חדושי ר' חיים הלוי קט

מיירי בטומאת בעלים, וא"כ הרי להדיא דגם בטומאת בעלים טהור אף בנודע לו קודם זריקה, ואע"ג דהרמב"ם מוקים לה בטומאת ספק, אבל אכתי קשה איך מפסקינן ההילכתא למילף מינה לכהן אף בטומאת ודאי ולחלק בבעלים בין ודאי לספק, וצ"ע. האומנם דדברי הרמב"ם הם דברי התוספתא פסחים פ"ו, הובאה ברש"י שם, אבל אמרו לו קבר התהום הי' עמך בבית שנכנסת בו או תחת אבן שישבת עלי' ונודע לו עד שלא עשה את פסחו צריך לעשות פסח שני, דבפשיטות נראה דקודם עשי' היינו קודם זריקה, וכי היכי דלא תקשי הסוגיא בפסחים דגם בנודע לו קודם זריקה הציץ מרצה בע"כ דחלוק טומאת התהום דכהן מטומאת התהום דבעלים, אבל יעו"ש בפירש"י שכתב דהא דנודע לו לפני זריקה מרצה היינו דוקא לאחר שחיטה והכל תלוי בשעת שחיטה, וממילא דכהן ובעלים שוין, והסוגיא דמייתי מהמוצא מת מושכב דאיירי בטומאת בעלים מוכחת כדעת רש"י, וקשה על הרמב"ם שחלק בין כהן לבעלים. ובעיקר טעמו של הרמב"ם שמחלק בין כהן לבעלים, נראה לומר, דהנה קשה על הא דאמר מר בר רב אשי דאפילו נודע לו קודם זריקה מרצה, דמבואר מזה דטומאת התהום טהור בפסח אף לעשות פסחו לאחר שנודע טומאתו, וקשה מהא דתנן בנזיר דף ס"ג נזיר שגלח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת תהום אינו סותר אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר, הרי להדיא דלא הותרה טומאת התהום בנזיר רק בלא נודעה טומאתו עד לאחר השלמת נזירותו, אבל בנודע לו קודם השלמת נזירותו סותר, ומשום דכל היתרא דטומאת התהום הוא רק בלא נודעה הטומאה, ומ"ש גבי פסח דהותרה טומאת התהום גם בנודעה טומאתו. ועיין בתוס' שם שהקשו מהך מתני' על הא דמר בר רב אשי, ותירצו דמתני' דנזיר קיימא אליבא דר"א דאמר תגלחת מעכבא, וכדמחלק שם בין נודע לו עד שלא גלח או משגלח, אבל לרבנן דס"ל דהכל הולך אחר הבאת קרבנותיו, אה"נ דהכל אזיל בתר שחיטה, וכל לאחר שחיטה זורק את הדם בנזיר ועושה פסח אף בנודע לו קודם זריקה, וכמסקנת הסוגיא דמר בר"א בפסחים שם, אכן קשה ע"ז מהא דאיתא בירושלמי דנזיר שם א"ר יוחנן מאן תנא אם גלח ואם לא גלח ר"א ברם כרבנין עד שלא נזרק הדם עליו, הרי להדיא דבנזיר בעינן דוקא לא נודע עד לאחר זריקה. והנראה מוכרח מזה, דתרי דיני איכללו בהלכה דטומאת התהום, חלות שם טומאת התהום דחלה על הטומאה, שיוצאת מכלל שאר טומאות מת ודין טומאת התהום עלה, ושנית היתרה של טומאת התהום, שהותרה בנזיר ועושה פסח, והא ודאי דגם בנודע לו שנטמא, מ"מ כל שלא נודע לו בשעת נגיעתו וטומאתו בהטומאה דין טומאת התהום עלה, ואין הידיעה מועלת למפרע להפקיע שם טומאת התהום שבה, ורק דההיתר של טומאת התהום שטהור לנזיר ועושה פסח זהו רק בלא נודע, ומשום דכך היא עיקר ההלכה, דהיתר טומאת התהום וטהרתה תלוי רק בלא נודע. אשר לפ"ז שפיר חלוק נזיר מעושה פסח, דאע"ג דעיקר היתרא דטומאת התהום הוא בלא נודע, אבל מ"מ מהני ע"ז ריצוי ציץ, וע"כ בפסח דהיתרו הוא ע"י ריצוי ציץ, וכדתנן בפסחים דף פ' שם נטמא טומאת התהום הציץ מרצה, ע"כ שפיר הותרה טומאת התהום שבו גם בנודע, משא"כ בנזיר דלא שייך בי' כלל דין ריצוי ציץ, דהרי סתירת הטומאה אינה על קרבנותיו רק על עצם נזירות טהרה שלו, דלא שייך ע"ז כלל ריצוי ציץ ע"כ אינה ניתרת רק בלא נודע, ומשום דהיתרא דטומאת התהום שלא ע"י ריצוי ציץ הוא רק בלא נודע, וזהו דקאמר הירושלמי דלרבנן תליא בזריקת הדם, כיון דבעינן שיהא לא נודע עד לאחר השלמת נזירותו, א"כ הלא הוא תלוי בזריקה דהיא גמר השלמת נזירותו. ועיין ברמב"ם בפ"ו מנזירות שפסק כהירושלמי דבעינן לא נודע עד לאחר זריקה, והיינו כש"נ דבנזיר ודאי דהכל תלוי בזריקה. אשר לפ"ז יתבאר היטב טעמו של הרמב"ם שחלק בדין טומאת התהום דפסח בין טומאת בעלים לטומאת כהן, וכבר הקשינו ע"ז דמ"ש כהן מבעלים, והא תרווייהו בחדא הילכתא נאמרו, ומעתה מתבאר טעמו היטב, דהנה בפסח הבא בטומאת בעלים הלא צריכינן בי' להיתרא דטומאת התהום לענין תרי דיני, חדא על עצם הדין עשיית פסח דאינו קרב בטומאה וצריכינן בזה להיתרא דטומאת התהום, ושנית על דין אכילתו, דהרי אנן קי"ל דאכילת פסחים מעכבא, וכיון דהבעלים טמאים א"כ הא מיחסרא אכילה, וגם ע"ז מהניא ההילכתא דטומאת התהום, או שתותר אכילתו גם בטומאה, או דהקרבן יוכשר עם חסרון אכילתו, אשר לפ"ז כל קרבן פסח הבא בטומאת התהום, נהי דלענין הכשר עשייתו והקרבתו מהני ע"ז ריצוי ציץ, שיחול בי' היתרא דטומאת התהום אף בנודעה טומאתו, אבל אכתי אית בי' פסולא דחסרון הכשר אכילתו, דבזה לא שייך כלל דין ריצוי ציץ, וכל הכשרו הוא רק מההילכתא דטומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, דבזה בעינן דוקא לא נודעה טומאתו עד לאחר גמר עשייתו, משא"כ בטומאת כהן, דכל פסולו הוא רק משום עבודה בטומאה, דמהני בזה ריצוי ציץ, ע"כ שפיר חייל בי' היתרא דטומאת התהום אף בנודעה טומאתו לפני זריקה. וזהו שמחלק הרמב"ם, דהסוגיא דפסחים דמכשרת גם בנודע טומאתו לפני זריקה הוא רק בטומאת כהן דאית בה ריצוי ציץ, משא"כ בטומאת בעלים, כיון דקי"ל אכילת פסחים מעכבא, והיתרה הוא משום טומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, ע"כ ממילא דלא מתכשר כי אם בלא נודע טומאתו עד לאחר גמר עשייתו ונראה דגם בעצם דין הבאת הפסח ג"כ חלוק דין טומאת התהום דכהן מדין טומאת התהום דבעלים דבאמת תרי דיני איכללו בפסח הבא בטומאת בעלים, חדא בעיקר הכשר הקרבתו דאין פסח קרב בטומאה, ושנית חלות דין על הבעלים שטומאתן דוחה אותן לפסח שני. ויסוד לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ה מקרבן פסח ה"ב ז"ל מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת וכו' אבל מי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת עכ"ל, ואי משום דינא דפסח אינו בא בטומאה, הרי זה אינו לגבי בעלים רק כשאר אונסין דעלמא שאינו יכול לעשות את פסחו, שאם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ומדפטר הרמב"ם בטמא בפסח ראשון אף בהזיד בשני, ש"מ דהוי דין מסויים בבעלים שטומאתן דוחאתן לפסח שני ופוטרתן מפסח ראשון. ואפילו לדעת הראב"ד שם דפוסק דטמא ואונס שוין, נראה דכ"ז לענין חיובא דכרת, ומשום דס"ל דדין דחיית בעלים ודין אונס שוין לענין דין פטורא דכרת של פסח, אבל מ"מ הא לכו"ע דבטומאת בעלים בפסח חלה דין דחי' על הבעלים לפסח שני, מלבד דין הכשר הקרבתו שאינו בא בטומאה, ודרך רחוקה יוכיח, שאין בו שום צד פסלות בהכשר הקרבתו, וכל יסוד דינו הוא רק דין דחיית בעלים למיחשבינהו לאינן ראויין לפסח, וה"נ טמא דכוותי', דתרווייהו חד דינא להו. אשר לפ"ז נראה, דאע"ג דפסח הרי הוא בכלל כל הקרבנות שהציץ מרצה על דיני טומאה שבו, אבל כ"ז הוא לענין דין הקרבן והכשר הקרבתו בטומאה, משא"כ לענין הדין דחיית בעלים, שבטומאתן הן נדחין ונפטרין מפסח, בזה לא שייך כלל דין ריצוי ציץ, דאין זה מדיני הקדשים, ואין זה נכלל בעון הקדשים האמור בריצוי ציץ. וע"כ בטומאת התהום שבפסח בנודע לפני זריקה, נהי דמשום טעמא דאין פסח בא בטומאה הי' מועיל ריצוי ציץ להתיר טומאת