חדושי ר' חיים הלוי קז

וחילולו, וע"כ כל ששהה כשיעור מתחייב אף במחולל ועומד, ורק בטומאה דלית בה דינא שיהא מתחייב על השהיי', בה הוא דשייך דין מחולל ועומד בכל גווני אף בשהה כשיעור. ונראה דכן הוא מוכרח מהא דפסק הרמב"ם בפ"ה מה' נזירות הי"ט ז"ל נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם ה"ז לוקה והוא שישהה שם כדי השתחויה כמו טמא שנכנס למקדש עכ"ל, ולעיל בהי"ז פסק הרמב"ם ז"ל אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת אע"פ שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה שהרי מחולל ועומד עכ"ל, וכן בפ"ג מהל' אבל ה"ד שפסק ז"ל כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחוי' כמו שביארנו בענין טומאת מקדש ה"ז לוקה וכו' היה נוגע ולא פירש או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים אע"פ שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת שהרי מחולל ועומד כ"ז שלא פירש עכ"ל, הרי דפסק דגבי טומאה אינו לוקה משום דהוי מחולל ועומד, דלא כמו שפסק גבי נכנס בשגגה דחייב. ואע"ג דגם שם הוא מחולל ועומד, אלא ודאי מוכח מזה כמש"כ, דבשהייה חייב בכל גווני אף במחולל ועומד ומשום דשהייתו זהו איסורי', ורק דהלאו דטומאה פקע מיני' כשהוא מחולל ועומד, כיון דלית בי' דין שהייה, וע"כ פטור גם אם שהה כדי השתחואה, וכש"נ. ואין להקשות על דברינו, דהרי ברמב"ם לא הוזכר כלל איסורא דביאה בכהן הדיוט, ורק בכהן גדול הוא דפסק דלוקה שתים, דמוכח מזה דדעת הרמב"ם היא דכהן הדיוט אינו מוזהר על הביאה, וא"כ הא נסתרו דברינו. אכן הרי שיעורא דשהיי' כדי השתחואה ודאי דלא שייך זאת רק בלאו דביאה ולא בלאו דטומאה, ומדפסק דלוקה בשיעורא דכדי השתחואה גם בהדיוט, ש"מ דס"ל דגם כהן הדיוט מוזהר על הביאה, וכדאיתא כן להדיא בתורת כהנים פ' אמור אין לי אלא כ"ג שהוא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא מנין לכהן הדיוט שהוא בלא יבא ושהוא בלא יטמא ת"ל לא יטמא לא יטמא לגז"ש מה לא יטמא האמור בכ"ג חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, הרי להדיא דגם כהן הדיוט מוזהר על הביאה, והא דפסק הרמב"ם דאינו לוקה שתים רק בכ"ג, היינו משום דמפרש דהנך תרתי טומאה וביאה תרווייהו איכללו בלאו דלא יטמא האמור בכהן הדיוט, וע"כ אין בו חילוק לאוין ומלקות, אבל הא ודאי דאיסורא דשהיי' שפסק הרמב"ם בכהן הדיוט הוא משום ביאה דנכלל בה גם שהיי', ומיושבים דברינו כמש"כ.] עכ"פ נתבאר דהיכא דהוי מחולל ועומד אז חיובו הוא רק מדין שהיי', ולפ"ז מיושבים היטב דברינו, דבאמת בנזיר לא צריכינן כלל לדין שהיי', ולעולם חייב משום ביאה, כיון דאין בו דין מעשה ביאה, ומ"מ ניחא האיבעיא אם גמירי שהיי' בנזיר אם לא, דנראה דמ"מ נוהג בי' דין שהיי', אף דלא צריכינן לה, משום דזהו ממילא דכל דין ואיסור ביאה איכלל בה דין שהיי' שהיא בכלל האיסור, ולפ"ז במחולל ועומד דמשום דין ביאה לחוד לית בה איסורא, מ"מ נוהג בה חיובא דשהיי', וע"כ ע"ז היא האיבעיא אם בעינן בנזיר שיעור שהיי' אם לא, כיון דחיובו משום שהיי' הוא, משא"כ הסוגיא דנזיר דקיימא בהתרו בו שלא יזיר, דאז הרי ביאתו ונזירותו וחילולו באין כאחת, ולא הוי מחולל ועומד, וממילא דחייב משום דין ביאה לחוד בלא דין שהייה, ע"כ ממילא דלא צריכינן בי' גם לשיעורא דכדי השתחואה. והכי מתבאר מדברי הרמב"ם עצמו, דבנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת פסק דחייב מיד, אף בלא שיעורא דכדי השתחואה, ובנכנס לאהל המת בשגגה פסק דבעינן שיעורא דכדי השתחואה, וצ"ע דמ"ש, אכן לדברינו א"ש, דבהנך תרתי גווני כיון דלא הוי מחולל ועומד ע"כ ממילא דחייב גם בלא דין שהיי', וממילא דלא צריכינן בי' גם לשיעורא דכדי השתחואה, משא"כ בנכנס לשם בשגגה דהוי מחולל ועומד, וצריכינן בי' לדין שהיי', ע"כ ממילא צריכינן לשיעורא דכדי השתחואה, וכש"נ. ועכ"פ נתבאר מדעת הרמב"ם, דבנזיר גופא מחלקינן דהיכא דצריכינן לדין שהיי' בעינן גם שיעורא דכדי השתחואה, ולא מיחייב עלה לאלתר כ"א היכא דחיובו הוא משום ביאה בלא דין שהיי', וע"כ בדין טומאת מקדש דבעינן שם דרך ביאה, וטומאתו בפנים הוא רק משום דין שהיי', ע"כ שפיר פסק דלעולם לא מיחייב כ"א בשיעור כדי השתחואה, ומשום דהויא איבעיא דלא אפשיטא, וכש"נ. והנה עיקר הדין דמבואר בהסוגיא דאם נכנס למקדש בטומאה דרך גגין פטור צ"ע, לפ"מ דמרבינן מקרא גם נטמא בפנים דחייב, א"כ הרי לא גרע שלא כדרך ביאה מנטמא בפנים דחייב, והרי זה דמי ממש לבית המנוגע, דכל היכא דטמא כלים שבבית שהם שם ממילא עוד מקודם שנטמא הבית טמא גם הנכנס שלא כדרך ביאה, וא"כ ה"נ בביאת מקדש, כיון דגם נטמא בפנים חייב א"כ הרי צריך להיות חייב גם שלא כדרך ביאה. וא"ל דנ"מ לענין שיעור שהייה, דבנטמא בפנים הרי צריך שיעור שהייה, משא"כ בנטמא בחוץ, ז"א דהרי זה הוי איבעיא דלא איפשיטא אם בעינן במזיד שיעור שהיי' אם לא, ומיעוטא דשלא כדרך ביאה הרי קאי על הלאו דהיינו במזיד. וידידי הרש"ז תירץ דנ"מ לענין אם נכנס רק רובו, דמשום הך דינא דכלים שבפנים הרי בעינן דוקא שיכנס כולו, וכמו בבית המנוגע. ודבריו ברורים, דבאמת הא דמחלקינן שם בגמ' בין כדרך ביאה אם לא, דבכדרך ביאה סגי ברובו, ושלא כדרך ביאה צריכינן דוקא כולו, נראה דלאו דין מיוחד בבית המנוגע הוא דהוי זה, כי אם דהוי דין בכל ביאות האמורות בתורה, ובעצם דין ביאה, דכל שכדרך ביאה חשיבא ביאה בביאת רובו, ובשלא כדרך ביאה או שלא היה שם מעשה ביאה לא חשיבא ביאה כי אם בכניסת כולו, וע"כ גם הכא בביאת מקדש ודאי דבדרך ביאה סגי ברובו, ובנטמא בפנים או שלא כדרך ביאה אינו חייב כ"א בשכולו בעזרה. והכי מוכח מדברי התוס' בנזיר דף מ"ג שכתבו דבנזיר בנכנס דרך אחוריו לא מיחייב משום דהוי שלא כדרך ביאה, ולכאורה הוא תמוה דהרי להדיא מבואר בסוגיא שם דבנכנס בשידה תבה ומגדל חייב. ואף דהוי שלא כדרך ביאה, אלא דמכיון דהתוס' איירי שם בלא נכנס כולו, ע"כ ממילא דלא חשיבא ביאה כלל כל שהוא שלא כדרך ביאה, ואע"ג דבנזיר לא בעינן דרך ביאה, אבל מ"מ זהו דין בפ"ע דבשלא כדרך ביאה לא חשיב בא כ"א בכניסת כולו. והכי מתבאר מתוך דברי הגמ' בזבחים דף כ"ו בעא מיני' ר' ירמיה מר' זירא הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו, א"ל לאו אמרת והביאום לה' עד שתבא כולה לפנים ה"נ בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו לאהל מועד, ולכאורה הוא סותר להא דתניא בספרא פ' מצורע והבא אל הבית כשיכנס ראשו ורובו, הרי להדיא דכל היכא דכתיב ביאה ברובו סגי, ומ"ש הכא דילפינן מקרא דבבואם וגו' דבעינן דוקא כולו. ולפמש"נ הרי ניחא, דשאני הך דינא דבעינן שיהא מקבל בפנים, דלא שייך בי' כלל דין ביאה שע"י מעשה ביאה וכדרך ביאה, וכל עיקר דין ביאה שלו הוא רק זה שיהא שם באהל מועד, וא"כ ממילא דבכל גווני צריכינן בי' דוקא שיבא כולו ולא סגי ברובו, וכמו בשלא כדרך ביאה, וכש"נ. ולפי המבואר צ"ע בכל ביאה האמורה בתורה, היכא דחיובה הוא דוקא כדרך ביאה, אם נימא דהוא רק בביאת רובו, אבל בביאת כולו כיון דדין ביאה בה אף בשלא כדרך ביאה, ע"כ ממילא