חדושי ר' חיים הלוי קי

התהום אף בנודעה טומאתו, אבל מ"מ אינו בעשיית פסח משום דינא דדחיית בעלים דלית בזה דינא דריצוי ציץ, וכל היתרו הוא רק משום היתרא דטומאת התהום בלבד, וממילא דההיתר הוא רק בלא נודע ולא בנודע, ושוה בזה פסח לנזיר, כיון דאין כאן ריצוי ציץ. האומנם נראה דגם דין דחי' האמור בפסח בטומאת בעלים יסוד דינו הוא דין חסרון הכשר הקרבתו בטומאה, וא"כ ממילא דכשיש ריצוי ציץ ולית בי' חסרון הכשר הקרבתו פקע מיני' גם דין דחיית בעלים, וממילא דגם בנודעה טומאתו לפני זריקה תהני בי' היתרא דטומאת התהום, כיון דיש כאן ריצוי ציץ המועיל להכשר הקרבתו. אכן נראה, דכיון דהא ודאי דגם בריצוי ציץ הרי לא פקע מיני' חלות דין טומאה שיש בעשייתו, והקרבתו היא בטומאה, ורק מדין היתר וריצוי הוא דמתכשר, ע"כ ממילא דלענין דין דחיית בעלים חוזר בי' דין פסול טומאה מחמת חלות שם טומאה שיש בהקרבתו, ונדחה מעשיית הפסח, אם לא משום היתרא דטומאת התהום האמור בפסח גם בלא ריצוי ציץ, דבעינן בזה דוקא לא נודע עד לאחר גמר עשייתו. אשר ע"כ זהו דמחלק הרמב"ם בין כהן לבעלים, דבכהן הרי כל עיקר דינו הוא משום פסול טומאה הפוסל בהקרבתו, וע"כ מועיל ריצוי ציץ בטומאת התהום להתיר אף בנודע קודם זריקה שאם זרק הורצה, משא"כ בטומאת בעלים, דחלה דין דחיית בעלים, דלא שייך בזה ריצוי ציץ, ע"כ לא הותרה בה טומאת התהום כי אם בלא נודע עד לאחר זריקה שהוא עיקר וגמר עשיית הפסח, וכעיקר היתרא דטומאת התהום בלא ריצוי ציץ דהוא רק בלא נודע. אכן הסוגיא דפסחים דמוכיחה להך דמר בר"א מהברייתא דהמוצא מת מושכב, דמבואר מזה דטומאת בעלים שוה לטומאת כהן, וגם בטומאת בעלים הותרה טומאת התהום לנזיר ועושה פסח אף לאחר שנודע עדיין קשה על הרמב"ם שפסק דבטומאת בעלים בעינן דוקא לא נודע עד לאחר זריקה. ועוד קשה בהא דמחלק הרמב"ם במוצא מת מושכב בין טומאת ודאי לטומאת ספק, והיינו משום דמפרש להברייתא דהא דטעון או רכוב טמא היינו גם לנזיר ועושה פסח, ומשום דלא הותרה בהו טומאת התהום שנודעה טומאתו לפני זריקה רק בטומאת ספק ולא בטומאת ודאי, והרי בסוגיא יליף מינה דגם בטומאת ודאי הותרה טומאת התהום בנזיר ועושה פסח אף בנודע לפני זריקה. ובאמת דעיקר דינו של הרמב"ם שמחלק בין טומאת ספק לטומאת ודאי צ"ע דמ"ש, והרי לא מצינו הילכתא דספק טומאת התהום טהור, ולפי"ד הרמב"ם הא נמצא דתרי הילכתי נינהו בטומאת התהום, טומאת התהום ודאית שלא נודעה, שהוא דין טהרה על עצם הטומאה שלא יעכב בנזיר ועושה פסח, ושנית לטהר אף בנודע משום טעמא דספקו טהור, מה דבסוגיא לא מצינו רק הלכה אחת דטומאת התהום טהור לנזיר ועושה פסח, וצ"ע. אלא דבזה י"ל, דבאמת הלא מהא דתנן בפסחים דף פ' נטמא טומאת התהום הציץ מרצה, הלא מבואר מזה דההלכה דטומאת התהום היא דין טהרה על הטומאה לענין נזיר ועושה פסח גם בטומאת ודאי, דאם כל ההלכה של טומאת התהום היא דספקה טהור, א"כ מאי ענין ריצוי ציץ הכא, ולא שייך ריצוי ציץ רק היכא דאיתא לטומאה, ומדמחלק בברייתא דהמוצא מת מושכב בין טומאת ודאי לטומאת ספק, א"כ מבואר מזה דהוא זה הלכה שני' בטומאת התהום דספקה טהור, ובע"כ דתרי הלכות נינהו. ואשר נראה עוד יותר בזה הוא, דבאמת רק חדא הילכתא היא שנאמרה בטומאת התהום, דטומאת התהום שלא נודעה מותרת בנזיר ועושה פסח, והחילוק שבין ספק לודאי הוא משום דכל ידיעת ספק אינה בכלל ידיעה, וע"כ כל שהטומאה ספק אכתי היא בכלל טומאת התהום שלא נודעה, וזהו דתניא דבטעון או רכוב טמא ואין טומאת התהום ניתרת בי', כיון דנטמא ודאי א"כ הויא טומאת התהום שנודעה טומאתו דלא הותרה בנזיר ועושה פסח, ולא משכחת לה היתרא דטומאת התהום בטומאה ודאית כי אם בלא נודע לו עד שעשה פסחו והשלים נזירותו, משא"כ במהלך ברגליו דהויא ספק טומאה, ואין כאן ידיעה ודאית של טומאה, והויא טומאת התהום שלא נודעה דטהור לנזיר ועושה פסח, וע"כ שוחט ועושה פסחו גם לכתחלה, ונמצא דספק טומאה וודאי טומאה באמת שוין נינהו בעיקר הדין היתר של טומאת התהום, דתרווייהו היתרן תלוי רק בלא נודע, ורק דכל טומאת ספק מיחשבא לעולם בכלל לא נודע, כיון דידיעת ספק לא שמה ידיעה. ונראה דהכי מתבאר ממתני' דנזיר דף ס"ג דתנן שם נזיר שגלח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת תהום אינו סותר אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר, ובתוס' שם פירשו דכולא מתני' דינה כודאי טומאה, משום דמערה הויא רה"י וספקה טמא, והך דירד להקר קיימא כשנודע לו אחר שגלח, וטהור כדין טומאת התהום שהותרה לנזיר, משא"כ בצף וירד ליטהר דאינה בכלל טומאת התהום המותרת בנזיר ועושה פסח, וע"כ טמא, אכן הרמב"ם בפ"ו מנזירות ה"כ כתב וז"ל ירד להקר ה"ז טהור עד שידע שנגע עכ"ל, הרי דמפרש לה דטהרתו הוא משום דהוי ספיקא, וכמש"כ דאם ידע שנגע טמא, ובע"כ דאיירי בנודע לו בתוך נזירותו, ומ"מ בספיקא טהור, והוא כשיטתו הכא גבי קרבן פסח דבטומאת התהום שנודעה חלוק ודאי מספק, אכן צ"ע דהרי הך דירד להקר קיימא לפרושי רישא דמתני' דאם טומאת תהום אינו סותר, וע"ז מפרש כיצד, ונקט הך דירד להקר, וברישא דמתני' הא לא נקט כלל הדין דספק טומאת התהום טהור, רק הדין דבטומאת התהום שלא נודעה אינו סותר, וא"כ למה נקטה מתני' הך דירד להקר טהור, דהוא דין אחר דספק טומאת התהום טהור, אלא ודאי כמש"כ דליכא כלל הילכתא בספק טומאת התהום שתהא טהור, כי אם דהיתרה הוא משום דהויא טומאת התהום שלא נודעה, ומשום דידיעת ספק הויא בכלל לא נודע, ושפיר נקטה מתני' הך דינא דירד להקר טהור לפרושי מילתא דרישא דטומאת התהום שלא נודע מותרת בנזיר, כיון דספק טומאת התהום היא היא טומאת התהום שלא נודעה, דטהור לנזיר ועושה פסח. ולפ"ז מיושבת היטב הסוגיא גם לדעת הרמב"ם, דבאמת חלוק דין טומאת התהום שהותר בהקרבה והיתרו תלוי בריצוי ציץ מדין טומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, מלבד מה שכתבנו, דבלא ריצוי ציץ בעינן דוקא לא נודעה הטומאה, ובריצוי ציץ הותרה טומאת התהום אף לאחר שנודעה הטומאה, אלא דגם בלא נודעה טומאתו לא הותרה טומאת התהום בהקרבה אלא ע"י ריצוי ציץ, או משום דכך הוא הגזה"כ של עון הקדשים שכל היתרו תלוי בריצוי ציץ, או דכן הוא מעיקר ההלכה של טומאת התהום דבהקרבה היתרה תלוי בריצוי ציץ, וכדתנן במתני' הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה, והרי משנתנו קיימא בין בנודע ובין בלא נודע ומ"מ צריכינן דוקא לריצוי ציץ, וקשה דמ"ש מעצם הנזירות דהותרה טומאת התהום אף בלא ריצוי ציץ, אלא ודאי דדין הקדשים שאני, והכשר הקרבנות שבטומאה הוא דוקא ע"י ריצוי ציץ. אשר לפ"ז נמצא, דטומאת התהום של בעלים שבנזיר ועושה פסח תרתי בה, עצם חלות הנזירות טהרה ומה שלא נסתרה ע"י טומאת התהום וכן