חדושי ר' חיים הלוי קיא

הכשירא דגברא שמתחייב בפסח ראשון ואינו נדחה לפסח שני וכן מה דחשיב חזי לאכילת פסחים כ"ז הוא רק מדין היתרא שבטומאת התהום בלא ריצוי ציץ, ושנית הוא דין הכשר ההקרבה של הפסח וקרבנות נזיר שהוא ע"י ריצוי ציץ. ולפ"ז הרי י"ל דהא שנתבאר דידיעת ספק לא הויא ידיעה והוי בכלל לא נודע שהותר בטומאת התהום, כ"ז הוא רק בהיתרא דטומאת התהום עצמה שבאה בלי ריצוי ציץ, משא"כ בדין היתרא דטומאת התהום הבאה ע"י ריצוי ציץ גם ידיעת ספק חשוב נודע, ומשום דכל לגבי דינא דריצוי ציץ לא שניא ידיעת ספק מידיעת ודאי. ויסוד לזה ממה שכתב הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש שם וז"ל ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אעפ"י שהוא מזיד עכ"ל, והיינו כלישנא בתרא דמר בר"א דגם בנודע טומאת התהום זורק את הדם, אלא שקשה סיום דברי הרמב"ם שכתב שהציץ מרצה על המזיד, ותלה הדבר בדין שוגג ומזיד, ובאמת שיסוד דין זה בידיעה תליא מילתא, וידיעת ספק תוכיח, דלא הויא בכלל ידיעה, ואע"ג דהוא מזיד, אלא דבאמת תרי דיני נינהו, דבטומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, דהיתרו בא מכח טומאת התהום עצמה, אז איכא דין מסויים של ידיעה שחלה על עצם הטומאה, דאין הטומאה ניתרת כשהיא ידועה, ואין זה נוגע כלל לדין מזיד ושוגג, משא"כ הנך תרי לישני דמר בר"א, דקיימי על משנתנו דמיירי במקום שיש ריצוי ציץ, בזה ודאי, דאי משום עצם הטומאה מועיל ריצוי ציץ להתירה בנזיר ועושה פסח גם כשהטומאה ידועה, ועיקר הנך תרי לישני הוא רק בדין ריצוי ציץ אם איתי' כשנודע הטומאה לבעלים או לכהן, ומשום דין מזיד ושוגג הוא דאתינן עלה, וזהו שסיים הרמב"ם שהציץ מרצה גם על המזיד, דבזה הוא דאיירי הנך תרי לישני דמר בר"א. אשר לפ"ז גם ידיעת ספק מיחשבא ידיעה לחשבו מזיד, דבדין מזיד ליכא שום נ"מ בין אם הוא מזיד על הודאי בין שהוא מזיד על הספק. ולפמש"נ הרי הא דמחלקת הברייתא, דלא הותרה טומאת התהום הידועה בנזיר ועושה פסח רק בספק טומאה, דהרי היא אכתי בכלל לא נודע, ולא בודאי טומאה, כ"ז הוא רק לענין דין דיחוי בעלים והכשר אכילה שבפסח, וכן לענין דין חלות עצם הנזירות טהרה, שהיתרן תלוי בהלכה דטומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, דבזה בעינן שעצם הטומאה יהא בה דין אינה ידועה, ובזה הוא דידיעת ספק לא שמה ידיעה, משא"כ בטומאת התהום שבאה ע"י ריצוי ציץ, בזה לא איכפת לנו כלל בין ספק לודאי, כיון דעיקר ההלכה היא שהציץ ירצה בה אף כשנודעה הטומאה, וכל שהיתה טומאת התהום בשעה שנטמא, לעולם לא פקע מינה דין טומאת התהום, וניתרת ע"י ריצוי ציץ, והנך תרי לישני דמר בר"א דפליגי אם הותרה טומאת התהום שע"י ריצוי ציץ גם בנודע או דוקא בלא נודע, לא איירי כלל מדין נודע האמור בעצם הטומאה, כי אם דאיירי בדין ידיעת בעלים, ופליגי אם הציץ מרצה במזיד או לא. אשר לפ"ז שפיר מייתי הסוגיא מהך ברייתא דהותרה טומאת התהום גם בנודע, וליכא לחלק כלל בין ספק לודאי, דלענין מזיד גם ספק חשוב בכלל מזיד, ומדהותרה בידיעת ספק ש"מ דהציץ מרצה בטומאת התהום גם במזיד, וממילא דגם בודאי הדין כן. וזהו שמפרש הרמב"ם להנך תרי לישני דמר בר"א, דקיימי דוקא אכהן, דכל פסולו הוא רק משום הקרבה בטומאה, ומועיל בי' ריצוי ציץ להתירו, משא"כ בטומאת בעלים של נזיר ועושה פסח דצריכינן בהו גם להיתרא דטומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, א"כ הרי בעינן שעצם הטומאה תהא אינה ידועה, שזה לא משכחת לה רק בידיעת ספק ולא בידיעת ודאי, וכהברייתא דמוצא מת מושכב, ומיושבת היטב דעת הרמב"ם וביאור הסוגיא, וכש"נ. והנה לשיטת רש"י ותוס' דהך דהמוצא מת מושכב בדרך הויא טומאה ודאית, וע"ז קאי הסוגיא דטמא וטהור להבא הוא, דגם בנודעה טומאתו קודם זריקה זורק ועושה פסחו גם לכתחלה, ולפ"ז ודאי קשה מהא דתנן בנזיר דאם נודע לו עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר, דבזה מבואר דבנודעה טומאתו פקע היתרא דטומאת התהום, וא"כ מ"ש גבי פסח דעושה פסחו גם בנודע. והנראה מוכרח מזה, דגם לדעת רש"י הא דטהור לפסח גם בנודע הוא רק משום טעמא דריצוי ציץ, וזהו דחלוק נזיר מפסח, דבפסח דאיכא ריצוי ציץ, ע"כ חלה בו טהרת טומאת התהום גם בנודעה טומאתו, משא"כ בנזיר דהסתירה היא על עצם הנזירות, דלא שייך בה כלל דין ריצוי ציץ. ע"כ אין נזירותו עולה לו כי אם רק בלא נודע טומאתו עד לאחר גמר כל הנזירות ולפ"ז צ"ל לדעת רש"י, דגם לענין דין דחיית בעלים וגם לענין דין אכילת פסחים דמעכבא ג"כ מהני דין ריצוי ציץ, ומשום דכיון דהא דטמא אית בי' דין דחי' הוא משום חסרון הכשר הקרבתו, ודין דחייתו מיתלא תלי בדין הכשר קרבנו, אשר ע"כ אם אך מצינו גוונא דהפסח שלו כשר ומרצה ועולה לו אף שהוא ע"י ריצוי ציץ מ"מ מועיל זאת לאפקועי מיני' גם דין דחית בעלים. וסוגיא דזבחים דף כ"ב מסייע לזה, דאיתא שם טמא פסול אמרו זקני דרום ל"ש אלא טמא שרץ אבל טמא מת מתוך שמרצה בצבור מרצה נמי ביחיד א"ה טמא שרץ נמי ליתי בק"ו וכו' קסברי זקני דרום מכפרין כמתכפרין מה מתכפרין טמא מת אין ט"ש לא אף מכפרין ט"מ אין ט"ש לא וכו' אמר עולא תקע להו ר"ל לדרומאי וכי איזה כח מרובה כח מכפרין או כח מתכפרין וכו' ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ משלחין קרבנותיהן כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה מקום שנטמאו בעלים במת שאין משלחין קרבנותיהן כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה, קסברי זקני דרום ט"מ נמי משלח קרבנותיו, והרי כל הך פלוגתא של זקני דרום היא רק לענין הכשר הקרבן של ט"מ בפסח, וככהן כן בעלים, אבל דין דחיית בעלים הרי זה לא שייך כלל לפלוגתא דזקני דרום, וכל טעמייהו דזקני דרום הוא משום דציץ מרצה על ט"מ גם בטומאת הגוף, וא"כ אכתי קשה דאיך ט"מ משלח קרבנותיו, והא אית בי' דין דחיית בעלים שנידחין לפ"ש, דע"ז לא מהני ריצוי ציץ, אלא ודאי דדין דחיית בעלים מיתלא תלי וקאי בדין הכשר הקרבתו, וכל שמהני ריצוי ציץ להכשר הקרבתו ממילא פקע דין דחיית בעלים, וא"כ גם לטומאת התהום לדידן דכוותה, הואיל דמהני ריצוי ציץ להכשר הקרבתו גם בנודע, ממילא לית בה דין דחיית בעלים. וכן הא דמהני ריצוי ציץ לענין דין עיכוב אכילתו ג"כ נראה דלהדיא מבואר כן בירושלמי פסחים פ"ז הל"ז, וז"ל הירושלמי, צבור שנטמא בספק התהום מהו שירצה עליו את הציץ ק"ו מה אם היחיד שהורעת כחו בטומאה ידועה ייפיתה כחו בספק קבר התהום צבור שייפיתה כחו בטומאה ידועה אינו דין שייפיתה כחו בספק קבר התהום קל שאת מיקיל ביחיד את מחמיר בצבור קל שאת מיקיל ביחיד שאם נתודע לו לפני זריקה יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה בשביל שלא ידחה לפסח שני את מחמיר עליו בצבור שאם נתודע לו לאחר זריקה יעשה כמי שנטמא לפני זריקה בשביל שלא יאכל הבשר, וביאור הדברים, דהאיבעיא הויא בפסח הבא בצבור בטומאת התהום אם הוא נאכל בנודעה טומאתו אח"כ אם לא, ומייתי לה בק"ו מטומאה ידועה, ודחי דדילמא שאני טומאת התהום הואיל דהותרה ביחיד ע"כ לא חייל עלי' דין פסח הבא בטומאה בצבור, וממילא דאינו נאכל. הרי להדיא מבואר בירושלמי, דבנודעה טומאתו היתר אכילתו הוא רק בצבור, ומשום דהוי פסח הבא בטומאה, ולא משום היתרא דטומאת התהום, ומ"מ הוא קרב גם