חדושי ר' חיים הלוי קח

מיחייב עלה משום ביאה, או דנימא דגם בביאת כולו אע"ג דמיחשבא ביאה מ"מ מיחסר בה דין מעשה ביאה, וע"כ כל היכא דבעינן דרך ביאה דצריכינן בי' גם עצם מעשה הביאה, ממילא נתמעט שלא כדרך ביאה אף בכניסת כולו, אם לא היכא דאיכא ריבויא לרבות אף שלא כדרך ביאה, דאז הוא דמתחלק ממילא, דבדרך ביאה סגי בכניסת רובו, ובשלא כדרך ביאה בעינן דוקא כולו, משום דלא חשיב בא כלל אלא בכניסת כולו, אבל אה"נ דבלא ריבויא מימעטא שלא כדרך ביאה אף בכניסת כולו, ומשום דמיחסר עצם מעשה הביאה. והנה מפשטות הסוגיא בשבועות שהבאנו דפריך אי הכי אפילו כולו נמי ומשני כולו לא גרע מכלים שבבית דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית, נראה מדמייתי הקרא דולא יטמא וגו' ש"מ דצריכינן ריבויא, ובלא"ה גם בכניסת כולו מ"מ כל שלא כדרך ביאה או כלים שבבית שהם שם מקודם היו טהורין, ומשום דמיחסר מעשה הביאה. והכי מתבאר מתוך הסוגיא דזבחים דף פ"ב דאיתא שם אלא אמר אביי לא נצרכא אלא לדרך משופש א"ל רבא והא הבאה כתיב בי', והרי שם הא איירי בכניסת כולו ומ"מ ממעטינן שלא כדרך ביאה, אלא ודאי ש"מ דכל דליכא ריבויא ממעטינן שלא כדרך ביאה אף בכניסת כולו. אולם נראה דדין זה במחלוקת שנוי, דהנה במנחות דף כ"ז ע"ב ממעטינן מקרא דאל פני הכפורת דבנכנס דרך משופש אין בו חיובא דביאה ריקנית, ועיין בתוס' שם שהקשו מהך סוגיא דזבחים שהבאנו, דקיימא לענין הך דינא דוכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וגו', דממעטינן דרך משופש משום דהוי שלא כדרך ביאה, וא"כ ה"נ ל"ל קרא דאל פני הכפורת ותיפוק לן מדכתיב ואל יבא דהיינו דוקא בכדרך ביאה, ותירצו ע"ז וז"ל ויש לחלק בין הבאת דם להבאת גוף אדם עכ"ל, ודבריהם צ"ע דהרי בכל מקום ממעטינן גם בביאת אדם שלא כדרך ביאה. ונראה דעיקר הביאור בזה הוא, משום דבאמת אי משום טעמא דכתיב ואל יבא ובעינן כדרך ביאה א"כ הרי יתחייב בכולו אף בדרך משופש, דבכולו הרי חייל בי' דין ביאה אף בשלא כדרך ביאה, והא דממעטינן בהבאת הדם להיכל דרך משופש משום דהבאה כתיב בי', היינו משום דבדם לא שייך כלל למידן בי' דין ביאה עי"ז שהוא כולו שם, דאין בו כלל דין ביאה דממילא שע"י עצמו, ועיקר דינו הוא דין הבאה, וזהו רק ע"י מעשה ביאה, ועוד דהרי בפרכסה ונכנסה מעצמה לא מיפסל הדם, כ"א בהבאת אדם, וכמבואר בזבחים דצ"ב, וע"כ כל שאין בו דין הבאה לא מיחשב מעשה אדם כלל, והוי כנכנס מאליו דלא מיפסיל, וע"כ שפיר אימעיט שם דרך משופש דהוא שלא כדרך ביאה בכל גווני אף בכניסת כולו, משא"כ הסוגיא דמנחות דאיירי בביאת אדם, דמהניא בי' כניסת כולו לאחולי בי' דין ביאה אף בשלא כדרך ביאה, א"כ שפיר צריכינן לקרא דאל פני הכפורת למעוטי דרך משופש שיהא פטור גם בכניסת כולו, דהוא זה דין בפ"ע דבעינן בביאתו אל פני הכפורת, וממילא דפטור משום הך טעמא גם בנכנס כולו. אשר לפ"ז נמצינו למדין מדברי התוס', דבכניסת כולו חייל בי' דין ביאה לכל מילי, וגם היכא דצריכינן למעשה ביאה וכדרך ביאה, מ"מ בכניסת כולו חייל בי' דין ביאה בכל גווני אף שלא כדרך ביאה. אכן לאידך שינויא בתוס' שם, דהא דממעטינן דרך משופש מקרא דאל פני הכפורת הוא בגוונא דהוי דרך ביאה, א"כ הרי מבואר מזה להדיא, דכל שלא כדרך ביאה מיפטר בכל גווני אף בכניסת כולו, אם לא היכא דאיכא ריבויא, ומשום דאע"ג דחשוב בא מ"מ מיחסר מעשה ביאה וכש"נ. ולפ"ז זה שכתבנו למעלה לחלק בין נזיר לטומאת מקדש, לענין הך דינא דשהייה כדי השתחואה תלוי ג"כ בזה, דאם נימא דבכניסת כולו אית בי' דין ביאה גם בשלא כדרך ביאה, א"כ הא נמצא דגם בביאת מקדש בטומאה ג"כ דין ביאה בי' בכניסת כולו, ושוה לנזיר להתחייב מדין ביאה, ובע"כ דהא דאיבעיא לן אם גמירי שהיי' במזיד, הוא משום דכך היא ההילכתא דשיעור השתחואה, גם אם דין ביאה בי', וממילא דקשה גם בנזיר אמאי מיחייב עלה לאלתר כקושית התוס', ובע"כ צ"ל דהא דצריך שהיי' במקדש הוא ג"כ בהתרו בו אח"כ וכמבואר בתוס' שם, משא"כ אם נימא דכל היכא דבעינן דרך ביאה אימעיט שלא כדרך ביאה גם בכניסת כולו, א"כ שפיר י"ל כמש"כ, דבנזיר דעיקר ביאתו האמורה בתורה היא בשלא כדרך ביאה, ע"כ:

מיחייב עלה לאלתר בהתרו בו שלא יזיר משא"כ במקדש דבעינן בי' דרך ביאה, ע"כ גם בנטמא בפנים אין זה עיקר ביאה האמורה בתורה, וי"ל דחיובו הוא משום שהייה ואית בי' ההילכתא דשיעור השתחואה, וזהו דאיבעיא בגמ' אי גמירי שהיי' גם במזיד אם לא וכש"נ. וע"כ נראה דזהו פלוגתת הרמב"ם והתוס' הכא, דהתוס' ס"ל דבכניסת כולו לעולם חשוב ביאה, וע"כ השוו הכא מקדש לנזיר, והרמב"ם ס"ל כאידך שינויא דגם בכניסת כולו מיפטר משום טעמא דשלא כדרך ביאה, וע"כ חילק הכא דבנזיר מיחייב עלה לאלתר בהתרו בו שלא יזיר, ובמקדש צריך שיעורא דכדי השתחואה גם בהתרו בו שלא יטמא, משום דהויא איבעיא דלא אפשיטא דמיפטר מספיקא. ועיין בחידושי הר"י ן' מיגש שכתב גבי בית המנוגע דהא דטמא בנכנס כולו אף שלא כדרך ביאה אין זה מקרא דוהבא אל הבית כ"א מקרא דולא יטמא כל אשר בבית, וזהו להדיא כמש"כ לדעת הרמב"ם. פ"ד ה"ו כהן שעבד ואח"כ נודע שהי' טמא וכו' ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל הקרבנות שהקריב נרצו ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד עכ"ל, והוא בפסחים דף פ"א ע"ב אמר מר בר רב אשי ל"ש אלא שנודע לו לאחר זריקה דכי איזדריק דם שפיר איזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה מיתיבי המוצא מת מושכב לרוחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר מר בר"א לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה אלא אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה, ופירש"י שם דקאי על טומאת בעלים שנטמאו בטומאת התהום, והרמב"ם מפרש דקאי על טומאת כהן המקריב. אכן קשה ע"ז מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מקרבן פסח הי"ב ז"ל מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהי' טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני ודבר זה הלכה מפי הקבלה עכ"ל, ולעיל בהי"א שם ז"ל מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרוחבה של דרך אם הי' המת טומאת התהום אע"פ שהוא טמא לתרומה ה"ז טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו ואע"פ שאפשר שנגע הואיל והיא טומאת התהום טהור לפסח וכו' עד שידע בודאי שנטמא בו עכ"ל, הרי דפסק לענין טומאת בעלים, דרק בטומאת ספק הוא דעושה פסחו, אבל בטומאת ודאי לא מתכשר הפסח אלא בנודע לו לאחר עשייתו, דהוא לאחר זריקה, אבל בנודע לו קודם זריקה נדחה לפסח שני, וקשה מ"ש בעלים מכהן, דבכהן אם זרק הורצה אף בנודע לו קודם זריקה, ובבעלים לא מתכשר אלא בנודע לו לאחר זריקה, והא תרווייהו חד הילכתא נינהו דטומאת התהום טהור לנזיר ועושה פסח, וכמבואר בסוגיא דפסחים דף פ' ע"ב שם דטהרת טומאת התהום בזבחא גמירי ל"ש בכהן ול"ש בבעלים, וא"כ מ"ש כהן מבעלים, ולא עוד אלא דהיתרא דכהן בנודע לו לפני זריקה הא מייתי לה הגמ' מהמוצא מת מושכב לרחבה של דרך דטהור לעושה פסח, ושם הא