חדושי ר' חיים הלוי קיב

ביחיד בלא היתר אכילה, ובע"כ דהציץ מרצה שלא יחול בי' דין עיכוב אכילה. ובאמת שמזה קשה על הרמב"ם דס"ל דבטומאת התהום של בעלים שנודעה לפני זריקה טמא גם בפסח, ומשום דאכילת פסחים מעכבא, דלגבי זה לא שייך ריצוי ציץ, והרי להדיא מבואר הכא בירושלמי דגם בנודע לפני זריקה הפסח קרב בטומאה, ומשום דמהני ריצוי ציץ גם לענין דין עיכוב אכילתו. אלא דבאמת הרי הירושלמי נקט ספק קבר התהום, וא"כ באמת הוא זה בכלל דין טומאת התהום שלא נודעה, וכש"נ דכל ידיעת ספק ל"ש ידיעה, והויא בכלל לא נודע לדעת הרמב"ם, ואע"ג דהירושלמי הא איירי בספק טומאה ברה"י דספקו טמא, מדאסורין באכילה ומדהוי בכלל פסח הבא בטומאה דהותרה בי' טומאה, דהיינו רק בספק טומאה ברה"י, וכמבואר ברמב"ם בפ"ז מק"פ ה"ז יעו"ש, מ"מ כ"ז הוא לענין דין טומאה, אבל לענין דין ידיעה הרי היא בכלל לא נודע, כיון דעכ"פ הרי היא רק ידיעת ספק, וכדמוכרח כן גם מהמשנה דנזיר שהבאנו דירד להקר טהור, דהוא זה במערה דהויא רה"י, ומ"מ הויא בכלל טומאת התהום שלא נודע, משום דהוי רק ידיעת ספק, ובע"כ דלענין דין ידיעה אינו מועיל הך דספקו טמא, וה"נ הכא דכוותה. אלא דזה צ"ע לדעת רש"י, דהרי הא דטהור להבא קאי גם אנזיר, וא"כ בע"כ דגם בנזיר לא סתרה טומאת התהום אף בנודעה טומאתו, וזהו נגד מה ששנינו דאם עד שלא גלח נודע לו בין כך ובין כך סותר וצ"ל לדעת רש"י, דהא דתניא טהור להבא הוא משום פסח, ואה"נ דבנזיר אין טומאת התהום עולה לו רק בלא נודע טומאתו עד לאחר גמר כל מעשה נזירותו. אכן עיין בתוס' פסחים שם שהקשו זאת וז"ל וקשה לר"י דבפרק בתרא דנזיר תנן אם עד שלא גלח נודע לו אפילו טומאת התהום סותר ומוקי לה ר"י בגמ' כר"א דאמר תגלחת מעכבת וא"כ נודע לו לפני זריקה נמי כיון דמעכבת אמאי אינו סותר ותירץ ר"י דהכא כיון שנשחט יש לו להשלים ומרצה ציץ על טומאת התהום ואינו סותר כאילו לאחר זריקה נטמא ולא דמי לקודם גילוח, ודברי התוס' צ"ע טובא, דאיזה ריצוי ציץ שייך בנזיר ובמנין נזירותו. ונראה עפי"מ דאיתא בנזיר דף ס"ג בעי רמב"ח נטמא בתוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת מהו בתר ידיעה אזלינן וידיעה אחר מלאת היא או לא ולמאי למיסתר אמר רבא ת"ש אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר ה"ד אי דאתידע לי' בתוך מלאת צריכא למימר אלא לאו לאחר מלאת ש"מ, ועדיין תיבעי לך כולו סותר או שבעה סותר למאן אילימא לרבנן פשיטא דכולו סותר ואי לר"א כל אחר מלאת שבעה סותר אמר לך ה"מ כי נטמא אחר מלאת והאי לפני מלאת הוא א"ד שאני הכא דידיעה אחר מלאת היא, ומינה קתני בין כך ובין כך סותר ולא קמיפלגי, יעו"ש בתוס' שפירשו דהאיבעיא איפשיטא דבתר ידיעה אזלינן ודינו כנטמא אחר מלאת, והנה יעו"ש לעיל בדף מ"ז מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא ר"א אומר סותר את הכל וחכ"א יביא שאר קרבנותיו ויטהר, ובירושלמי שם כן היא מתני' יטהר ויביא שאר קרבנו, והיינו משום דכך היא הלכה בנזיר דאף במקום שאינו סותר נזירותו מ"מ הרי הוא סותר הבאת קרבנותיו שאינו מביאן רק בטהרה, וכ"ה להדיא בסוגיין שם דהא דאמר ר"א כל טומאה שלאחר מלאת סותרת ז' היינו סתירת הבאת קרבנותיו אשר לפ"ז הרי שפיר שייך הכא ריצוי ציץ, דכיון דאזלינן בתר ידיעה ודינו כנטמא אחר מלאת, ונמצא דאין כאן רק סתירת הבאת קרבנותיו ולא סתירת נזירות, ולענין סתירת הבאת קרבנותיו הרי שפיר מועיל ריצוי ציץ להכשירן ככל קרבנות הבאין בטומאה. אשר ע"כ זהו שמחלקי התוס', דדוקא לר"א דס"ל תגלחת מעכבא הוא דאמרינן דבנודע לו קודם תגלחת סותר, ומשום דבתגלחת לא שייך ריצוי ציץ, משא"כ לרבנן דאין מעכב רק הבאת קרבנותיו, א"כ ממילא דגם בנודע לו קודם הבאת קרבנותיו ג"כ אינו סותר, כיון דכל הסתירה היא רק בהבאת הקרבנות דבזה שפיר מהני ריצוי ציץ, וניחא הא דטהור לכתחלה גם בנזיר, וכרבנן דגם בנזיר מביא קרבנותיו בטומאת התהום גם בנודעה הטומאה, וכש"נ. ולפ"ז יתישב היטב הא דקשה לשיטת התוס' דלדידן דקי"ל תגלחת לא מעכבא והכל הולך אחר הבאת קרבנותיו גם בנודע לו קודם זריקת קרבנותיו נזירותו עולה לו, והרי בירושלמי דנזיר איתא להדיא דבנודע לו קודם זריקה סותר נזירותו, וכדאיתא בירושלמי שם ז"ל אר"י מאן תנא אם גלח ואם לא גלח ר' אליעזר ברם כרבנין עד שלא נזרק הדם עליו, שזהו להדיא דלא כמש"כ התוס' דגם בנודע לפני זריקה זורק את הדם, דהנה בנזיר דף ה' תנן סתם נזירות ל' יום מנה"מ אר"מ א"ק קדוש יהי' יהי' בגימטריא תלתין בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו האמור בתורה ל' חסר אחת, ושם בסוגיין ולר"מ קשיא סיפא, ר"ל דתנן אם גלח ביום שלשים יצא, קסבר מקצת היום ככולו, ועוד שם תנן מי שאמר הריני נזיר נטמא ביום שלשים סותר את הכל בשלמא לר"מ ניחא וכו', ועיי"ש בתוס' שכתבו דאע"ג דלר"מ מגלח ביום שלשים משום דמקצת היום ככולו מ"מ סותר את הכל משום דכי נטמא חלה בו דין סתירה ובטל ממנו גם דין מקצת היום של טהרה. אשר לפ"ז נמצא דתרי גווני דיני סתירה בנזיר, דכשהביא קרבנותיו ביום שלאחר מלאת שהוא יום ל"א הואיל וכבר שלמה נזירותו ע"כ שוב לית בי' סתירת עצם הנזירות כ"א סתירת הבאת קרבנותיו, משא"כ בגלח ביום שלשים, אז דין סתירת נזירותו תלוי בהבאת קרבנותיו, דקודם הבאת קרבנותיו הרי סותר כל נזירותו וחלה בו דין סתירה על עצם הנזירות, ואם הביא קרבנותיו ודאי דלא שייך בו כלל שוב דין סתירה כיון דכבר כלתה נזירותו עם קרבנותיו והותר בטומאה, וכן הדין חלוק בטומאת התהום שנודע לפני זריקה, דביום שלאחר מלאת שכל דין סתירה שלו הוא רק בהבאת קרבנותיו דשייך בהו ריצוי ציץ ע"כ זורק את הדם לכתחלה דהציץ מרצה, משא"כ ביום מלאת דהסתירה חלה על עצם הנזירות דלא שייכה כלל לדין ריצוי ציץ, א"כ ממילא דבעינן דוקא לא נודע עד לאחר השלמת הנזירות והקרבנות, ובלא"ה סותרת כל הנזירות. אשר לפ"ז מתישבת היטב הסוגיא דפסחים דזורק את הדם לכתחלה, עם הירושלמי דהכל הולך אחר הזריקה, דהסוגיא דפסחים מיירי בהביא קרבנותיו לאחר מלאת, דאז הציץ מרצה שיזרק הדם גם לכתחלה, והירושלמי מיירי בהביא קרבנותיו ביום מלאת, דבעינן דוקא שיהא לא נודע עד לאחר השלמת הנזירות והקרבנות, ובזה ודאי דהכל תלוי בזריקה, דהיא עיקר הקרבן והשלמת הנזירות. והנה ברמב"ם בפ"ו מנזירות ז"ל נזיר שגלח תגלחת טהרה ואח"כ נודע לו שטמא הי' בתוך ימי נזרו אם בטומאה ידועה נטמא סתר הכל ומביא קרבנות טומאה וכו' ואם בטומאת התהום נטמא אינו סותר וכו' ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים נודע שהוא טמא בין בטומאה ידועה ובין בטומאת התהום סותר הכל עכ"ל, הרי דפסק דאזלינן בתר טומאה ולא בתר ידיעה, והסוגיא דנזיר דקפשיט מדקתני בין כך ובין כך סותר ולא קמיפלגי, מפרש הרמב"ם דזהו מדקתני בין כך ובין כך דהיינו בין בטומאה ידועה ובין בטומאת התהום ולא קמפליג בינייהו ש"מ דבתר טומאה אזלינן, וגם בטומאת התהום סותר הכל כמו בטומאה ידועה. אשר לפ"ז הא נמצא, דליכא שום נ"מ בין נודע לו ביום הבאת קרבנותיו או ביום שלאחריו, כיון דבתר טומאה אזלינן א"כ הא לעולם איירינן בדין סתירת עצם