חידוד הלכות על נדה צט

ר"פ אפילו כי האי מלתא שאין בו אלא קצת חידוש לימא כו':

שם וא"ת בנזיר פרק כה"ג וכו' אמאי לא משני בשלמא כו'. לפמ"ש התוס' לעיל דף י"ח ע"ב דהך רוב דשליא אינו רוב גמור ומשמע דאינו אלא מדרבנן לפ"ז י"ל דעל הך טומאה אין הנזיר מגלח עליה מש"ה לא מצי לשנויי הכי ומיהו לפמ"ש התוספות שם בנזיר דעיקר שנויא דר"י קאי על מתני' דפ"ב דאהלות מקשו התוס' שפיר דהוי מצי לשנויי הכי:

ע"ב מת שנתבלבלה צורתו. בהר"ש רפ"ב דאהלות מקשה אמאי לא משני בפ' כה"ג אהא דמקשה על מת ועל כזית מן המת השתא כזית מן המת כו' דלמא מיירי במת שרוף דבעינן דוקא שלדן קיימת ולר"י לפי תירוץ ב' של תוס' מודים רבנן במת שלם וע"ש ועיין בשו"ת מעיל צדקה סי' מ"ה מ"ש בזה:

והנה במס' נזיר גרסינן הכי ת"ר אחר פטירתו של ר"מ אמר ר"י לתלמידיו אל יכנסו תלמידי ר"מ לכאן מפני שקנתרנין הם ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני בהלכה הן באין דחק סומכוס ונכנס אמר להם כך שנה לי ר"מ על אלו טומאות הנזיר מגלח על מת ועל כזית מן המת כעס ר"י וא"ל לא כך אמרתי לכם אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן על כזית מן המת מגלח על מת לכ"ש ויש לדקדק אם ר"מ שנה המשנה בטעות כמ"ש התוספות שם דר"י לא שנה במתני' על המת מ"מ מה קינתור היה זה לר"י ויש ליישב עפ"י מ"ש התוספות דאיכא לאוקמי מתני' בשליא דבעי דוקא שלם וכתב המהרש"א דזה דוקא לר"מ דאית ליה דשליא מטמא אבל לר"ש ור"י ור"י דאית ליה דשליא טהורה אפילו בפנים אם כן ליכא לאוקמי בהכי אך לר"מ שפיר איכא לאוקמי מתני' בשליא וא"כ אי גרסינן במתני' על המת ועל כזית מן המת ע"כ צריך לאוקמי בשליא וז"ש ר"י דהוא קינתור וסתירה לדבריו דאמר דהבית טהור ולכך ר"י לא שנה במתני' על המת כ"א על כזית מן המת ורבי יוסי דאיהו נמי סבר כר"ש בהא אמר דאפ"ה שפיר מיתני על המת ומתני' מיירי במת שאין עליו כזית בשר וכדמשני התם והנה לכאורה דצ"ל דגם במתניתין דפ"ב דאהלות לא שנה ר"י במתני' על המת על כזית מן המת ומיהו לפי מה שכתבו התוספות כאן עפ"י שיטת הירושלמי דלר' יוחנן מת ששלדו קיימת מדרבנן מטמא מפני כבודו של מת א"כ י"ל במתני' דאהלות ניחא ליה לר"י וכמ"ש הר"ש דמיירי בשלדו קיימת משא"כ במתני' דנזיר קשיא כיון דאינה אלא טומאה מדרבנן אין הנזיר מגלח עליה:

דף כח רש"י ד"ה ולנדה כו' והכי איבעי ליה למתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה וכו' ולקמן בהאי פירקא מפרש למה הוזכר זכר שאם תראה לסוף ל"ד. עכ"ל. וצע"ג דהא למאי דחיישינן בהא לשמא הרחיקה לידתה אפילו אי לא תני אלא לנדה לחוד ולא תני לזכר בהדי נקבה נמי היתה מקולקלת עד מ"ח שאם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א חיישינן שמא יום ל"ד עדיין היתה בימי טוהר וביום מ"א היא תחלת נדה לפי שהרחיקה לידתה וכלו ימי טוהר של נקבה בין יום ל"ד למ"א וא"כ קשה למה הוזכר זכר ועיין מה שכתבתי בסימן קצ"ד ס"ק כ"א ליישב:

דף כט רש"י ד"ה אין הראש פוטר בנפלים וכו' כגון יולדת תאומה וכו'. עכ"ל וכתב מהרש"א דביולדת תאומים לט' חדשים אפילו מת כיון דכלו לו חדשיו הראש פוטר בנפלים לכ"ע כדאיתא ר"פ יש בכור עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דבהדיא מוכח שם דלשמואל דס"ל דאין הראש פוטר בנפלים ה"ה בבן ט' נמי בעינן דנפיק רובא וכ"פ רש"י בהדיא התם וכ"מ מסוגיא דהתם דמשני התם איידי דתני סיפא ראשו לאשמעינן דוקא הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה נמי לא הוי דמוכח הא לענין בכור לכהן בראשו מת לא מהני עד דנפיק רובא דאל"כ ה"ל לשנויי התם דבסיפא תני ראשו מת לרבותא אפי' ראשו מת בלא רובא פוטר מכהן ואהא לא הוי מצי להקשות מאי קא משמע לן תנינא דהכא איצטריך לאשמעינן דאפילו ראשו מת פוטר א"ו דאף בסיפא ראשו ל"ד וכפי' רש"י שם דלשמואל דסבירא ליה דאין הראש פוטר בנפלים אפילו ביצא ראשו חי ה"ה בבן ט' ביצא ראשו מת דתרווייהו מחד קרא נפקא דכתיב אשר נשמת רוח חיים באפיו דממועט בן ח' אע"פ שיצא ראשו חי כיון דאין ראוי להתקיים ומכ"ש בן ט' מת וכן מוכח הסוגיא דהתם וה"נ הא דקאמר בסוגיא דידן דר"א כשמואל ס"ל נמי מה"ט כיון דשמואל אית ליה אפילו בבן ח' חי אין הראש פוטר מכ"ש בן ט' מת ואם כן במחותך דמיירי שנחתך במעי' וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות ובס' היד כיון שנחתך במעי' דיצא ראשו מת ואם כן לשמואל אין הראש פוטר ומה שפי' רש"י כאן אמילתא דשמואל דמיירי ביולדת תאומים לשבעה משום דס"ל דעיקר מילתא דשמואל מיירי ביצא ראשו חי ולא כלו לו חדשיו בסתם נפל דמיירי שלא כלו לו חדשיו אלא דממילא שמעית מינה דה"ה לבן ט' מת דחד טעמא אית ליה לתרווייהו ואפשר דגרוע מבן ח' חי ולשיטת מהרש"א שכתב דבבן ט' מת לכ"ע פוטר א"א להלום הסוגיא דהכא דפליגי ר"א ור"י במתניתין דיצא מחותך למר אפילו ראש עמהם ולמר בשאין הראש עמהם אטו מתני' דוקא בבן ח' מיירי הא מתני' סתמא קתני ומיירי אפילו בבן ט' ואם כן למאי דס"ד דפליגי בדשמואל ק' מ"ט דר"א דהא מודה שמואל בבן ט' א"ו דלשמואל בבן ט' מת נמי אינו פוטר וכנ"ל והנה מציון דברי מהרש"א משמע דמ"ש רש"י ד"ה ואפילו הראש עמהם וד"ה אין הראש פוטר הכל דבור אחד וכוונתו צ"ע:

ומה שיש לתמוה על הפוסקים מה ראו לחלק בין לענין לפטור מן הבכורה דבעינן דוקא בן ח' חי ואילו לענין טומאת לידה כתבו סתם דראש פוטר ולא חלקו אלא סתמו וכתבו דראש כילוד משמע בין בן ח' חי או מת כבר עמד ע"ז בתשובת פמ"א ח"א סי' ד' ע"ש:

תוס' ד"ה מכלל דבמסורס רובו נמי לא פוטר וא"ת וכו' וי"ל דא"כ הוי ליה לר"י למימר וכו' עד שיצא כתקנו. עכ"ל. וא"ל דא"כ האיך קאמר הש"ס מכלל דבמסורס רובא נמי לא אכתי ק' דהוי ליה לר"י למימר עד שיצא וכו' י"ל דבשלמא אי קאי ר"י לאפלוגי אמאי דאמר ת"ק בהדיא דבמחותך ומסורס מהני רובא שפיר קאמר ר"י משיצא רובו דקאמרת דמהני היינו דוקא כתקנו אבל אי קאי אדיוקא דת"ק דקאמר דראש פוטר ואיהו ס"ל דבעי רובא הל"ל עד וכו':

בא"ד וי"ל דא"כ כו' ור"י מקיל וקאמר וכו' מה שחשוב חיים דהיינו רוב ראשו וכו'. עכ"ל. משמע דלת"ק בעינן כל הראש והיינו דוקא במחותך אבל בשאינו מחותך מודה ת"ק דרוב ראש סגיא כמו במתניתין וכ"מ מסוגיא זו ולחנם נתחבט הב"י לבקש טעם וסמך לדברי הרמב"ם שחילק בין מחותך לשאינו מחותך דבשאינו מחותך פסק דסגיא ברוב הראש ובמחותך פסק דבעינן כל הראש וע"ש בסי' קצ"ד ופשוט דהרמב"ם מפרש כפי' התוס' ופסק כת"ק ולזה העירני בני מוה"ר משה נר"ו:

במתני' המפלת וא"י מהו כו'. מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות א"ב משמע שמפרש למתניתין דרישא מיירי כגון שעברה הנהר והפילה ובהוחזקה עוברה ובסיפא מיירי בשלא הוחזקה עוברה ואע"ג דלעיל דף כ"ח ע"א משמע שמפרש למתני' דמיירי כגון שהפילה יד חתוכה או רגל חתוכה צ"ל דמשמע להש"ס דמתני' סתמא קתני דמשמע דמיירי נמי בכה"ג כגון שהפילה יד חתוכה ורגל חתוכה וה"ה דמיירי בגוונא שכ' הרמב"ם או י"ל דס"ל להש"ס דמתני' דאיכא לאוקמי בהפילה יד חתוכה ורגל חתוכה דאי בגוונא דכ' הרמב"ם קשה מאי קמ"ל יב"ל מתני' היא א"ו דמיירי ביד חתוכה ורגל חתוכה א"כ איצטריך לריב"ל לאשמעינן דס"ד דלא מהני הוחזקה עוברה אבל לפי האמת דאיתא להא דריב"ל מיירי מתניתין בגוונא דמיירי ריב"ל וכפשטא ליכא לאוקמי שהפילה שפיר ולא ניכר בין זכר לנקבה דא"כ פשיטא מאי קמ"ל וכמו שכתב הר"ן בחדושיו ובודאי מתניתין אשמעינן שום חידוש ומ"ש הר"ן עוד ליישב דתני איידי דסיפא הוא דוחק ולפ"ז לכאורה היה אפשר ליישב קו' התוספות לעיל דף י"ח ע"א ד"ה המפלת וכו' הא דלא מייתי ממתניתין וכו' משום דלפי האמת אינו מוכרח לאוקמי מתני' דמיירי בהמפלת יד חתוכה וכו' אלא בגוונא דריב"ל והש"ס לעיל דבעי לאוקמי ביד חתוכה היינו דא"כ קשה מאי קמ"ל לריב"ל מתניתין היא ויש לדחות דאכתי קשיא דלחשוב ר"י הא מתני' וכ"ת דמיירי בגוונא דריב"ל הא דריב"ל נמי טעמא הוא משום רוב וכמו דהקשה התם באמת אר"י דליחשביה ומעתה לא שייך תי' הש"ס מתני' קאמרינן וכו' דהא השתא אי נימא דמתניתין מיירי כגוונא דריב"ל אם כן הך דריב"ל נמי מתני' היא:

ועיין בהרשב"א בתה"א שפי' נמי למתני' כפשטי' ולא מוקי לה ביד חתוכה דוקא וע"ש:

בתוס' ד"ה וזו הואיל ולא טנפה וכגון שלא שהתה הבהמה בחוץ כו'. הרמב"ם פ"ד מהלכות בכורות פסק להאי דינא. בהמה שיצאה מלאה ובאה ריקנית הבא אחריו בכור מספק ולא חילק בין שהתה הבהמה בחוץ או לאו והלח"מ שם הביא דברי התוספות דכאן משמע מדבריו שגם הרמב"ם סובר כן אלא שדרכו להעתיק הדין שנאמר בברייתא בסתם וכאשר יפרש הברייתא כן יפרש דבריו אמנם הטור והש"ע סימן שט"ו סעיף ד' כתב נמי האי דינא סתם ושום אחד מהאחרונים לא העיר בזה לחלק בין שהתה או לא שהתה בחוץ וצ"ע אחר שחילוק זה מוכרח מהש"ס כיון דהאי דריב"ל הלכתא הוא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות א"ב ובהלכות מח"כ בפ"א:

ע"ב מטבילין אותה צ"ה טבילות. יש לדקדק הא א"א למהוי כל הנך טבילות לב"ש דס"ל דטבילת אדם אסור בשבת וי"ט כדאיתא בביצה דף י"ח וצ"ל דהנך טבילות כשחל בשבת באמת אין מטבילין אותה לב"ש אלא דנקט חיוב טבילות צ"ה עליה ונ"מ דכולהו בני צ"ה טבילות כשחלו בחול דחייבת לטבול ול"ד דמטבילין אותה אלא דחיוב צ"ה טבילות איכא עליה:

דף ל' רש"י ד"ה טבילתה יתירתא. ופירש מהרש"ל בשם הגליון וז"ל מש"ה נמי מיושב אמאי משני שבאה בה"ש וכו' דלמא הך טבילה דסוף שבוע קמא כו' ומהרש"א כתב דלא ידע מה תיובתא דטבילה דסוף שבוע קמא לא שייכא אלא בראתה בבה"ש וכפירש"י להדיא לקמן עכ"ל אמת שכ"כ רש"י להדיא לקמן ד"ה סוף שבוע ראשון וכו' עכ"ז לא ידענא מאי קושיתו וכי גברא אגברא קרמית ולענ"ד נראה דס"ל להגליון אפילו כשבאתה ביום אם בדקה באותו יום ונמצאה טהורה מיקרי ספורים לפנינו וכ"מ מתוספות לקמן דף ס"ט ד"ה שבעה לנדה וז"ל ועוד דסוף סוף סגי לה במאי שבדקה ביום הספירה ומצאה טהורה דאי אין בדיקת סוף היום עולה לספירה לא היה תקנה לבנות ישראל אלא א"כ יבדקו בעליית העמוד השחר דספירת לילה אינה ספירה עכ"ל הרי להדיא דבבדקה בסוף היום ונמצאה טהורה מיקרי ספורים לפנינו אף שמרש"י נראה דלא ס"ל כן מ"מ הגליון תוספות ס"ל כן ובמהרש"ל שם מביא תירוץ בשם ר"ת וז"ל משום דב"ה ע"כ לא חשיב חדא בשבוע א"כ לדידיה בצרי חדא עכ"ל והנה בהגהות מיימוני כתב בשם הסמ"ג דלדעת ר"ת דפסק דימי לידה שאינה רואה אינה עולה לספירת ז"נ נראה להצריך לכל יולדת ב' טבילות ואחר כך תהא מותרת לבעלה אחת אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה ואח"כ תספור נקיים ותטבול טבילה ב' דקיי"ל מעין אחד הוא וביומי וטבילה תליא כדאיתא לקמן דף ל"ה ע"ב וכ"ז שלא טבלה כל הימים קרויין ימי לידה וכ"כ המרדכי לדעת ר"ת אך יש פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו לר"ת א"צ ב' טבילות עיין במרדכי והנה מפירוש ר"ת שהביא בגליון הנ"ל נראה להוכיח דס"ל לר"ת דא"צ ב' טבילות דאי ס"ד למאן דסבר ימי לידה אינה עולה לספירת ז"נ צריך ב' טבילות אם כן קשה מאי תירץ ר"ת משום דב"ה לא חשיב חדא בשבוע וכו' משמע דלב"ש ה"מ לשנויי הכי הא אף לב"ש ליכא לשנויי הכי כיון דהשתא מיירי שבאתה ביום והיא לא טבלה עד עכשיו אם כן הרי יום ראשון עדיין מקרי ימי לידתה וא"א למיחשב לספירת נקיים דהא אנן קיי"ל כרב דאמר מעין אחד הוא ואפילו ללוי מודה דלב"ש מעין א' הוא כדלקמן בשלמא לפי מאי דמוקמי שבאתה ביה"ש שפיר מקשה סוף שבוע קמא ליטבלה כיון שכבר טבלה מבערב אע"ג דמקצת הלילה לא היה עולה לספירה דהיינו קודם שטבלה לית לן בה דעיקר ספירה ביממא הוא דאף דימי לידה אינו עולה מ"מ אינה סותרת למיחשב כרואה ממש וכמ"ש התוספות לקמן וכן מוכח כל הסוגיא זו לדעת פוסקים אלו אבל למאי דבעי לאוקמי כשבאתה ביממא והיא לא תטבול עד ערב ודאי לדעה זו דס"ל דכ"ז שלא טבלה מיקרי ימי לידה א"א למיחשב יומא לספירת ז"נ ואם כן מעיקרא הקו' ליתא ומאי דוחקי' דר"ת לתרץ משום דב"ה לא משני א"ו דר"ת לית ליה לסברא זו וכיון שהפוסקים אלו כתבו כן לדעת ר"ת ור"ת גופיה לית ליה סברא זו וכמש"ל וא"כ מה"ת לחוש לחומרא זו כיון שבלא"ה יש חולקים ע"ז ואפילו לדעת ר"ת ובזה נסתר דברי הרמ"א בד"מ ובתשובה שכתב טעם וסמך להמנהג שנוהגים להמתין מלטבול עד לאחר מ' לזכר ופ' לנקבה משום שחששו לדעת ר"ת דימי לידה שאינה רואה אינו עולה לספירת ז"נ ולדעתו צריך ב' טבילות ולפי שאין נוהגים בב' טבילות מש"ה נהגו להמתין עד אחר מ' לזכר או פ' לנקבה אע"ג דלדעה זו דב' טבילות אין חילוק בין בתוך ימי נדתה או לאו ע"ש שמדחיק ולפי מש"ל דר"ת לא ס"ל הך דב' טבילות וכיון דר"ת הוא מרא דהך שמעתתא ולית ליה לחומרא זו אנן אמאי ניחוש לה וכבר כתב הט"ז וכ"כ בח"צ שאין לחוש לחומרא זו אלא מיד שאפשר לה לטהר ולספור ז"נ טובלת ומקדמה עצמה למצוה וכבר נתבטל המנהג וחומרא זו ברוב מקומות ועיין מ"ש לקמן בזה דף ל"ו ע"א:

תוס' ד"ה יומא קמא וכו' וא"ת והא אמר וכו' ועוד דמשום חששא דש"י טובלת גם ביום שני דשמא עכשיו ראתה. עכ"ל. ומה שלא תירצו דמש"ה צריכה טבילה גם ביום ב' דלמא הך בה"ש לילה הוא ולא היו ספורים לפנינו די"ל דס"ל להתוספות כמ"ש התוס' לקמן דף ס"ט בדבור שהבאתי לעיל דש"י אינה צריכה ספורים לפנינו ועוד לפי תירוץ ב' שכתבו התוס' שם מקרי ספורים לפנינו כיון שמקצת היום היה לפנינו וכמו שהבאתי לעיל ועוד דאם היה יום אחר נקי ביניהם אלא שלא היה עולה למנין לפי שלא היה לפנינו תו לא מקרי טבילה בזמנה כיון שהיה אפשר לה לספור ולטבול מקודם מש"ה כתבו התוס' לשמא ראתה ומ"ש מהרש"א ע"ז דהיכי מיירי כו' נדחק בחנם ופשוט דכוונת התוספות דחיישינן שמא ילדה בזוב וראתה רק יום אחד ועכשיו כשבאתה לפנינו הוא יום ט"ו מלידתה ועד עכשיו היתה רואה בכל יום ולא היה עולה לספירת יום נקי אפילו אי נימא דימי לידה שאינה רואה עולה לספירת ש"י מ"מ דלמא ראתה בכל יום עד עכשיו ואם כן צריכה לטבול ביום א' וגם ביום ב' צריכה לטבול דלמא הך בה"ש היה לילה ומקודם לכן בתחלת הלילה ראתה גם כן ולא מקרי יום א' יום נקי לרב דאמר מעין אחד הוא כדאיתא לקמן ריש דף ל"ו ע"א ומ"ה צריכה לטבול גם ביום ב' אבל בתוך ימי לידתה אפשר דאפילו אי נימא דעולה לספירת ש"י א"צ לטבול כיון דסוף סוף טמאה היא משום לידה ולא מהני טבילה זו לא מקרי טבילה בזמנה מצוה וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה כשראתה מבערב:

מתני' המפלת ליום מ' וכו'. ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה אע"ג דהוחזקה עוברה אפ"ה אין לה ימי טוהר לפי שהוא ספק אם קלטה הזרע ביום א' או דלמא ביום ב' או ביום ג' לפי שתוך ג' ימים עדיין אינה מסרחת כ"כ הרשב"א בתה"א:

רש"י ד"ה ליום מ' לטבילתה. עכ"ל. עיין בתשובת עה"ג שרוצה להוכיח מדברי רש"י אלו דחשבינן מליל טבילתה דכיון דמעיקרא חזיא דם הרי היא בחזקת שאינה מעוברת ודבריו תמוהים דכל שלשה חדשים הראשונים אינה בחזקת מסולקת דמים לפי שאין ראשה ואבריה כבדים עליה כדאמרינן בפ"ק וכבר הרגיש בזה הגאון מהר"י מילר בתשובת שבו"י ומה שהשיב ע"ז המחבר הנ"ל אין בהם טעם אלא פטומי מילי בעלמא ובאמת דברי רש"י צריכין תלמוד והרמב"ם בפירוש המשניות כתב מעת בעילתה ומיירי ע"כ שלא בעל אלא פעם א':

פרק רביעי דף לא ע"ב מתניתין אין חייבין עליהן וכו'. פירש"י וז"ל אין חייבין עליהן הלובש או מתכסה באותן בגדים ונכנס למקדש פטור מקרבן עכ"ל עיין בחדושי הר"ן מה שתמה ע"ז ובתוי"ט כתב ישוב לזה עפ"י הת"כ דאחרים ס"ל התם דהמכניס בגדים טמאים למקדש חייב כרת וכיון דאיכא כרת אמזיד איכא קרבן אשוגג ומתני' דהכא בגמרא מוקמינן לה כר"מ ואחרים היינו ר"מ מש"ה פירש"י שפיר דאין חייב קרבן לפי שטומאתן בספק הא אלו היו ודאי טמאים מחייב קרבן ועיין במל"מ פ"ג דהלכות ביאת מקדש:

דף לב גמ' א"ה דידן נמי אנן דדרשינן אשה ואשה וכי חזיא מפרשי להו וכו'. יש לדקדק למה הוצרך הש"ס לומר דאינהו לא דרשי אשה ואשה דהא אפי' תימא דאינהו נמי דרשי אשה ואשה אפ"ה לק"מ דבשלמא אנן דכי חזיא מפרשי להו וטבלי להו לאחר ימי טומאתן אבל לגבי דידהו אפי' שטבלה אותה מ"מ ניחוש שמא השלימתו דם ירוק לאדום ולא עלתה לה טבילה וא"ל דאי משום הא לא הוי חיישינן לפי דס"ס הוא ספק אם ראתה ואת"ל שראתה שמא לא השלימה דם ירוק לדם אדום דזה אינו דהא לקמן דף ל"ג ע"ב מוקמינן למתניתין דהכא דתני ואין שורפין עליו את התרומה דמיירי בכותי שטבל דאיכא ס"ס