חדושי ר' חיים הלוי קו

התוס' שם הקשו מהא דאיתא בנזיר דף י"ז בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהיי' למלקות או לא, ה"ד אילימא דאמרי לי' לא תנזור ל"ל שהיי' נזיר מ"ט לא בעי שהיי' משום דקמתרי בי' ה"נ קמתרי בי', הרי להדיא דבמזיד לא בעי שהיי', ומ"ש הכא דהוי ספיקא, ועיי"ש בתוס' שתירצו דאיירי שהתרו בו אחר הטומאה ובזה הוא דהוי ספיקא, וקשה על הרמב"ם שפסק דאף לענין כרת בעי שיעור שהיי', והתם הא לא מיחסרא התראה, וצריך להתחייב אף בלא שיעור שהיי' וכהסוגיא דנזיר, וצ"ע. ועיין ברמב"ם בפ"ו מהל' נזירות הל"ח שכתב וז"ל מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו ואפילו שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהייתו שם ואם התרו בו שלא יזיר שם וכו' עכ"ל, הרי דפסק גם גבי נזיר דגם בהתרו בו שלא יזיר צריך שהיי', וממילא ניחא גם הכא הא דפסק דצריך שהיי', אלא דלפ"ז הרי תקשי על הרמב"ם גם בנזיר דסותר להסוגיא דנזיר שהבאנו דבאתרו בי' שלא יזיר א"צ שהיי', ועיין בהשגות שם שכתב ז"ל ואם התרו בו שלא יזיר א"צ שהיי' עכ"ל, ונראה דהרמב"ם נקט שם תרי גווני שילקה, חדא דלוקה על שהייתו שם, ומיירי בהתרו בו אחר שקבל הנזירות, ועוד דלוקה באם התרו בו שלא יזיר שם, ומיירי בלא שיעור שהיי', והוי ממש כהסוגיא דנזיר, ודברי הראב"ד מתפרשים שאינם בתורת השגה כי אם שפי' כן בדברי הרמב"ם כמו שכתבנו. אשר לפ"ז הא נמצא מבואר בדעת הרמב"ם דמחלק בין נזיר לביאת מקדש, דבנזיר לוקה מיד ובביאת מקדש צריך שהיי', וצ"ע דמ"ש, כיון דההילכתא דשהייה הרי נאמרה על שניהם, וא"כ הרי צריכין להיות שוין בדיניהם, וצ"ע. וצ"ל לדעת הרמב"ם, דהאיבעיא בשבועות הא הויא באונס גמירי שהיי' במזיד לא גמירי שהיי' או דילמא בפנים גמירי שהיי' ל"ש באונס ול"ש במזיד, וא"כ הרי הא פשיטא דההילכתא דשהיי' לא נאמרה בכל גווני, ורק או על פנים לבד נאמרה או על אונס נאמרה, וא"כ הרי הא מיהא דבחוץ ומזיד בהתראה פשיטא דלא נאמרה ההילכתא דשהיי', וכסוגית הגמ' בנזיר דבנזיר באתרו בי' חייב מיד, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דבמקדש פטור מספיקא אף במזיד, ורק בנזיר במזיד הוא דחייב, וכש"נ דחלוק נזיר ממקדש. והנה בשבועות דף ט"ז ע"ב טומאה בעזרה מנלן אר"א כתוב אחד אומר את משכן ד' טמא וכתוב אחד אומר כי את מקדש ד' טמא אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים, הרי דנטמא בחוץ ונטמא בפנים צריכין תרי קראי ולא ילפי מהדדי, ונראה דהיינו משום, דבאמת עיקר דין ביאה האמור בכ"מ יש לפרשו בתרי גווני, או דפירושו הוא עצם מעשה הכניסה, או דזה שהוא שם ממילא ג"כ הוי בכלל ביאה, דהיותו שם מיקרי ביאה. ונראה דדבר זה מבואר מהא דאמרינן בשבועות דף י"ז ע"ב הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה וכו' א"ה כולו נמי אמר רבא כולו לא גרע מכלים שבבית דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית, ר"ל מכלים שבבית שהם שם ממילא עוד מקודם שנטמא הבית דטמאים ושלא כדרך ביאה לא גרע מינייהו, הרי מבואר דהנך תרי גווני ביאות תרווייהו איתנייהו בדין ביאה, ושני שמות ודינים מחולקים הם, וכמו שהם חלוקים בדין ביאת בית המנוגע, דכדרך ביאה דאיכא שם גם מעשה הכניסה חייל עלי' דין ביאה בכניסת רובו, ושלא כדרך ביאה וכלים שבבית לא חיילא עלייהו טומאת ביאה כ"א בכניסת כולו, וגם מבואר דהך דינא אם בעינן מעשה כניסה אם לא הוי חד מילתא עם דינא דכדרך ביאה, ומשום דכל הדין של דרך ביאה עיקרו הוא על מעשה הכניסה והביאה, והיכא דלא בעינן מעשה הכניסה לא בעינן גם דרך ביאה, וכמבואר בדברי הגמ' שהבאנו דשלא כדרך ביאה לא גרע מכלים שבבית שהיו שם מקודם. ולפ"ז לפי המבואר בשבועות דף י"ז ע"ב שם דטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה, א"כ ש"מ מזה דעיקר ביאה האמורה בו חיובה הוא על עצם מעשה הכניסה, וע"כ ממילא דנטמא בפנים לא הוי בכלל אזהרה זו, דהרי חסר בו מעשה הכניסה, והוי כשלא כדרך ביאה. ולהכי צריכינן לקרא מיוחד ע"ז לחייבו גם בפנים, ולאורויי דבטומאת מקדש איתנהו לתרי גווני ביאות, ובשניהם חייב. ולפ"ז הרי מיושבת היטב סתירת דברי הרמב"ם, דלענין ביאת מקדש בטומאה פסק דטימא עצמו במזיד ספיקא הוי אם בעינן שיעור שהייה אם לא, ולענין נזיר פסק דאם התרו בו שלא יזיר חייב גם בלא שיעור שהיי', דנראה דדוקא בביאת מקדש דחלקינהו רחמנא לתרתי, נטמא בפנים ונטמא בחוץ, דבנטמא בחוץ חיובו הוא על עצם מעשה הביאה. ובנטמא בפנים דליכא לעצם מעשה הביאה עיקר חיובו הוא רק משום שהיי' ע"ז ששוהה שם בטומאה, וע"ז הוא דבאה ההלכתא דשהיי' דבעינן גבי' שיעורא דכדי השתחואה, משא"כ בנזיר, דמבואר בנזיר דף מ"ג דכל עיקר ביאה האמורה בו הוא בשנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל, דהוי שלא כדרך ביאה, וכמבואר ברמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש דבמקדש כה"ג פטור דחשוב שלא כדרך ביאה, או באופן שנכנס לבית ושהה שם עד שמת המת, דחשיבא ג"כ כשלא כדרך ביאה, וכדהבאנו למעלה מהסוגיא דשבועות, הרי להדיא דכל עיקר דין ביאה האמורה בו הוא על היותו שם בטומאה לחוד, אף בלא עצם מעשה הביאה, א"כ ממילא לא שייך בי' גם דין שיעור שהייה, כיון דזהו עיקר דין ביאה שלו, ולא צריכינן לחיובו כלל לדין שהייה, ולהכי הוא שפסק הרמב"ם דחייב בכל גווני אף בלא שהה. אכן הרי מהסוגיות דנזיר ושבועות מבואר להדיא דלא כמש"כ, וכדהבאנו למעלה דהויא איבעיא אי גמירי שהיי' בנזיר אם לא, ולפי דברינו הא נמצא דלעולם לא בעינן שהייה גבי נזיר, דחייב לעולם משום ביאה. ואשר יראה לומר בזה, לפי המבואר בנזיר דף מ"ב דמחולל ועומד כשהוא בחיבורין להטומאה פטור גבי נזיר, וכבר הקשו התוס' בשבועות שם דהרי כל שהיי' הא הוי מחולל ועומד בחיבורין להטומאה דהרי נטמא מיד ומ"מ מתחייב, ותירצו דאינו פטור מחולל ועומד אלא בשאין בידו לפרוש מטומאה הראשונה אבל הכא בשהיי' הרי בידו לפרוש ממנה, וע"כ אין בו דין מחולל ועומד, אכן קשה מהא דמבואר בנזיר דף מ"ג דלא משכחת לה ביאה בנזיר משום דכי עייל מקצתו איטמי וכי עייל רובו הוי מחולל ועומד, והתם הא בידו לפרוש ולצאת מאהל טומאה, ואפילו אם נימא דבשעת כניסת רובו הלא אין בידו לפרוש ולצאת מאהל של טומאה, אבל מ"מ כשעבר הזמן עד שהיה בידו לפרוש כולו מהטומאה ליתחייב אז משום ביאה, ותהוי כביאה אריכתא, וצ"ל דהתוס' מפרשים להסוגיא דקאי למ"ד דמחולל ועומד פטור אף כשאינו בחיבורין להטומאה, וע"כ לא מהני הך טעמא דהיה בידו לפרוש מהטומאה לחייבו כיון דגם לאחר הפרישה מיפטר משום מחולל ועומד, אכן קשה להרמב"ם שפסק בפ"ה מה' נזירות דאינו פטור מחולל ועומד כ"א בחיבורין להטומאה, ומ"מ פסק בפ' הנ"ל דחיובא דנזיר על הביאה הוא בהנך גווני המבוארים בגמ' שטומאתו וביאתו באין כאחת, והיינו משום דבלא"ה הוי מחולל ועומד דפטור, וא"כ הרי לדידי' צ"ע מכל שהיי' דהוי מחולל ועומד. ובע"כ נראה מבואר מזה, דדעת הרמב"ם היא, דחלוק דין ביאה מדין טומאה במחולל ועומד, דבביאה כיון דאית בה הדין דשהיי' שמתחייב על שהייתו שם בטומאה, ומעשה השהייה הויא מגופו של איסור, א"כ ממילא לא שייך בי' דין מחולל ועומד, כיון דזהו עיקר חיובו על ששוהה בטומאתו