חידוד הלכות על נדה ק

ספק בועל בקרוב או לאו ואת"ל שבעל בקרוב שמא לא השלימה דם ירוק לדם אדום אלא דמחמרינן אפי' בס"ס וי"ל דשאני הכא דבלא"ה אינו אלא מעוטא דחזיא וא"כ אי איכא נמי ס"ס כולי האי לא הוי מחמרינן לטמאה מספק. ועוד י"ל דמשמע ליה במתניתין דבנות כותים נדות מעריסתן היינו אפי' בתינוק בן יומו אע"ג דלא הוי שהות לאטבולה והא קשיא ליה מ"ש דידן ומ"ש דידהו ואהא הוצרך לשנויי דאנן מפרשינן משא"כ אינהו:

ע"ב תוס' ד"ה למעוטי אשה מלובן וכו'. הק' הריב"ן ל"ל למעוטי אשה מלובן וכו' ותי' דמ"מ ה"א דאתיא בק"ו עכ"ל כתב המהרש"א וז"ל וניחא השתא דליכא לאקשויי היכי ס"ד למילף בק"ו מאשה א"כ לא לכתוב וי"ו דואשה לרבות יום א' נילף נמי בהאי ק"ו מאיש עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דהקו' מעיקרא ליתא דאי לאו וי"ו דואשה דכתיב גבי זבה לרבות בת יום אחד הוי מוקמינן וי"ו דואשה דכתיב גבי נדה לרבות בת יום אחד ולא הוי מוקמינן למעוטי איש מאודם דאדרבה דטפי מסתבר לאוקמי וי"ו דואשה לרבות ולא למעט וכמ"ש התוספות בריש הדיבור ולא הוי ידעינן למעוטי איש מדם אדום והשתא ליכא לאקשויי דלמאי איצטריך לרבות קטנה בת יום א' ת"ל ק"ו מאיש שאינו מטמא באודם ולכך איצטריך וי"ו דואשה גבי זבה לרבות בת יום א' והשתא אייתר וי"ו דואשה גבי נדה וע"כ אתיא למעט איש מאודם וא"ל דמ"מ איכא למילף מק"ו אשה מאיש כיון דאיש אינו מטמא בש"ז אדום דממעטינן ליה מואשה דכתיב גבי אשר ישכב איש אותה כו' ז"א דהא אשה נמי אינה מטמאה אפילו בש"ז לבן כ"א בפולטת אבל לא בש"ז דידה אפילו לטומאת ערב וכדמוכח בכמה מקומות במכילתין וכ"כ הר"ן כאן להדיא והוא פשוט:

דף ל"ג גמרא מ"ט והנשא כתיב. ורש"י מחקו ועיין בתו' שכתבו בשם רש"י שחזר בו לקיים הגירסא וכ"כ התו' והר"ן והרמב"ן ומזה אני תמה שראיתי בשו"ת מ"ו שב יעקב שכתב בשם שו"ת ש"א והוא הסכים עמו דהיכא דנמצא טעות בס"ת בחסרות ויתרות דקיי"ל דהאידנא אין אנו בקיאין בחסרות ויתרות אין מוציאים אחרת מ"מ היכא שנמצא טעות בחסרות ויתרות שלמדו חז"ל מכח החסר או היתר דין אליבא דהלכתא כמו וחמישיתיו שלמדו חז"ל מזה שצריך להוסיף חמישיות הרבה או כמו בסוכות בסוכת שלמדו מזה דין דפנות בטעות כזה מוציאים אחרת משום דודאי קים להו לחז"ל שבתיבה זו אין בה מחלוקת בקריאתה ובמסורה שלה עכ"ד והא הכא דמשמע לכ"ע והנשא חסר כתיב והש"ס למד מזה דין עליונו של זב ואילו בספרים דידן הוא מלא וכמו שהעידו התוס' וכן הוא בספרים דידן ולפי דברי תשובה הנ"ל ס"ת דידן פסולים לקרות בהן וצריכים תיקון וצ"ע:

תוס' ד"ה מה היא וכו' משום דבהשותפין וכו'. ועיין מוהרמ"ל שכ' דכוונתם דה"ל למימר אדם ובגדים וכו' ע"ש ועדיין אין זה מספיק לפירש"י שפי' כאן וכלי חרס בהיסט לפ"ז הוצרך לומר וכלי חרס לאשמעינן דמטמא בהיסט כמו זב דאי אשמעינן אדם ובגדים ה"א דוקא טומאת מגע ולא היסט אלא דתוס' אזלי לשיטתם שכתבו בסוף מכילתין דף ע"א ע"ב ד"ה מערה וכו' דאין בועל נדה מטמא בהיסט ע"ש מש"ה הוצרכו לומר דלכך תני כלי חרס משום דאיכא דמטמא בגדים ולא כלי חרס כמו נושא נבלה לכך אשמעינן דאפילו כ"ח נמי מטמא והיינו במגע עיין ברפ"ג מהלכות אה"ט ועיין במ"ש בסוף מכילתין שם:

תוס' ד"ה רואה הוי וכו'. מה שהקשה מהרש"א ותירוצו הראשון כן הוא בחדושי הר"ן אמנם מה שתי' עוד מהרש"א וז"ל א"נ לסברת רמי ב"ח פריך לה ע"ש א"א להלום בכוונת התוס' דא"כ למה להו למדחק דהכי הלכתא אע"ג דרבא פליג הכא משום דחזר בו תיפוק ליה דהא רבא לא הקשה אלא לסברת רמי ב"ח וכיון דאנן לא קיי"ל בהא כרמי ב"ח וכמ"ש התוס' ד"ה ואיהו דחיק ומוקי וכו' א"כ קו' רבא לא קשה כלל גם דבריו תמוהים דכיון דמקצת יום ככולו א"כ יום ב' א"א לסתור דהא נשאר מקצת היום דאכתי לא משכחת לה דלסתור אלא יום א' בביאת היתר ודוק:

ע"ב תוס' ד"ה לטהרתו אמר רחמנא ורבא סבר דלא משמע מלטהרתו וכו'. עיין במוהרמ"ל שהניח דברי התוס' אלו בצ"ע דלדבריהם ק' מנ"ל לרבא דזיבה סותרת בזב וע"כ דיליף זב מזבה דכתיב בה ואחר תטהר וכמו שפי' רש"י לעיל בדף כ"ב וא"כ הדרה קו' לדוכתה א"כ זב גופיה היכי סתר עכ"ד לא ידעתי מאי קשיא ליה דודאי רבא ס"ל דילפינן זב מזבה דאינו אלא גילוי מלתא כי היכי דזיבה סותר בזבה ה"ה נמי בזב אלא כיון דמזבה ילפינן ליה ליכא למילף אלא זיבה כמו בזבה דלא שייך בה טומאת קרי וכמש"ל אפי' בפולטת ס"ל לרבא דאינה סותרת בזיבה למאי דס"ד השתא מש"ה ליכא למילף מהתם אלא זיבה משום דקרא דואחר תטהר לא מיירי אלא בזיבה אבל בדרשא דלטהרתו דמיירי בזב ובזב מודה רבא דסותר קרי יום אחד ודאי קשיא לרבא דהא איהו סבר דקרא איכא למדרש בכל הטומאות א"ו דלית ליה לרבא דרשא דלטהרתו לפי מה דס"ד השתא אלא דרבא קיבל דברי רמי ב"ח וכמ"ש התוס' לעיל ודברים פשוטים הם:

גמ' ורמינהו על ו' ספקות שורפין את התרומה על ספק בגדי עם הארץ כו'. ברש"י במס' שבת דף ס"ו וכן בריש פ"ד דמס' טהרות כ' דטעמא דבגדי עם הארץ טמאים משום שמא ישבה עליו אשתו נדה ולפ"ז ק' מאי מקשה מעיקרא דלמא הכא מיירי שישב על בגדי חבר כדמשני באמת ומעיקרא מאי קשיא ליה וצ"ל לפירושם דמקשה דכי היכי דהחמירו משום ספק בגדי עם הארץ ה"נ ה"ל להחמיר בספק שמא בעל נדה וכמ"ש התוס' לעיל אך ר"פ דלא ס"ל הכי וכמ"ש מהרש"א דא"כ לא הוי משני מידי ק' אמאי לא היה משני דמיירי שישב על בגדי חבר אך לפמ"ש רש"י כאן וכ"כ התוס' שם וכאן בסוגי' ניחא דספק בגדי ע"ה הוא מטעמא דע"ה טימאו אותו לפי שהוא ספק טמא לפירוש רש"י ולפי שיטת התוספות עשאו כזב לענין נגיעתו אבל לא לענין מדרס:

תוס' ד"ה ורמינהו וכו' ונראה לפרש דלהכי נקט כנגד מי רגלי בהמה וכו' אבל אם היה להסתפק בשל בהמה לא הוי שרפי דהוי ס"ס. עכ"ל. הק' מוהרמ"ל הא אכתי איכא ס"ס דלמא של עובד כוכבים הוא ואת"ל דשם ישראל הוא דלמא מישראל חבר הוא ולא ידענא מאי קשיא ליה דאף אי נימא דשל עובד כוכבים הוא מ"מ הוא טמא אע"ג דאין שורפין על של עובד כוכבים היינו היכא כא דודאי של עובד כוכבים הוא משום הכירא אבל היכא דאיכא נמי ספקא דשל ישראל שורפין:

תוס' ד"ה בכותי ערום והא דלא מוקי כו' כדאמר בת"כ והנושא את המדרס וכו'. אכתי יש לדקדק דה"ל לאוקמי כגון שיש דבר המפסיק בינו לרגליו וכמ"ש תוס' לקמן דאע"ג דנושא את המדרס הוא אב הטומאה מ"מ לא מצינו דעושה מו"מ:

תוס' ד"ה ותיפוק ליה משום צנורא דע"ה וכו' דהא ע"כ איצטריך לאוקמי בטבל כי היכי דלהוי ס"ס וכו'. עכ"ל. כל זה סובב לפי מה שכתבו התוס' לעיל ד"ה ורמינהו וז"ל או שמא נראה להחמיר בזה כמו בספק בגדי ע"ה וכו' עכ"ל לפ"ז שפיר כתבו כאן דאיצטריך לאוקמי בטבל דאי לא טבל אע"ג דיש דבר מפסיק ואינו מטמא משום נגיעה דהא אין כלי מטמא אלא מאב הטומאה והכא דאיכא דבר המפסיק האי דמפסיק אינו אלא ראשון ואינו יכול לטמא הבגדים שתחתיו ומ"מ ק' לטמא מה שתחתיו משום ספק בועל נדה דאפי' עשרה בגדים זה ע"ג זה כולן טמאים בעליונו של זב ושורפין התרומה עליהן כמו דהחמירו בספק בגדי ע"ה אבל לפי מה שכ' התוס' לעיל בתחלת הדיבור דפריך מבגדי ע"ה אמשכב ומושב דהוא נמי בגדי ע"ה פריך אין מקום לדבריהם כאן דנשאר הקו' דה"ל לשנויי דאיכא דבר המפסיק ול"ל לשנויי בטבל:

דף ל"ד בעי ר"י ראיה א' של מצורע מהו וכו'. וה"ה דמצי למבעי בראיה ב' אי מעין הוא ונ"מ שיטמא במשא אפי' בראתה מחמת אונס מיהו כ"ז לתי' א' בתוס' ד"ה מקום זיבה מעין הוא אבל לתי' ב' דכל עיקרו של ספיקא דר"י כיון דבזב אית ליה לזוב טומאה חמורה א"כ במחמת אונס ליכא חומרא בזב:

דף ל"ה בגמ' אלא פשיטא בזב מצורע וכו'. יש לדקדק דלזב מצורע נמי לא איצטריך קרא ת"ל מק"ו דטהור בטהור טמא בטמא ק"ו טמא וכו' כדאמרי' במס' ב"ק דף כ"ה והתוס' שם הקשה כן על אבעי' דר"י דמה מבעי' ליה הא ק"ו הוא ותי' דר"י מבעי' ליה אליבא מאן דאית ליה דיו אפי' היכא דמיפרך ק"ו יע"ש וכ"ז לא שייך למאי דבעי למיפשט רבא דזיבה בטהור ל"צ קרא א"כ למצורע וזב נמי ל"צ קרא מק"ו וצ"ע ועיין בפ' דם הנדה דף נ"ה ע"ב ד"ה כי איצטריך ואפשר דלרבא דלית ליה שעיר המשתלח יוכיח א"כ ליכא ק"ו דבשלמא טמא בטהור שכן גורם טומאה משא"כ בטמא והברייתא דהתם דיליף ק"ו כה"ג משום דס"ל דאין זה פירכא דהא שעיר המשתלח יוכיח וא"ל א"כ קשיא לרבא מברייתא דהתם הא בלא"ה קשי' לרבא מסיפא דברייתא דלעיל דתני בהדיא שעיר המשתלח יוכיח וכמ"ש התוס' כאן ודוחק:

מה שהקשה הרמב"ן בחדושיו לרבא דלית ליה שעיר המשתלח יוכיח לדידיה או איש דכ' רחמנא גבי ש"ז ל"ל כדאי' בפ' יוצא דופן עכ"ד לא ידעתי מה קשיא ליה דלמא לרבא איצטריך לש"ז של טמא שרץ או מגע נבלה דלאו גורם טומאה הוא מיהו הרמב"ן לשיטתו אזיל דס"ל דכ"ש הוא ולא ס"ל כפירש"י יע"ש וגם לקמן דף מ"ג ע"ב מוכח דאין לחלק ובכל דוכתי לא ידעינן דש"ז מטמא כ"א מן או איש יע"ש ועיין מש"ל דף נ"ה ע"ב אך קו' הרמב"ן מעיקרא לא ק"מ דהא ב"ק אינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים וכמ"ש התוס' לעיל דף כ"ב ד"ה אלא מעתה וכ"פ הרמב"ם:

תוס' ד"ה לאחרים גורם טומאה וכו' ובשאר טומאות דלאו משא כגון משכב ומושב וכו'. עכ"ל. ה"ה דה"מ לסתור דלאו במו"מ מיירי דאל"כ איך קאמר לאחרים גורם טומאה וכו' נימא דם נדה יוכיח שגורם לטמא מו"מ ודם עצמו אינו מטמא מו"מ כדאמרינן ר"פ דם הנדה וע"כ היינו טעמא כיון דלא שייך בי' כ"כ מו"מ י"ל דמש"ה מעטי' קרא וליכא למילף בק"ו אבל לענין טומאת משא שפיר שייך הק"ו וכה"ג כ' בחדושי הרמב"ן עיין מ"ש בפ' דם הנדה דמתו' שם ד"ה שעיר המשתלח כו' נראה דלא ס"ל סברא זו וע"ש:

תוס' ד"ה אף ראיה א' של מצורע וכו' תימא א"כ לעיל מנ"ל לאוקמי קרא וכו'. אמנם מדברי הרמב"ם פ"א הלכות מו"מ נראה שיש לו שיטה אחרת בהלכה זו שכ' שם וז"ל ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא שנאמר כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש הרי הצרוע כזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף מצורע ראייתו הראשונה מטמא במשא עכ"ל נראה שלדעתו כך הפי' בסוגי' והא את הוא דאמר זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן ואייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעיינותיו וכו' ואיתקש בעל קרי לזב גמור ר"ל בקרא דכל צרוע וכל זב וקשי' ל"ל הך הקישא דאי ללמד דמצורע מטמא במעיינותיו הא כבר נלמד מן לזכר ולנקבה א"ו דהך הקישא אתי' ללמוד לראיה ראשונה של מצורע שמטמא במשא כזב גמור וא"כ לא קשיא קו' התוס' וגם קו' משנה למלך ל"ק שאין הרמב"ם נגד הסוגי' ואדרבה דבריו מכווני' טפי בלשון הש"ס ולזה העירני בני מוהר"מ נר"ו:

ע"ב בגמ' אמרו להם יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה וראתה כו' לא טבלה וראתה טמאה כו'. לכאורה משמע דלב"ה דאפי' ספרה ז' נקיים אם לא טבלה וראתה טמאה לבעלה מחמת ראיה זו וצריכה להמתין ז' ימים אמנם הרמב"ם פ"ז הלכות א"ב דין ח' כ' וז"ל ספרה ז' נקיים ולא טבלה ואח"כ ראתה דם ה"ז טובלת ומותרת לבעלה מיד שכל ימי טוהר אינן ראויות לא לנדה ולא לזבה אבל עצמו של דם טמא ומטמא כדין דם הנדה עד שתטבול עכ"ל וא"ל הא דקאמרי ב"ה לא טבלה וראתה טמאה לא לבעלה קאמר אלא שהיא טמאה לקדשים וצריכה הערב שמש אחר טבילה מחמת המגע דם ביציאתו ואע"ג דב"ש נמי ס"ל שהיא טמאה דהא עכ"פ מודה דמטמא לה מ"מ אינו אלא מד"ס וכמו שפי' רש"י במתניתין וכל הטעון ביאת מים מד"ס א"צ הערב שמש אבל לב"ה טמאה מדאורייתא לקדשים מחמת מגע הדם בגופה ז"א דהא בלא"ה טבולת יום ארוך היא עד סוף ימי טהרתה שלמחרת תביא כפרתה לכך נ"ל דיש לגרוס טמא וקאי על הדם וכה"ג כ' התוס' לקמן דף ל"ו ד"ה שבוע בתרא דאפילו בדם לידה ולא פסקה מעינה עד תוך שבוע ג' דאפילו ללוי אין נעשית בת נדה אלא זבה וכשתפסוק טהורה מיד ומ"ש התו' דשבוע ג' גורם טומאה ר"ל ללוי דס"ל אליבא דב"ה ב' מעיינות הוא וא"כ גורם טומאה דכ"ז ששופעת דם אינה יכולה לטבול לבעלה אמנם דרכו של הרמב"ם נסתרה ממני דלפי מה שפי' המ"מ לדעתו בדין יו"ד ס"ל להרמב"ם ז"ל דביולדת בזוב שלא ספרה כל הדם טוהר שהיא רואה סותרת לימים הראשונים ודינה כאלו ראתה זיבה גמורה שסותרת הימים הראשונים ואילו בדם לידה פסק שם דין י"א שאינה סותרת אלא אותו יום הראיה ולא ימים הראשונים והוא דבר פלא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וצ"ע:

דף ל"ו בגמ' דותה תטמא וכו'. אלא ללוי דאמר שני מעינות הן ל"ל שבעה במשהו סגיא למאי דבעי אביי לאוקמי הך ברייתא לקמן דף ל"ז ע"ב דהא דאמר ז' נקיים היינו מלידה לפי שאין ימי לידה עולין לז' נקיים ה"מ לאוקמי נמי הכי ללוי מיהא לפמ"ש הרמב"ן בחדושיו לקמן דהא דאמר מאי לאו נקיים מלידה דהיינו אף מלידה אבל מדם ודאי משמע ניחא:

שם ושוין ברואה אחר דם טוהר. מפירש"י נראה דה"ק דאע"ג דקיי"ל במניקה לא אמרו ד"ש אלא בראיה ראשונה מ"מ אחר דם טוהר לא מיקרי ראיה שניה אלא ראיה ראשונה מקרי כיון דדם הטוהר מעין אחר הוא ודם לידה לא מקרי הפסק כדאמרינן לעיל בפ"ק בסוגיא שם דדם לידה לחוד ודם נדה לחוד א"כ מוקמי ליה התם בלידה יבשתא וא"כ הכל חד טעמא הוא הא דאחר דם טוהר ד"ש משום דמיקרי ראיה ראשונה ולר"י דוקא בעברו עליה ג' עונות אך התוס' לא ס"ל הכי דא"כ לא הוי מקשי' מידי ועיין בחדושי הרמב"ן:

בפירש"י והא ספרה קתני. עיין במוהרמ"ל וכוונתו מבואר אף שנדפס בטעות והוא דס"ל לרש"י דב"ה מתרי טעמי מטמא בשופעת חדא משום דס"ל ב' מעינות הן וא"כ בשופעת דחד מעין הוא מש"ה טמא ואפילו אי נימא דחד מעין הוא מכל מקום לא טיהרה התורה אלא ביומי וטבילה עכ"ד וסעד לדבריו י"ל דע"כ מוכח דס"ל לב"ה דאפילו אי נימא דחד מעין הוא מ"מ התורה לא טיהרה אלא ביומי וטבילה מדקאמרי ב"ה לב"ש לעיל בברייתא יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה וראתה לאחר ימי הספירה טהורה לא טבלה וראתה טמאה וללוי מיירי ע"כ בשופעת דאל"כ אף לב"ה טהורה ומדנקט טבלה ע"כ לב"ש נקטי כמ"ש התו' דס"ל דמעין א' הוא מש"ה אם טבלה טהורה לדידהו ואפ"ה ס"ד דב"ה דמודה ב"ש בלא טבלה משום דסברא פשוטה היא דבטבילה תליא רחמנא אלמא דס"ל לב"ה דאפי' אי נימא דמעין א' הוא מ"מ בטבילה תליא רחמנא וצדקו דברי מוהרמ"ל אבל מ"ש המהרש"א דס"ל לרש"י דאפילו ללוי בשופעת מהני' טבילה הוא תמוה גם לדבריו קשה הא דאמר מר זוטרי הלכתא כוותיה דרב לחומרא והלכתא כוותי' דלוי לחומרא ופי' רש"י דלוי לחומרא בשופעת מתוך י"ד לאחר י"ד וכו' ולדברי המהרש"א הא גם לוי מודה דמהני טבילה:

תוס' ד"ה ושוין ברואה וכו' וא"ת לר"י וכו' ל"ל עונה דמניקתה וכו'. לא ידעתי למה נקטו הך עונה דמניקתה טפי משאר עונות והכי ה"ל למימר ל"ל כלל ג' עונות ת"ל שהוא אחר דם טוהר ויש ליישב דלכאורה ה"א דלהכי מהני הפסקת העונות שאם לא ראתה כלל דם טוהר וא"כ היתה מטמאה מעל"ע דהא לשיטת התוס' עיקר הגורם שתהיה ד"ש כ"א הדם טוהר שמקודם וכמ"ש לעיל וא"כ מש"ה מהני הפסקות ב' עונות בימי עיבורה שאפי' לא ראתה כלל דם טוהר דמצטרפי עם העונה שבימי מניקתה שתהיה ד"ש בראיה שאחר הפסקת ג' עונות ולכך נקטו התוס' בדבריהם דל"ל עונה דמניקתה כו' וכוונתם דהא ללוי הפי' ואחת בימי מניקתה צריך שתפסוק משהו כו' וא"כ הא דנקט ואחת בימי מניקתה היינו לאחר הפסקת משהו נשאר עונה אחת שראתה דם טוהר משמע הא אילו נשאר פחות מעונה כגון שלא הפסיקה משהו כ"א איזה ימים קודם סוף ימי טוהר מטמאה מעל"ע ואהא הקשו שפיר דל"ל עונה דאפי' לא ראתה אלא יום א' דם טוהר נמי ד"ש בראיה שאחריה:

בא"ד ולר"י נמי דאמר בפ"ק וכו'. עכ"ל וכ' המהרש"א וז"ל ומ"ש התוס' עוד וטעמא דמניקה איצטריך וכו' וה"ה לדידהו מצינן למימר כתירוצם שכתבו לעיל לר"מ דמטעם מניקה דיה שעתה כל ימי מניקתה וכן לר"י א"ל כהאי תירוצא דמטעם מניקה ד"ש כל ימי מניקתה בהפסיקה ג' עונות אף אם ראתה כבר כמה פעמים בימי מניקתה לאחר דם טוהר וכו' אשתמיטתיה ליה גמרא ערוכה לעיל דף י"א דר"י ור"י ור"ש ס"ל דלא אמרו במניקה ד"ש אלא בראיה ראשונה אבל בשניה מטמא מעל"ע ומפקידה לפקידה וכבר רמזתי מזה לעיל בדף הנז':

העולה מסוגיא דשמעתין דלב"ש לכ"ע מעין א' הוא אלא דס"ל דביומא לחוד בלא טבילה סגיא ולפ"ז לכאורה יש לסתור מה שהוכחתי מן הגליון תוס' שהביא הרש"ל בדף ל' בשם ר"ת דליתא מ"ש בהגהות מיימוני לדעת ר"ת דפסק דימי לידה שאינה רואה בהם אינו עולה לספירת ז"נ צריך לכל יולדת ב' טבילות דקיי"ל ביומא וטבילה תליא רחמנא וכ"ז שלא טבלה מקרי הכל ימי לידה ואינה יכולה לספור ז"נ וכתבתי לעיל לסתור סברא זו דע"כ ר"ת דאיהו מרא דהך הלכתא לא מצריך ב' טבילות דהא כ' הגליון תוס' הנ"ל לתרץ בשמו וז"ל משום דב"ה לא חשיב חדא בשבוע וכו'