעה דקודם תגלחת לר"א או קודם זריקה לרבנן סותר הכל, אלא בע"כ מוכח מזה דהך דהמוצא מת מושכב לא הויא רק ספק טומאה וידיעת ספק לא הויא ידיעה, והוי בכלל לא נודע דטהור לנזיר ועושה פסח, וכשיטת הרמב"ם שהבאנו. ועיין בפירש"י בנזיר שם שהביא הגירסא בברייתא דהמוצא מת מושכב דמסיימת אבל טעון או רכוב אף לנזיר ועושה פסח טמא, דמבואר מזה דבטומאה ודאית הידיעה סותרת, ובע"כ דהא דטהור במהלך ברגליו הוא משום דלא הויא רק ספק טומאה, והיא כשיטת הרמב"ם, ורש"י מחקה משום דס"ל דגם במהלך ברגליו הויא טומאה ודאית, ובע"כ דהך דטעון או רכוב טמא קאי על משובר ומפורק ולענין תרומה, ולהכי לא גריס לה. פ"ט ה"ז וכן הדלקת הנרות כשרה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשרות עכ"ל, וביאור ההשגה נראה, דר"ל דנהי דהדלקה לאו עבודה היא ולא מיפסל בה זר, אבל מ"מ מצותה בכהן, וכדכתיב בקרא בהעלותך את הנרות וגו', וע"כ אסור לזר להדליק לכתחלה ורק דכיון דפסולא דזר ליתא גבה ע"כ אם הדליקן כשרות בדיעבד. ואשר יראה לומר בזה, דבאמת גם הרמב"ם ס"ל כן דיסוד הך מצוה דהדלקת הנרות היא דוקא בכהן לכתחלה, אכן כ"ז הוא במדליק בפנים משא"כ בהוציאן לחוץ, דעצם מעשה ההדלקה בשעתה לא הויא עוד מעשה המצוה כלל, דמצותה דוקא בהיכל, וכיון דרק אח"כ כשהיא עומדת דלוקה בהיכל במקומה אז הוא דהוי קיום מצותה ודיני', ע"כ ממילא דלא שייך מצות כהונה האמור בהדלקה רק כשמדליקה במקומה, אבל כשהוציאן לחוץ והדליקן בזה ס"ל להרמב"ם דמותר גם לזר להדליקן לכתחלה, כיון דאינה עוד בכלל הדלקת המנורה כלל. אמנם כן דאם היה הדין דזרות פסולה בהדלקת הנרות אז לא הוה מחלקינן כלל בין הדליקן בפנים להדליקן בחוץ, ומשום דאח"כ כשהיא בפנים חסר בהכשרה דין מעשה כהונה האמור בה, אבל מכיון דכל דין כהונה שבה אינה מעכבת ואינה רק למצוה, ע"כ שפיר ס"ל להרמב"ם דכ"ז הוא רק בשעתה בעת קיום מצותה, ולא בהדליקה בחוץ. אלא דבאמת צ"ע לכו"ע, אמאי כשר בהדליקן זר ובהדליקן בחוץ, והא מאחר דתלינהו רחמנא בכהונה שזהו דוקא בהדליקן בפנים, א"כ ממילא דהדלקת המנורה נאמרה דוקא בפנים וע"י כהן, ומה"ת לאכשורה בזר ובחוץ, ואע"ג דבסוגיא דיומא מבואר דהדלקה לאו עבודה היא, הלא כ"ז רק לענין חיוב מיתה דזרות, דנאמרה רק בעבודה, משא"כ לענין עיכוב הכשרה, כיון דכתיב בה כהונה, א"כ הרי לא מצינו דכשרה בזר. והנה ברמב"ם פ"ג מהל' תמידין ומוספין ה"י ז"ל דישון המנורה והטבת הנרות בבקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו, והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להם זמן שנאמר להעלות נר תמיד וכו' מהו דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפסילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר וכו' ומדליק נר שכבה, והדלקת הנרות היא הטבתם, ונר שמצאו שלא כבה מתקנו עכ"ל, וצ"ע דברי הרמב"ם מה שכתב דהדלקת הנרות היא הטבתם, והרי להדיא מבואר ביומא דף כ"ד דהטבת הנרות עבודה והדלקה לאו עבודה היא, וכן הלא פסק גם הרמב"ם בפ"ט מהל' ביאת מקדש שם דהטבת הנרות פסולה בזר והדלקה כשרה בזר, הרי להדיא מבואר דהדלקה לאו הטבה היא, וצ"ע והנראה מוכרח בדעת הרמב"ם, דס"ל דכל עיקר הך מילתא דהדלקת הנרות אין המצוה בעצם מעשה ההדלקה כי אם דעיקר מצותה הוא שיהיו הנרות דולקים תמיד, ובזה שהנרות דולקים הוא דהוי יסוד קיום מצוה זו, ועלה הוא דקאמר ג"כ הרמב"ם דהדלקת הנרות היא הטבתן, ר"ל דבמה שהנרות דולקים כהלכתן בהכי הוא דמיקיימא מצוה זו דהטבה, משא"כ עצם מעשה ההדלקה אינה שייכה לעיקר קיום מצוה זו. וע"כ לענין דין עבודה דינן חלוק, דהדישון ונתינת השמן דינם הוא דעצם מעשיהם הוא שייך לקיום מצוה זו, ע"כ הרי הן חשובין עבודה, משא"כ הדלקה דלאו בעצם מעשה ההדלקה הוא שמיקיימא המצוה ע"כ אינה בכלל עבודה, דדין עבודה חלותה רק על עצם המעשה, ובמקום שעצם המעשה הוא הכשר דין קיומה, משא"כ בהדלקה דמעשה ההדלקה אינו מוסיף כלל בהכשר דין קיומה, ע"כ לאו עבודה היא והכי מתבאר גם מהא דפסק הרמב"ם דהדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להם זמן משום שנאמר בה תמיד, דמבואר מזה דהדלקה עצמה לאו קבוע לה זמן היא, דאלא"ה הרי לא הוה צריכינן לקרא דתמיד לאורויי שדוחה את השבת ואת הטומאה, ותיפוק לן דכל דבר שקבוע לו זמן דוחה שבת וטומאה, והרי פסק הרמב"ם דמצוה זו דדישון המנורה והטבת הנרות היא בכל בקר ובין הערבים, וא"כ הרי קבוע לה זמן, אלא ודאי כמש"כ דמעשה ההדלקה אינה מעכבת כלל, ועיקר דינם רק שיהיו עומדים דלוקין במקומן, וממילא דאין זמן להדלקתן, וכמבואר כן גם בלשון הרמב"ם שכתב ומדליק נר שכבה וכו' ונר שמצאו שלא כבה מתקנו, וכל זמן של בקר ובין הערבים הוא רק להטבתה בנתינת השמן, וא"כ הא למצא דעצם מעשה ההדלקה אין זמנה קבוע, ולהכי הוא דהוצרך הרמב"ם לטעמא דלהעלות נר תמיד. ולפ"ז הרי ניחא הא דכשר בהדליקן זר ובחוץ, דכיון דעצם מעשה ההדלקה אינה מעיקר קיום דינה והכשרה של הדלקת הנרות, ע"כ ממילא דלא שייך בה פסול זרות וחוץ, ואפילו לדעת הראב"ד דלכתחלה מצוה בכהן, מ"מ פסולא ליכא בזר, כיון דאין מעשה ההדלקה מעיקר דינה, וכמו שנתבאר הלכות איסורי מזבח פ"ג ה"י המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכלאים ויוצא דופן למזבח ה"ז כמקדיש עצים ואבנים לפי שאין קדושה חלה על גופן והרי הן חולין לכל דבר וימכרו ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ואינן כבעל מום שבעל מום יש במינו קרבן עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א מדקאמר ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ולא אמר שיעשה מהן כל מה שירצה אלמא בשאמר הרי אלו למזבח מיירי ולא בשאמר הרי אלו קרבן דאילו אמר הכי לא קדישי כלל וא"כ בעל מום נמי כה"ג הוי דתנן בתמורה אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולות עכ"ל, ולכאורה דברי הרמב"ם תמוהים עוד מהא דתנן במשנה חולין דף ק"ל ובכורות דף י"ד דמקדיש בעל מום אין חלה עליו שום קדושת הגוף, והרמב"ם בעצמו פסקה כן, ואיך כתב הכא שאינן כבעל מום, וצ"ל דהך בעל מום שהזכיר הרמב"ם כוונתו על מום עובר, דוגמת מה שסיים אח"כ בדבריו עיי"ש, אלא דצ"ע מה שיאטי' דבעל מום עובר הכא שהוא