חידוד הלכות על נדה צח

טמאה לידה הא ודאי ר"י מספקא ליה א"ו דר"י אליבא דכ"ע וצ"ע גם מ"ש התוס' דבפלוגתא לא מיירי ליתא לפי' רש"י אלא אי נימא דבעכור פליגי אבל אי נימא דבצלול פליגי ליכא למימר בפלוגתא לא מיירי א"כ איך קאמר מלא מים אינה חוששת לולד הא ר"י ס"ל דהוי ולד א"ו צ"ל דלרבי בעכור פליגי לפי פי' רש"י ודוק:

תוס' ד"ה עור ובשר וכו' ברישא עור ובשר וכו'. ובתה"מ דיחזקאל איפכא וכו' וי"ל עוד טעם דאיתא במדרש על פסוק עור ובשר וגו' אמר רבי אבהו טובה גדולה עשה הקב"ה עם האשה בעוה"ז שלא התחיל יצירת הולד בגידין ובעצמות שאילו היה כן היה מבקע כרסה ומש"ה גבי מתים דיחזקאל דלית להא חששא פי' איפכא עיין שו"ת מעיל צדקה סי' מ"ז מה שמפלפל בסוגי' זו ועיין בשו"ת ח"צ מה שהשיג מסוגי' זו ומסוגיא דלקמן על מהרי"ק סי' קמ"ג הביאו רמ"א בסי' ש"ה שכ' שכ"ז שאין אבריו מרוקמים אין פוטר הבא אחריו ואפ"ה בזה"ז סומכים ע"ז וכ' במהרי"ק טעמא דלא מוקמינן לאשה בחזקת שלא נפטרה רחמה גם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו אבריו וע"ז השיג שם בתשו' סי' ק"ד מהא דלקמן דעברה הנהר והפילה דמביאה קרבן ונאכל משום דרוב נשים ולד מעלי' ילדן וא"ל דש"ה דראינו שלא נתרקמו אבריו הא ניחא אלו הוי מחומרת האחרונים שאין אנו בקיאים י"ל דבהא סמכינן אחזקה ונימא דבקיאין לראות אם לא נתרקמה אבל אחר שהוא מדינא דש"ס כדאמרינן מעולם לא דכל שפיר בנהרדעא א"כ ראיה דידן הוי כאילו לא ראינו וסמכינן ארוב נשים דולד מעלי' ילדה והאריך שם ומסיק דהרוצה להחמיר יתן בלא ברכה ובלא"ה ק' לדברי מהרי"ק הרי כתבו תוס' בבכורות דף ך' ע"א דאפילו היכא דאיכא חזקה ורובא דפטור מליתן לכהן דחזקת ממון עדיפא והמע"ה אלא דקשה לסתור דברי מהרי"ק והרמ"א שהביאו לפסק הלכה מ"מ הא הברכות אינן מעכבות תוס' ד"ה מלא בשר וכו' דדלמא הא מלא בשר חוששת וכו'. עכ"ל. יש לדקדק דתפשוט ממתני' דפ"ק דכריתות דחשיב התם יש מביאות קרבן ונאכל ויש מביאות קרבן ואינו נאכל ויש שאינן מביאות וכו' ותני התם אלו אין מביאות המפלת שפיר מלא מים וכו' וא"כ ק' אמאי לא תנא במלא בשר ואי דמספקא לי' ה"ל למיחשב בהדי הנך דמביאה ואינו נאכל וא"ל דהיינו הך דתני התם המפלת וא"י מה הפילה ז"א דההיא מוקמינן לה דף כ"ט בלא הוחזקה עוברה וע"ש:

דף כ"ו בגמרא ולר"ש דאמר יוצא דופן וכו'. יש לדקדק אמאי לא משני דר"ש כר"י ס"ל דאמר בפ"ב דכריתות האשה שילדה ולדות הרבה דרי"א מביאה על הראשון ואינה מביאה על הב' מביאה על הג' וכו' וא"כ נ"מ היכא שילדה ולד גמור ואח"כ נתעברה בתוך מלאת והפילה ביום פ' לראשון קודם שקיעת החמה והסנדל הפילה בליל פ"א דהיינו אחר שקיעת החמה של יום פ' וא"כ משום הולד אינה חייבת קרבן לפי שהיה תוך ימי מלאת של הא' ומביאה קרבן משום הסנדל שהיה אחר מלאת ואין אנו צריכין לדחוק בגיורת שהוא דוחק גדול לפי מה דמסיק שכשהן יוצאין אין יוצאין אלא כרוכים דצ"ל למסקנא שטבלה בין זה לזה שהוא רחוק ממציאות ואפשר משום דסתם בר פלוגתי' דר"י הוא ר"ש ות"ק פליג התם על ר"ש מש"ה לא ניחא להש"ס לאוקמי הכי. מיהו המהרש"א כ' לקמן דף ל"א דת"ק דר"י הוא ר"מ אבל רש"י בעירובין דף מ"ו ע"ב כתב דבר פלוגתא דר"ש מסתמא ר"י הוא. גם אפשר דבזמן מועט כזה אין דרך לעשות סנדל (ועיין במס' ברכות דף ס' ע"א גרסינן מארבעים יום ועד ג"ח יבקש רחמים שלא יהא סנדל מוכח דאחר מ' יום אפשר לעשות סנדל) ואיפכא ליכא לאוקמי אליבא דת"ק וכגון שילדה סנדל ביום פ' ולד גמור לאחר שקיעת החמה דהא משמע התם דמביאה קרבן על הסנדל ואלו בנדון זה אינה מביאה קרבן לא על הסנדל שהי' תוך מלאת הראשון ולא על הולד שהוא תוך מלאת דסנדל אח"ז ראיתי שבירושלמי בפרקין מתרץ כן:

רש"י ד"ה הוי לידה וכו' אבל סנדל עד דנפיק רובא וכו' דהכי אמרינן בבכורות אין הראש פוטר בנפלים. עכ"ל ולכאורה תמוה דהא איתותב שמואל התם וכמ"ש התוס' כאן מיהו נראה מדברי רש"י שם דהא דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים היינו אפי' בראשו חי ובהא איתותב שם ממתני' אבל ביצא ראשו מת כ"ע מודים דאינו פוטר בנפלים וכן מוכח מרש"י ר"פ בהמה המקשה שכ' דהא דנקט מתני' בן שמונה שיצא ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה ואין בכור לכהן הא דנקט ראשו משום רבותא דאינו בכור לכהן דאפי' לא יצא רק ראשו הבא אחריו אינו בכור לכהן אבל לענין נחלה אפי' יצא כולו הבא אחריו בכור לנחלה וא"כ כיון דמשום רבותא דבכור לכהן נקט ראשו אי ס"ד דאפילו בראשו מת פוטר הבא אחריו ליתני רבותא טפי בן שמנה שהוציא ראשו מת ולמה נקט ראשו חי א"ו דדוקא ראשו חי פוטר הבא אחריו ולא בראשו מת דבהא לא איתותב שמואל אדרבה מתני' מסייע ליה וליכא מאן דפליג עליו וכ"כ הרמב"ם בהל' בכורות ובטי"ד ובש"ע סי' ש"ה וצדקו דברי רש"י דבסנדל כ"ע מודו דאין הראש פוטר ודלא כמ"ש בשו"ת פמ"א סי' ו' דאפי' בראשו פוטר להבא אחריו והא דנקט ראשו חי לרבותא דבכור לנחלה נקט דאפי' ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה והא ליתא דאי לרבותא דבכור לנחלה נחית ליתני רבותא טפי דאפי' יצא כולו וכנ"ל (מיהו לישנא דמתני' דתני אע"פ שיצא ראשו חי משמע לכאורה כדברי הפמ"א מיהו בסדר המשניות ל"ג אע"פ) אמנם מדברי התוס' ד"ה סנדל מוכח דס"ל דאפי' ראשו מת בנפלים פוטר להבא אחריו ולדעתם צ"ל הא דנקט במתני' ראשו חי משום רבותא דבכור לנחלה נקט ומעתה קשה דאי משום רבותא דבכור לנחלה נחית ליתני רבותא טפי דאפי' יצא כולו אפ"ה השני בכור לנחלה ע"כ ס"ל כדעת הש"י שהביא הסמ"ע סי' רע"ו דביצא כולו אין השני בכור לנחלה וגוף התשובת ש"י אין כעת תח"י לעיין בו:

המהרש"א מק' לשיטת הירושלמי שהביא התוס' דהולד שעם הסנדל אינו מתקיים א"כ ק' סנדל דתנן גבי בכורות למאי הלכתא ותי' דאיכא לאוקמי כר"ש וביצא הולד דרך דופן וכו' ותלמודא דידן לא בעי לאוקמי הכי וע"ש ולכאורה אין לדבריו שחר דלמא תלמודא דידן לא בעי לאוקמי הכי משום דס"ל דאפשר להתקיים כדמוכח מסוגיא להדיא ונראה כוונתו דלכאורה ק' על המק' מעיקרא שהקשה סנדל דתנן גבי בכורות למאי הלכתא איך לא ידע לשנויי להבא אחריו וכן הרגיש מהרמ"ל וצ"ל כתי' מוהר"מ דהמקשה ס"ד דולד שעמו א"א להתקיים (וגם מדמקשה הש"ס למאי הלכתא וכו' עדיפא ה"ל להקשות למאי דס"ד להבא אחריו לסוף שנה דאמאי הוי בכור לנחלה הא קדמי' הולד שעם הסנדל א"ו דס"ל שהולד עם הסנדל א"י להתקיים ולפ"ז שפיר קשה דאמאי נאיד מסברת המקשה ומשני דאפשר להתקיים ה"ל לשנויי דהא מני ר"ש וכסברת המקשה דא"א להתקיים אלא דלא רצה לאוקמי כר"ש ולא כרבנן וכמ"ש מהרש"א והנה לכאורה גם לדברים אלו אין הבנה דהא כרבנן נמי מצי אתי' ואי משום דרבנן ס"ל התם דהנולד אחר יוצא דופן אינו בכור לכהן וא"כ הוי קשיא דמאי ארי' משום סנדל ת"ל משום יוצא דופן ניפטור מבכורה ז"א דהא אמרינן התם דטעמא דרבנן דבכור לכולה מלתא בעי מש"ה השני פטור מן הבכורה הא ניחא אם היוצא דופן הוי בן קיימא ואם כן הראשון הוא בכור לנחלה משום הכי שני פטור מה' סלעים דלאו בכור לכולה מלתא הוא אבל כשהראשון הוא נפל השני שאחר יוצא דופן הוא בכור לכולה מלתא וא"כ אי לאו דסנדל פטור היה השני בכור לכהן אף לרבנן וצ"ל דס"ל להמהרש"א דהא דאמרינן התם דבעינן בכור לכולה מלתא היינו דאפילו הוי השני בכור לנחלה כגון שהראשון שיצא דרך דופן לא היה ב"ק אפ"ה השני פטור מה' סלעים דבעי נמי בכור לולדות וזה לא הוי בכור לולדות שהרי קדם לו היוצא דופן אמנם בט"ז בסס"י ש"ה משמע להדיא כמ"ש לעיל דבנחלה תליא מלתא דאם הראשון אינו ב"ק מקרי השני בכור לכולה מלתא וחייב בה' סלעים לפ"ז אין מקום לדברי המהרש"א ז"ל גם לפמ"ש הרמב"ם לפי' המשניות במס' בכורות שא"א עוד שתתעבר ותלד לאחר שיצא הולד דרך דופן ג"כ אין מקום לדברי המהרש"א ז"ל ומ"ש מוהרמ"ל שהפי' הסוגיא בתלמודא דידן נמי כשיטת הירושלמי והא דמשני הש"ס להבא אחריו היינו לאחר שנה או שנתים וקמ"ל מתני' דהולד שעם יוצא דופן א"י להתקיים ומש"ה הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן דבריו תמוהים דא"א לפרש כן בשנויא דר"פ ובשנויא דר"ה בר תחליפא דמוקי למתני' דבכורות שיצא דרך ראשיהן או דרך מרגלותיהן ומתני' מיירי בולד שעמו:

ע"ב רש"י ד"ה מכאן ואילך חוששין וכו' וא"נ הוי האי ולד נקבה כו'. שאם תראה וה"ה דנ"מ דמשכי שבועים דידה מיום שהפילה השליא וכמ"ש רש"י לעיל בל"א:

שם ד"ה אלא בדבר של קיימא וכו' שאם הפילה דבר שאין ראויה לבריית נשמה כו'. הוכרח לזה כי היכי דלא ליסתר דרב אדרב דהא לעיל אר"י משמיה דרב כל ג' ימים הראשונים תולין ומוקי' לה בנפל אלמא דתולין שליא אפי' בנפל מש"ה פי' רש"י דהכא מיירי בדבר שאין ראוי ליצירת נשמה אבל הרשב"א בתה"א פי' הדבר כפשטיה דלא תלינן שליא בנפל כלל ופליג אדר"י א"ר לעיל ומש"ה חזיא שמואל לר"י בישות דאמר משמיה דרב איפכא ועיין בב"י סימן קצ"ד מ"ש בזה וממש"ל ד"ט מוכח כדברי רש"י דנפל מיקרי דש"ק דאל"כ קשיא מה שהקשיתי לעיל דמה מקשה קושי סמוך ללידה רחמנא טהריה דלמא ס"ל אין קישוי לנפלים א"ו צ"ל דהוכיח מדנקט כ"ד שאינו ש"ק וכמש"ל ואי ס"ד דנפל נמי מקרי דבר שאינו ש"ק הדרה הקו' לדוכתה א"ו כדעת רש"י:

תוס' ד"ה תחלתו כ"ש כו' ומפרש התם ברש"י כו'. ובפירש"י שלפנינו פירש שם כמו כאן וכבר הרגיש בזה המגי' בפי' הר"ש על מס' כלים במשנה זו עיין שם:

דף כז תיובתא. ופירש"י תיובתא דרבי דאמר דבר שאינו שאלה ולא פירוש דקו' הש"ס הוא על רבי דאמר אין תולין אלא דבר שיש במינו שלי' והכא אמר דחוששין משום דעל רבי א"א לאקשויי מברייתא דא"ל דרבי פליג עלה אלא דמקשה על מציאות דרבי אמר שהוא דבר שאינו ובברייתא אמר שאפשר במציאות ובהא דוחק דפליג אהדדי ומיהו בס' תה"א משמע דתיובתא הוא אר' מהא דחוששין ע"ש כן אמר בני הבחור הר"ר יואל ז"ל אח"ז ראיתי שכ"כ בספר הכריתות:

תוס' ד"ה חומר ב' ולדות וכו'. מוכח מתוס' דהיכא דאתיליד זכר ואח"כ ספק ולד א"צ לישב אלא משום זכר דהא ליכא תרי ס"ס דסתרי אהדדי אמנם מדברי הפוסקים והטור סימן קצ"ד לא משמע כן אלא אפילו ספק ולד בהדי זכר מחויבת לישב ימי טומאה דנקבה משום הספק אע"ג דליכא ס"ס דסתרי אהדדי וצ"ל דס"ל כמ"ש התוספות לקמן דף כ"ט ד"ה תשב לזכר דבשמעתין דטועה מחמרינן אע"ג דאיכא כמה ספיקי והכי ס"ל לרש"י כאן בשמעתין ומכ"ש התוספות כאן לפירש"י. עיין ח"ש מ"ש על התוספות וכוונתו דהכא אינו סותר אלא חד צד של הס"ס ור"ל אותו צד דאמרינן מעיקרא שמא זכר הוא ולבסוף באנו לומר דנקבה הוא אבל מטעם דשמא אינו ולד אותו ספק נשאר בין מעיקרא ובין לבסוף משא"כ בב"ק בהא דשליא שיצא מקצתו ביום א' כל השני צדדים ס"ס באנו לסתור לבסוף ע"ש:

בגמ' מ"ט דר"ש קסבר כל טומאה שנתערב בה וכו'. והא דאמר ר"ש במתניתין טעמא דנימוק משום דאי לאו דנימוק לא שייך ביה ביטול ופשוט:

תוס' ד"ה מ"ט דר"ש וכו' לכך נראה לר"י וכו' וה"פ מ"ט דר"ש הרי יש כאן מת שלם וכו'. ולפ"ז צ"ל למאי דס"ד השתא דטעמא דר"ש משום ביטול מקצת ע"כ הא דמודה ר"מ בבית החיצון היינו משום דנימוק כולה ונעשה כמים בעלמא ולא מקרי מת שלם דאין לומר דטעמא דר"מ נמי משום ביטול מקצת ובהא פליג אר"ש דס"ל בבית הפנימי אין נימוק כלל אפילו ביטול מקצת ליכא משא"כ בבית החיצון דאיכא ביטול מקצת ז"א חדא דא"כ אף ר"מ ס"ל כר"ש דכל טומאה שנתערב בה מין אחר וכו' וא"כ ת"ק דהתם דפליג אר"ש ומטמא בנפל בתוכו עפר כ"ש מני ועוד מדקאמר ר"מ אינו דומה נימוק פ"א לנימוק ב"פ משמע דאף ר"מ סבר דבפנים נימוק קצת וכמ"ש מהרש"א א"ו דאף ר"מ סבר דמקצת נימוק מבפנים אלא דפליג אר"ש ואמר כל טומאה שנתערב מין אחר טמא וא"ל דא"כ מאי דוחקיה לאוקמי טעמא דר"ש משום ביטול מקצת דלמא טעמא דר"ש דס"ל דכולה נימוק ונעשה כמים בעלמא כמו דבעינן לאוקמי לאוקימתא דר"י ודר"ל דפליגי ר"מ ור"ש בהא דלר"ש נתבטל ברוב בבית הפנימי לר"י ולר"ל נתבלבלה צורתו בבית הפנימי משא"כ לר"מ עד בית החיצון יש לומר לרב המנונא דחיקא ליה לאוקמי בפלוגתא רחוקה שיחלקו במציאות אם נימוק או לאו מש"ה ניחא ליה לר"ה לאוקמי דכ"ע ס"ל דנימוק מקצת אלא דר"ש לשיטתו אזיל וס"ל משום ביטול מקצת ור"מ איהו הוא ת"ק דר"ש דהתם אבל לאוקימתא דר"י ודר"ל ע"כ צ"ל דבהא פליגי ר"מ ור"ש אם נימוק לגמרי בבית הפנימי או שנתבלבלה הצורה או לאו. ומעתה צדקו דברי התוס' שכתבו לקמן וא"ת למאי דס"ד השתא כו' כלומר כיון דלא ניחא ליה דפליגי ר"ש ור"מ במציאות וגם למאי דס"ד השתא ע"כ טעמא דר"מ בבית החיצון משום ביטול כולה דאל"כ ת"ק דהתם מני א"כ היכי קתני בברייתא כשם שאינו כו' הלא גם לר"ש לא נתבטל כולו בבית הפנימי כמו בביה"ח דע"כ בביה"ח נתבטל כלו דאל"כ מ"ט דר"מ דא"ל משום ביטול מקצת דא"כ ת"ק דהתם מני ועוד הא ר"ה לא ניחא ליה לאוקמי שיחלקו במציאות וכמש"ל ולזה תירצו התוס' דה"ק ר"ש כשם שאתה מודה בביה"ח שנימוק כולה ה"נ מודה לי דבבית הפנימי נימוק מקצת ואיכא ביטול משהו ואהא השיב ר"מ אינו דומה כו' דבביה"ח נימוק כולה משא"כ בביה"פ אף דנימוק משהו מ"מ אפי' הך משהו לא נתבטל דלית ליה הך סברא דכל טומאה וכו' כנלע"ד פי' הסוגיא לפי פי' התוספות והוא על דרך שכתב הרש"ל דמדר"מ מוכח דבבית החיצון נימוק כולה אבל מה שכתב מהרש"א דהוכחת תוספות דבביה"ח נימוק כולה הוא מדאמר ר"ש בפשיטות לר"מ אי אתה מודה כו' לא ידעתי למה כתבו תוספות בקושיתם וז"ל למאי דס"ד דר"ש וכו' הלא זה קשה לכולה אוקימתא דע"כ בבית החיצון נימוק טפי מדאמר הכי בפשיטות אבל לדברינו הנ"ל ניחא דעיקר הוכחת התוס' ע"כ טעמא דר"מ דבביה"ח נימוק הכל דאל"כ ת"ק דהתם מני דס"ל דאין ד"א מבטלו וכמ"ש הרמב"ן בחדושיו וגם דא"כ צ"ל דפליגי ר"מ ור"ש במציאות והא לא ניחא לי' לר"ה לאוקמי הכי משא"כ לאוקימתא דר"י ודר"ל ע"כ דפליגי בהכי והא דלא מוקמי ר"י ור"ל דטעמא דר"ש משום דנימוק לגמרי והוי כמיא בעלמא ולא מקרי מת שלם צ"ל דס"ל דאפילו הכי מת שלם מיקרי גם יתר דברי המהרש"א אינם מובנים לי שכתב על דברי מהרש"ל דאימא בהא פליגי ר"מ ור"ש דר"ש משוה ור"מ אינו משוה והוא סותר דברי עצמו שכתב לקמן דע"כ ר"מ נמי אית ליה בביטול משהו בפנים מדקאמר אינו דומה נימוק פ"א וכו' גם דבריו אלו אין להם הכרח כ"כ אף דאמר ר"מ אינו דומה נימוק פ"א ר"ל אף דנימוק עדיין לא נימוק כ"כ עד שיחול עליו שם ביטול ועדיין צ"ע בתוס' משמע דלאוקימתא דר"י בטל כל השפיר ולכאורה לא היו צריכין לזה דאפילו אי נימא דבטל משהו ברוב מ"מ טהור לר"ש דתו לא מיקרי מת שלם אמנם לדברי מהרש"א ניחא דא"כ מ"ט דר"מ הא אף ר"מ מודה דנתבטל משהו דבשלמא לאוקימתא דרה"מ י"ל דלא ס"ל לר"מ הא דכל טומאה שנתערבה בה מין אחר אלא כת"ק אבל לר"י דאיכא ביטול ברוב קשיא מ"ט דר"מ א"ו לאוקימתא דר"י אף דנתבטל משהו מ"מ שלם מיקרי אלא דפליגי ר"מ ור"ש אם נימוק הכל בבית הפנימי או לאו ועיין בתוס' בבכורות דף כ"ג שכתבו בהדיא כן דלר"י בטלה מקצת וע"ש:

ועם מש"ל יש לומר הא דאמר ר"פ והיינו טעמא דר"י ור"י דלכאורה הוא שפת יתר כמו דאחיכו עליה אף דאר"פ אפילו כי הא מלתא וכו' מ"מ מאי קמ"ל בזה אחר שאין בו שום חידוש וע"פ דברינו שכתבנו דמש"ה מוקי ר"ה טעמא דר"ש משום ביטול משהו ולא ניחא ליה לאוקמי טעמא דר"ש שכולה נימוק ובטלה מתורת מת שלם כמו דאית ליה לר"מ בביה"ח אלא משום דלא ניחא ליה שיחלקו במציאות אם נימוק לגמרי או לאו אך לכאורה עכ"ז ה"מ רה"מ לאוקמי פלוגתייהו בפשיטות דבהא פליגי ר"ש ור"מ דר"מ מספקא ליה אם נימוק לגמרי בפנים מש"ה מספיקא מטמא הבית לפי דהבית רה"י וכמ"ש התוספות לעיל דף י"ח ע"א ד"ה שליא בבית ור"ש לטעמיה דס"ל בריש מכילתין גבי מקוה דאפי' ברה"י תולין וכתבו התוספות שם דדוקא גבי מקוה אית ליה לר"ש תולין לפי שאין כאן שום חזקה דנגד חזקת מקוה איתא חזקת גברא על טומאתו אבל היכא דאיכא חזקה מוקמינן ליה אחזקה משום דלית ליה הלכתא ברה"י משום הכי מטהר כאן משום דמוקמינן הבית בחזקת טהרה אך כ"ז ניחא לר"ש אבל כיון דר"י ור"י ס"ל בהא כר"ש ובודאי דלדידהו נמי צריך טעמא ולר"י ליכא למימר הכי דהא ר"י אית ליה במסכת טהרות ומייתי לה במסכת שבת דף ט"ז ע"ב דאפילו בטומאה דרבנן אית ליה שורפין ברה"י וע"ש גבי ו' ספיקות וא"כ לר"י ליכא לשנויי מש"ה אמר רה"מ דטעמא דר"ש משום ביטול משהו ובהא א"ל דר"י ור"י בהא כר"ש ס"ל דבנצרף לו ד"א בטלה וז"ש ר"פ משום דקשיא לכאורה דל"ל הך טעמא לר"ש ת"ל משום דספק טומאה מוקמינן אחזקה לר"ש אפילו ברה"י לכך אמר ר"פ והיינו טעמא דר"י ור"י ולר"י ליכא לשנויי הכי מש"ה הוצרך רה"מ לשנויי ביטול משהו ולא אמר ר"פ אלא לאסוקי מלתא דרבי' והש"ס מק' דאף זה פשיטא ולכך אמר