חידוד הלכות על נדה צז

ע"ב בפירש"י ד"ה בבשרה וכו'. האי קרא בנדה כתיב ומיהו מרבינן נמי זבה מדכתיב זובה בבשרה וכן הוא לקמן דף מ"א ע"ב:

דף כב רבא אמר דכ"ע אין דרכה של אשה כו'. כתבתי בתשובת שאלה דלפירוש רש"י ע"כ הך אין דרכה דאמר רבא אין הפירוש כמו אין דרכה דאמר אביי דלאביי פירוש אין דרכה וכו' לפיכך אין זו דם נדה אלא דם חתיכה אבל בדברי רבא ליכא למימר הכי אלא דה"ק רבא כיון דאין דרכה לראות בחתיכה אע"ג דודאי דם נדה הוא אפילו הכי טהורה כיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילין לראות דאין לפרש הכא כמו בשינוי דאביי דה"ק רבא דאין דרכה ואם כן לאו דם נדה הוא וא"כ לכ"ע לאו דם נדה הוא אלא דם חתיכה אם כן קשה קרא דבבשרה ל"ל למעוטי חתיכה ת"ל דאין זה דם נדה וא"ל דה"ק דדרשינן לטעמא דקרא דמש"ה ממעטים משום דלאו ד"נ הוא ז"א דא"כ הכניסה שפופרת דודאי ד"נ לכ"ע טמאה וזו נגד הסוגיא דעיקר שנוי דאביי ורבא אינו אלא דלא נימא דשפופרת תנאי היא ואיך יתרץ רבא דלא להוי כתנאי ולכ"ע לית ליה הא דשפופרת ואין זה סוגיא בכ"מ א"ו דה"ק רבא דלכ"ע אין דרכה דאף ע"ג דדם נדה הוא אפילו הכי אשה טהורה משום שלא ראתה כדרך שהנשים רגילין לראות וכן מורה לשון רש"י ז"ל שכתב ד"ה אשה טהורה וכו' דלאו ראיה היא ומדלא כ' דלאו ד"נ הוא א"ו דלרבא לכ"ע ד"נ הוא ואפ"ה טהורה הואיל ואין דרכה וכהאי לישנא כתב רש"י לקמן דף מ"א ע"ב ביצא דם דרך דופן דלאו ראיה היא וכו' אע"ג דודאי ד"נ הוא כנ"ל ובתשובה הארכתי:

תוס' ד"ה כי פליגי בחתיכה וכו' וקשה דא"כ השתא כו' וי"ל דפליגי בחתיכה העשויה כמין שפופרת וכו'. עכ"ל. ועיין במהרש"א מה שהק' על תירוצם ובתשובה הנ"ל כתבתי ליישב קו' המהרש"א ע"פ מ"ש בתשובת מ"ב סי' מ"ט וז"ל ואין עלי תפיסה מאבעיא דר' ירמיה למ"ש למעלה שא"א להכניס שפופרת בתוך האם משום דהכי דרכו של ר' ירמיה באבעיא שלו לשאול בבה"מ שאלות זרות ורחוקות כדי להגדיל תורה ולהאדיר וכו' כדאמרינן בפ"ב דב"ב על דא אפקוה ר"י מבי מדרשא עכ"ל ולפ"ז מש"ה לא ניחא ליה לאביי לאוקמי פלוגתייהו בפלי פלויי וכ"ע אית להו דרשא דבבשרה למעוטי שפופרת דכיון שהוא מן הנמנע ליכא לאוקמי קרא להכי וא"כ לרבנן בתראי דס"ל דדם חתיכה הוא א"כ קרא דבבשרה ל"ל דלחתיכה ולשפיר לא צריך דדם חתיכה הוא ושפופרת הוא מן הנמנע מש"ה מוקי לפלוגתייהו בחתיכה עשוי כמין שפופרת וכפי' התוס' ומ"ש מהרש"א דלפירושו ניחא דפליגי בדרשה דקרא לא ידעתי מה ניחותא דהא ניחא לשנויא דאביי אבל לפרוקא דרבא דלכ"ע אין דרכה ופליגי במקור מקומו טמא א"כ לא פליגי בדרשא דבבשרה הגם שלכאורה משמע מדברי רש"י דפליגי אי מתורת ראיה ממעט או אפי' מטומאה ע"כ ז"א דע"כ מאן דאית ליה מקור מקומו טמא לאו מהאי קרא מפיק ליה אלא הל"מ היא דמקור מקומו טמא וכמ"ש התוס' לעיל בדף ט"ז בפלוגתא דרשב"ג ורבי ראיתי מי שהקשה על סברת הר"ש מהא דלקמן דף מ"א ע"ב דאמר ר"י משום רשב"י מנין שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה וכו' וא"כ ל"ל קרא ת"ל שאין דרכה בכך שתראה דם דרך דופן ולק"מ למאי דמסיק רבא דלכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כו' וא"כ ר"י דאמר משום רשב"י לעיל המפלת חתיכה קורעה אם יש דם אגור בתוכו טמאה ע"כ דס"ל דאע"ג דאין דרכה אפ"ה טמאה משום דלא חייץ כלל דמין במינו אינו חוצץ אע"פ שלא ראתה כדרך שהנשים רגילין לראות אפ"ה טמאה וא"כ ע"כ רשב"י לית ליה הך סברא מש"ה איצטריך לקרא:

תוס' ד"ה למימרא וכו' ומנ"ל דנוגע הוי וכו' וי"ל דילפינן וכו' דנוגע מרבינן מאיש איש. עכ"ל. ט"ס הוא וצ"ל מרבינן מאו איש כו':

תוס' ד"ה אלא מעתה כו' ושמא אפי' רואה נמי לא הוי אב הטומאה משום דרשא עכ"ל. יש לדקדק איך אפשר דהוי אב הטומאה ומטמא אדם וכלים א"כ קשיא ל"ל קרא דורחצו גבי איש אשר ישכב את אשה ש"ז ואי משום דמגע בית הסתרים הוא כדלקמן דף מ"א ע"ב ת"ל דטמאה מחמת האיש שנגע בה א"ו דאינו אלא ראשון לטומאה מיהו י"ל דאכתי מנ"ל דאינו אלא ראשון דלמא מטמא בגדים וכלים ולא אדם וכמ"ש התוס' ד"ה למימרא וכו' דמה"ט הוי ס"ד דש"ז מטמא בגדים ולא אדם יע"ש ודוק. מיהו י"ל דה"ט דמ"ד דאינו אלא נוגע משום דס"ל מדלא מטמא אדם מכלל דלאו רואה הוא ואין אנו צריכין לדברי התוס' דיליף מדאיתקש לשרץ:

ע"ב תוס' ד"ה אבל דם דרכיך וא"ת והא ד"נ נמי קתני לקמן וכו'. עיין במהרש"א דקושית תוס' היא דהא חזינן דדם אע"ג דרכיך אינו נימוח במעל"ע יע"ש ומוכח מתוס' כאן דס"ל כשיטת הרז"ה והרא"ש אע"ג דאין צורת בריה עליו היכא דלא נימוח תוך מעל"ע טהורה ואמרי' דחתיכה היא ולא דם דאלת"ה אלא כשיטת הראב"ד והרשב"א דדוקא היכא דצורת בריה עליו אבל בלא"ה אע"ג דאינו נימוח טמאה קשה א"כ מאי משני תוספות דהתם מיירי בדם נדה שנפל על הבגד ונתייבש ביותר וכו' אכתי קשה דהא חזינן בחתיכת אדום ואין צורת בריה עליו דטמאה אע"ג דאינו נימוח במעל"ע וא"כ איכא דם דאינו נימוח במעל"ע ואמאי מהני הכא מעל"ע וא"ל דשאני הכא דאיכא צורת בריה עליו אז אמרינן כיון דרוב פעמים נימוח דם תוך מעל"ע מסתמא בריה הוא משא"כ היכא דאין צורת בריה עליו דליכא למיתלי בבריה ואמרינן דדם הוא ונתקשה ביותר אף שהוא נגד הרוב כיון דליכא למיתלי בבריה ודאי דם הוא א"כ מעיקרא לא מקשי' מידי וה"ל לשנויי דשאני הכא דצורתן מוכיח עליהן משא"כ במתני' דלקמן דלא מיירי בבריה ולא היו צריכין לחלק בין דם שנפל על הבגד לדם דעלמא א"ו דס"ל להתוס' כשיטת הרז"ה והרא"ש:

בא"ד וע"ק דהתם כו'. צ"ע מאי קשיא להו הא כבר כתבו דמתני' מיירי שנפל על הבגד ונתייבש ביותר אבל באפי נפשיה הוא רכיך:

תוס' ד"ה או דלמא ל"ש וכו' תימא דבפ' ד"נ וכו'. לא זכיתי להבין דבריהם דמאי קושיא דהתם ידעינן דודאי נבלה או שרץ הוא אלא דלא מטמא יבשים וכשחזרו בתוך מעל"ע ונעשו לחין מקרי לחין משא"כ אם לא נימוח בתוך מעל"ע אע"ג דאפשר שיהיה נימוח אם ישרה עוד במים או ע"י מיעוך בצפורן מ"מ יבש מקרי כיון שלא נימוח תוך מעל"ע שכך שיערו חכמים אבל הכא דמספקינן אם בריה הוא או דם נדה הוא ואלו ידעינן דודאי דם נדה הוא אפי' לא נימוח תוך מעל"ע אפ"ה טמאה דהא ד"נ הוא מהנך דמטמא יבש ולא מהני מעל"ע אלא דאמרינן כיון דלא נימוח תוך מעל"ע מסתמא בריה הוא מש"ה אמר רשב"ג דמעל"ע לא מהני דלמא דם יבש הוא עד שממעך בצפורן ולא נימוח ואז ידעינן שנימוח ע"י מיעוך צפורן מ"מ יבש מקרי וצ"ע:

דף כ"ג ברש"י ד"ה אפני' כרבנן וכו'. ועיין מוהרמ"ל שכוונת רש"י לתרץ קו' תוס' ד"ה וילפינן וכו' ופשוט הוא ועי"ל דכוונת רש"י דאי כר"י קשה דנילף תרתי ג"ש דבהמה ודתנין ומה שהוכיחו התו' ד"ה זו היא שיבה וכו' דע"כ לא נתקבלה תרוייהו היינו לשיטת' דס"ל דשנויא דהש"ס אזלי אליבא דר"י משא"כ לפירש"י וכמ"ש מהרש"א שם ולפ"ז יתורץ נמי קו' מהרש"א שהק' לקמן דל"ל להש"ס לתרץ דהכא איכא פירכא אמאי לא ניחא להו לרבנן אית ליה נמי כר"י דהיכא דאיכא מופנה מב' צדדים ומופנה מצד א' שבקינן למופנה מצד א' ואפי' ליכא פירכא דא"כ הוי קשיא ניליף תרתי ג"ש ולכך הוצרך הש"ס לומר דהכא איכא פירכא:

שם בגמ' למאי נ"מ לאתסורי באחותה וכו'. ועיין בחדושי הרמב"ן שחולק אפירוש רש"י דא"כ ה"ל לומר דנ"מ לאתסורי באמה או אם אמה א"ו כיון דלאו בר קיימא ה"ל כבת ח' דה"ל כאבן לכל דבר ועיין בבי"ש סי' ל"ז ס"ק ב' מ"ש בזה והן הן דברי הרמב"ן הנ"ל:

תוס' ד"ה וילפינן כו' דהשתא תנין לא מופנה כלל וכו'. דבריהם מגומגמים דהא השתא דלא ניכתוב הפנאה דאדם ומסתמא הי' ראוי לכתוב תיבת ויצר ולא ניכתוב תיבת ויברא וא"כ גבי תנין לא הוי גז"ש כלל דהא התם כתיב ויברא ואלו גבי אדם כתיב ויצר ולפי שיטתם דלא נתקבלה רק חדא ג"ש א"כ מדדמי ילפינן עדיפא ה"ל למימר שנשתוק מהפנאה דאדם ואז גבי תנין ליכא ג"ש כלל ועיין בחדושי הרמב"ן והר"ן מ"ש בזה:

ע"ב רבא אמר חסא הגבן והעין וכו' מיתיבי צורת פנים שאמרו וכו'. עיין במהרש"א מה שהקשה לפירש"י ולפי עניות דעתי נראה לתרץ דלא קשה מידי לפמ"ש בחדושי הרמב"ן ז"ל לפירש"י וז"ל דר"י משמי' דרב פליג אדשמואל ואדר"י דפירש"י לעיל טעמא דר"מ משום יצירה יצירה או משום גלגל עין שלדבריהם אפי' תיש גמור במעי אשה ולד מעלי' הוא לר"מ וכו' ולר"י משמיה דרב לית ליה הנהו טעמא אלא ר"מ ורבנן בסברא בעלמא פליגי שר"מ אומר מצורת אדם בעינן והאיכא וחכ"א כל צורת ממש וה"ה לר"מ במצח ועין וגבן ולסת וגבות הזקן סגי' אלא להכי נקט פניו אדם ועין א' בבהמה להודיעך כחן דרבנן וכו' והא דתניא לעיל נראין דברי ר"מ בבהמה וחי' בהכי נמי מתוקמי בבהמה וחי' ומקצת סימנים דאדם דכיון דהא עצמה עיניה הולכות כשל אדם במקצת סימנים לעשות כאדם גמור משא"כ בעופות שאפי' כל פניו כאדם ועיניו לצדדים אינו כלום והאי דדחי רב אחאי בריה דרבה לעיל תבדוק לרבנן דמודו רבנן בקרי' וקפוף הואיל ויש להם לסתות כאדם דחי' בעלמא הוא דדחי אבל לפום מסקנא לרבנן לסתות חדא מצורות דפנים נינהו וצריך נמי גבן וגבות זקן דאדם ועין דאדם באוכמא עכ"ל אך כ"ז אי נימא דלר"מ סגי' במקצת צורה אבל אי נימא דר"מ בעי כל צורה ממש כאדם א"כ ע"כ צ"ל דבתרתי פליגי דהא איפכא אי' במתני' דלר"מ ולד ולחכמים אינו ולד וע"כ דבתרתי פליגי דהיכא דלית ליה כלל צורת אדם רק תיש גמור אית ליה לר"מ דהוי ולד ולרבנן אינו ולד וטעמא דר"מ משום ג"ש דיצירה והיכא דאית ליה צורת אדם ס"ל לר"מ דבעי' כל צורה שלימה משום דגרע מבהמה ממש דהתם יצירה כתיב וכמ"ש התו' ומעתה הא דאמר לעיל ובעופות תבדוק ע"כ דאתי' אליבא דרבנן דאי לר"מ כיון דאמר ברישא המפלת כמין בהמה וחי' לר"מ ולד ולחכמים אינו ולד ע"כ מיירי שאין לו צורת אדם כלל דאי באית ליה צורת אדם אדרבה רמ"א דאינו ולד וחכמים ס"ל דהוי ולד אפי' במקצת סימנים דאדם א"ו דמיירי בתיש גמור וא"כ הא דאמר בעופות תבדוק ע"כ אתי' אליבא דרבנן דלא גמרי יצירה יצירה ואפ"ה מודים בקרי' וקפופא משום דיש להם לסתות כאדם וע"כ דס"ל דבחד נמי סגי' דלא כחסא דלחסא מה מהני חד סימן דהא בעי כולהו בחד צד ולפ"ז לק"מ קו' מהרש"א הנ"ל דאליבא דרבא א"ח דס"ל אליבא דרבנן בעי בחד צד כאדם א"כ ע"כ הא דאמר בעופות תבדוק ע"כ אליבא דר"מ אתי' דאי אליבא דרבנן בחד צד בעי לכולה סימנים כאדם וע"כ ר"מ כל צורות היינו כל דהו דאי בעי ר"מ לכולהו סימני' כאדם ובתרתי פליגי א"כ הא דאמר בעופות תבדוק אליבא דמאן תרמי' דלא ניחא לרש"י דיפלוג הך ברייתא אדר"א ב"צ מש"ה פירש דהך כל היינו כ"ש וא"כ אתי' לר"מ אבל לפי סברת המקשה דלרבנן בחד סגי' א"כ י"ל דהאי כל צורות לר"מ היינו כל צורה ממש והא דאמר בעופות תבדוק אתי' אליבא דרבנן דלא בעי אלא חד סימן כאדם והא דאמר רחב"ג נראין ס"ל דבתרתי פליגי בין בשאר עופות בין בקרי' וקפופא ורחב"ג מכריע מטעמא דנפשיה וכן צ"ל נמי לשיטת המהרש"א שכתב וז"ל דע"כ רש"י סובר דכל צורה דר"מ לית לן לפרש הכי משום דלא גרע מכולה בהמה עכ"ל לכאורה קשה דאם רש"י סבור כן א"כ מה זה שכ' רש"י וז"ל ואע"ג דמצי לאוקמי כדאיתא וכר"מ דאמר כל דהו צורת עכ"ל דאי כר"מ אמאי קאמר חוץ מן האוזן וכי גרע מכולה בהמה א"ו דהא דכ' המהרש"א דלא ניחא לרש"י לפרש הכי משום דלא גרע מכולה בהמה היינו לפום מאי דנימא דס"ל לר"מ כל צורת ממש כאדם ואז ע"כ צ"ל דבתרתי פליגי ר"מ ורבנן בבהמה ממש ס"ל לר"מ דהוי ולד משום גז"ש דיצירה ובדומה לאדם נמי פליגי מש"ה כ' המהרש"א שפיר דס"ל לרש"י דליכא למימר דר"מ בעי כל צורת ממש כאדם מה"ת יגרע מכולה בהמה אבל לפי האמת דלר"מ לא בעי אלא צורה כל דהו א"כ יש לומר דבהא פליגי במתני' ר"מ ורבנן ולר"מ הוי ולד היינו דוקא דאיכא מקצת סימנים דלר"מ הוי ולד ולרבנן לא הוי ולד עד דאיכא כולה סימנים לרב ולחסא חצי פרצוף והיינו דפליגי בסברא בעלמא וכשיטת הרמב"ן או לשיטת המהרש"א שכ' בתוס' ד"ה לאתסורי באחותה ולקמן גבי המפלת דמות לילה דכיון דהך ג"ש איכא פירכא מוקמינן הג"ש למיסתבר טפי והיינו היכא דאיכא קצת צורה מאדם ולפ"ז שפיר כ' רש"י דה"מ לאוקמי כר"מ ולא קשה דאמאי קאמר חוץ מאוזן וכי גרע מכולה בהמה ז"א דהשתא לפי המסקנא אית ליה לר"מ דבעי דוקא מקצת צורת אדם אבל היכא דלית ליה כלל שום צורה אף ר"מ מודה:

דף כ"ד בין ר' ינאי לר"י א"ב דר"א. ובכ"מ פ"י הלכות א"ב תמה על הרמב"ם שפסק כר"י ובהלכות שחיטה פסק כר"א וע"ש ובס' כו"פ תי' דרמב"ם לשיטתו שכ' כל היכא דאמרינן ניטל טרפה אם חסר מתחלת ברייתו כשרה וא"כ הא דאמרינן דפליגי בדר"א היינו דכ"ע אית להו דר"א לענין ניטל אלא דפליגי בחסר אי איתא דר"א ופסק כר"י דניטל לחוד וחסר לחוד אך ז"א דלישנא דסוגי' מוכח דפליגי בפי' הברייתא דאמר כדי שינטל מן החי וימות ואמר כמה כדי שינטל מן החי וכו' משמע דבנטילה פליגי ולפענ"ד נראה דהרמב"ם סמך אהא דרבא דאמר בירך א' מן הצד אמו טמאה וכמ"ש הרמב"ם עצמו להא דרבא וס"ל להרמב"ם דאף רבא אית ליה דר"א אלא דס"ל דבחסר ירך ראוי' לבריית נשמה וכדאיתא בברייתא דלקמן אף דהוא נבלה מחיים מ"מ לדידי' י"ל דיש חילוק בין ניטל לחסר מתחלת ברייתו ורבא לית ליה כברייתא דס"ל דתלי' בכל שאלו ינטל מן החי אלא כברייתא דלקמן דתני תנא קמי' דרב ומעתה י"ל דאף רבא ס"ל דטרפה אינה חי' ואפ"ה בושטו נקוב אמו טמאה דלא תליא כלל בחיות אלא בבריית נשמה ומה שלא הביא הרמב"ם ושטו נקוב אמו טמאה משום דממילא שמעת מינה כיון שפסק ושטו אטום אמו טהורה משמע כל דלאו אטום אמו טמאה דאמו טהורה איצטריך אבל אמו טמאה ממילא משמע וכ"כ בתשובת ח"צ סי' ע"ז ומיהו בחסר גדול עד טבורו ס"ל להרמב"ם דאף רבא מודה לר"י משום ר"י בר"י דכל כה"ג ודאי אין ראוי לבריית נשמה:

ע"ב המפלת דמות נחש. הרמב"ם פסק דהמפלת דמות נחש אמו טמאה והראב"ד תמה עליו דהא איהו פסק דבעינן כל צורת אדם ומה יועיל גלגל עינו שלו כשל אדם הא לא דמי' בשאר צורות ובכ"מ תי' דשאני נחש הואיל וכל מינו דמי' בד"א לאדם מש"ה עדיף וכ"כ ב"י סימן קצ"ד ולדעתו קשיא למה לא הביא הרמב"ם קרי' וקפופא וגם ק' הא הוכיח התו' ד"ה המפלת דמות לילית דאדרבה דזה גרע טפי כיון דכל מינו כן הוא לא יצא מכלל מינו ולא מקרי כלל דמיא לאדם:

דף כ"ה סימן ולד בבהמה וכו' א"א בשלמא וכו'. למאי דמוכח מסוגי' זו דשפיר מרוקם אף בבהמה סימן הוא לפז"ק מה שפירש"י בבכורות שם שפיר עור צורת ולד דמשמע מרוקם וליתא גם על התוס' שכתבו שם ובמס' ב"ק דשפיר אינו סימן ולד בבהמה כמו באשה וז"א לפי הסוגי' לכאן ודוק:

תוס' ד"ה כסומכוס וא"ת אם שפיר מלא דם כו'. לא ידעתי כוונתם דמאי קו' דודאי אין לדמות שפיר לחתיכה אלא דה"ק כיון דסומכוס משום ר"מ אמר בהמפלת חתיכה אם יש בתוכו דם דטמאה אלמא דלא דריש יתורא דבבשרה למעוטי שפיר וחתיכה מש"ה מטמא נמי בשפיר מלא דם אבל לר"א וחכמים דהתם דרשי בבשרה למעוטי שפיר וחתיכה א"כ הא בהדיא פליגי ע"ז וא"כ ע"כ דס"ל כיחידאה כסומכוס ולא דריש בבשרה וה"ה דהמ"ל כר"ש דהתם אלא דחדא מנייהו נקט וכן ראיתי בתה"א ואפשר דס"ל להתוס' כיון דאף ר"ש אית ליה בהא כסומכוס דלא דרשינן בבשרה להכי לא מקרי סומכוס יחידאה א"ו דמדמה שפיר לחתיכה ומש"ה אמר כיחידאה דאלו לר"ש בעינן אגור דוקא משא"כ מלא דם לא מקרי אגור והארכתי מזה בתשובה:

תוס' ד"ה שמא כר"י כו'. כ' המהרש"א ז"ל דלמא הך מלא בשר בצלול מיירי וכו' עכ"ל לא ידענא מאי קו' דא"כ למה אמר רבי שמא כר"י ס"ל דהא ודאי כר"י אמר דבצלול ודאי פליגי רבנן אר"י:

שם מחלוקת בצלול. ופירש"י במים צלולים ולדעתו צ"ל דיש חילוק לר"י בין דם למים וכ"ה בפירש"י עפ"י הגהות רש"ל ולפ"ז צ"ל הא דאמר רבי שמא כר"י ס"ל א"כ הא דאמר מלא בשר אמו טמאה לידה ולא קאמר רבותא טפי דאפילו מלא מים טמאה צ"ל כמ"ש הר"ן משום דס"ל בעכור פליגי ומש"ה קאמר מלא בשר לאשמעינן לאפוקי צלול דלא וה"ה למים עכורים וע"ש ולפ"ז קשה כיון דרבי נמי מספקא ליה ואמר לא שמעתי וכמ"ש התוס' דממתני' א"ל דמלא בשר חוששת א"כ מה חידש ר"י ואמר כך אמר אבא דהא רבי נמי טימא מספק וע"כ צ"ל דה"ק כיון דאמר טמאה לידה משמע טומאה ודאי וא"כ איך דחי רבי דלמא כר"י והיינו ע"כ דפליגי בעכור ולא בצלול דאל"כ או כר"י ס"ל לאשמעינן אפילו מלא מים אע"כ דהכי דחי ליה דלמא כר"י ובעכור פליגי ומש"ה אשמעינן במלא בשר לאשמעינן דבעכור פליגי והא אי נימא דבעכור פליגי א"כ ע"כ ר"י מספקא ליה כדמסיק לקמן ממתני' דבכורות וא"כ איך קאמר