חידוד הלכות על נדה צו

לזה אלא לטהרות ומיהו ר"ז סבר דאפילו לבעלה מ"מ לבעל נפש ראוי לחוש לזה ומסיק דלא דא"כ לבו נוקפו ופורש הא לא"ה ראוי היה לחוש ואפילו לבעלה ולפ"ז יש ליישב תמיהת הראשונים שתמהו על הרמב"ם דס"ל באשה שיש לה וסת ועברה זמן וסתה ולא בדקה מותרת לשמש בין ערה ובין ישנה שכתב להך דינא דברייתא דחמרים ופועלים לעיל דף י"ב בסתם ולא חילק וכ"כ הרי"ף והקשו ע"ז דכיון דחששו חז"ל דצריך לפרוש עונה סמוך לוסתה מכ"ש בעברה יום וסתה ולא בדקה דאסורה לשמש עד שתבדוק וליכא לתרץ כמש"ל דסמכינן כיון דלא הרגישה הא איהו מתיר אפילו בישנה דלא שייך תביעה כדמוכח בסוגיא דלעיל אבל לפ"ז ניחא דס"ל דהא דחששו חז"ל דאסורה לשמש בזמן וסתה היינו משום דלמא מחמת חימוד תשמיש תראה דאע"ג דלבעלה לא חששו לזה מ"מ בשעת וסתה חששו לזה דאיכא תרתי זמן וסתה וחשש חימוד משא"כ בעברה וסתה בלא שמוש לא חששו משום וסתה לחוד ועיין בכ"מ פ"ד דא"ב:

ברש"י ד"ה זו מוכיחה קיים וכו' וגם אם ימצא דם באותו שלפני תשמיש תביא חטאת כפרתה. עכ"ל יש לדקדק למה נקט רש"י שהיא תביא חטאת כפרתה דהא הוא נמי חייב בקרבן כמתניתין דלעיל דף י"ד ע"א ועיין מ"ש סימן ק"ץ ס"ק ס"ז ליישב:

דף י"ז ת"ש ושל בית מונבז המלך כו'. כתב המהרש"א הא דלא משני דשל בית מונבז היו משמשים בבית אפל או ע"י האפלת הטלית ותירץ בתי' ב' דלר"י דיליף מקרא דלילה אמר הורה גבר אין חילוק ולעולם ביום אסור ע"כ וק' דא"כ מאי מק' הש"ס לעיל ור"י האי קרא דר"ל מאי עביד ליה הא לר"י תרתי איצטריך ליה דאי מקרא דר"ל דבוזה דרכיו ימות הא ביום בבית אפל שרי לכך כתיב ולילה אמר הורה גבר ואי מלילה אמר הורה גבר ה"א דבלילה לאור הנר שריא לכך כתיב ובוזה דרכיו ימות:

ע"ב תוס' ד"ה מן הלול ולפנים כו' ומן החדר בא שם בשינוי גדול יותר מן הלול ולפנים. עכ"ל קושטא דמלתא נקטי שכן הוא דמן הלול ולחוץ צריך שחי' יותר ממן הלול ולפנים אבל לענין פירוש שמעתתין לא היה צריך לזה דאף אי הך שחי' דמי להך שחי' דמן הלול ולפנים אפ"ה ניחא הכל שפיר:

דף י"ח תוס' ד"ה כאן שנמצא בקרקע פרוזדור פ"ה דלעיל וכו' וקשה דנמצא על שלה או על שלו וכו'. עכ"ל יש לדקדק הא כתבו התוס' לעיל ד"ה ודם העליה וכו' דבעליה לא נמצא אלא מין אחד מד' דמים הטמאים ואם כן דלמא מתני' דלעיל מיירי דחזינן שנמצא על העד משאר מראות הדמים שלא נמצא בעליה ואפשר לומר דמשמע להו דמתני' סתמא מיירי וכה"ג צ"ל הא דמקשה הש"ס לעיל וליחוש דלמא דם מאכולת הוא ומאי קו' הא איכא לשנויי דמיירי שהוא יותר מכגריס ועוד אע"כ משום דמתני' סתמא מיירי בכל ענין ועיין בשו"ת שבו"י:

תוס' ד"ה שליא בבית כו' וק' דתנן בפ' בהמה המקשה וכו'. עיין תשובת הריב"ש סימן שע"ב מ"ש בזה על דברי התוס' בכתובות דף ט' ספק באונס וספק ברצון כו' ונעלם ממנו דברי התוספות כאן ומס' פ"י נעלם דברי הריב"ש הנ"ל ודברי התוס' כאן:

בא"ד וכיון דסבר ר"ש דרובן נימוקין וכו'. עכ"ל. אין זה מוכרח דר"ש אית ליה דרובן נימוקין דאפילו אית ליה לר"ש דאינו אלא מחצה על מחצה אפ"ה מטהר דהא ר"ש אית ליה דכל ספק טומאה ברה"י תולין ולא גמר מסוטה לטמא ודאי ברה"י ודוקא במקוה וכדומה לה דליכא שום חזקה דהא נגד חזקת מקוה איכא חזקת טומאת גברא מש"ה אית ליה תולין אבל כאן בשליא דאיכא חזקת טהרות בבית אית ליה לר"ש אפי' בפלגא ופלגא מטהרינן וצ"ע עיין לעיל דף ג' ע"א ובתוס' שם:

רש"י ד"ה אמו טמאה לידה כו' דמחזקינן לה בלידה ודאית ניתן לה ימי טומאה וימי טוהר וכו'. והוא נגד הסוגיא דלקמן דף כ"ח ע"א דמסקינן התם דאין לה ימי טוהר משום דחיישינן שמא הרחיקה לידתה וע"ש אלא דמביאה קרבן ונאכל והוכחת ר' יוחנן הוא דהוי כודאי מדמביאה קרבן ונאכל דקאמר טמאה לידה משמע דודאי מטמאינן לה בטומאת לידה ונראה ליישב דס"ל לרש"י דר"י פליג אהא דלקמן וס"ל דלא חיישינן לשמא הרחיקה לידתה וכן הרמב"ם לא הביא לפסק הלכה להא דחיישינן שמא הרחיקה לידתה וכמ"ש המ"מ ומה שהכריחו לזה דר"י פליג משום דקשיא ליה דהא דהביא מברייתא דיד חתוכה דלא חיישינן שמא מגוף אטום בא הא זה כבר מוכח ממתני' דשליא דקתני המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה ואמאי ניחוש שמא מגוף אטום בא א"ו מש"ה מייתי מהא דיד חתוכה דהוי רבותא טפי דלא חיישינן נמי לשמא הרחיקה לידתה וזה אינו מוכח מהא דשליא וכמ"ש התוספות דף כ"ה ע"ב ד"ה המפלת סנדל או שליא בתי' קמא וע"ש והא דלא מייתי ר"י ממתני' דהמפלת וא"י מהו וכמו שהק' התוס' י"ל דהתם איכא למידחי דמתני' מיירי שהפילה ולד שלם אלא שלא היה ניכר בין זכר לנקבה ואע"ג דהא לא איצטריך לאשמעינן ופשיטא א"ו דמיירי בכה"ג שהפילה אבר אחד ומש"ה מקשה הש"ס בפשיטות מהך מתני' לר"ח ורבה בר"ה דאמרי דחיישינן שמא הרחיקה לידתה ולא משני דמתני' מיירי בכה"ג דהפילה ולד שלם משום דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל וכמ"ש הר"ן בחדושיו מ"מ ניחא ליה לר"י למנקט הברייתא דתני בהדי' חתיכה אבל במתני' ה"מ לדחות דמיירי בכה"ג שהפילה ולד שלם וכ"ת פשיטא י"ל דתני איידי דסיפא אם אין ידוע אם ולד הי' וכו' והתם איכא רבותא אע"ג דלא הוחזקה מעוברת אפ"ה חיישינן לולד וכמ"ש הר"ן בחדושיו כנ"ל:

ע"ב תוס' ד"ה למעוטי רובא וכו' ומיהו לפי זה לא מייתי לעיל אלא מסיפא כו'. ומה שהקשו התוספות לעיל דהא מסיפא לא מוכח מידי דלמא משום דספק טומאה ברה"י טמא יש לומר משום דשליא אין בו דעת לשאול ואי לאו דאזלינן בתר רובא הוי מטהרינן מספק ואף על גב דמסקינן לעיל דף ה' ע"ב דספק טומאה הבא בידי אדם נשאלין עלי' י"ל דלא דמי דהתם איכא טומאה ודאי אלא דהוא ספק נגע או לא נגע משא"כ הכא:

בא"ד הא דקתני לעיל מביאה קרבן ונאכל וכו'. עיין במהרש"א שכ' דהתוס' כאן אזלי לפי תי' ב' שבתו' דף כ"ה ע"ב דהא דלא תני ולנדה משום דה"א מביאה קרבן ואינו נאכל עי"ש ולא ידעתי דמי הכריחו להתו' להוכיח דבריהם דוקא לתי' ב' שם הא אף לתי' קמא שם דגבי שליא ליכא למיחש לשמא הרחיקה לידתה ע"כ הא דלא תני ולנדה היינו משום דיהבינן לה ימי טוהר וא"כ אי דרוב אינו נימוק אינ' רוב גמור ע"כ הא דיהבינן התם ימי טוהר היינו משום דאפילו נימוק הוי טמאה לידה וא"כ ה"ל להתוס' להוכיח בפשיטות מדלא נקט ולנדה וכו' ותו קשיא לי לפי מה שהחליטו התו' לעיל ד"ה יד חתוכה כו' דמתני' דלקמן המפלת וא"י מהו מיירי בהמפלת חתיכה א"כ איך אפשר לומר דהנהו רובא דר"י אין רוב גמור א"כ אמאי מביאה קרבן ונאכל בהמפלת חתיכה דהא מוכח ממתני' דהמפלת וא"י מהו דמדלא תני ולנדה דמביאה קרבן ונאכל ואפילו אי נימא דר"י לית ליה דחיישינן שמא הרחיקה לידתה וכפירש"י לעיל סוף סוף מדלא תני ולנדה מוכח דיהבינן לה ימי טוהר עכ"פ אי לא חיישינן להרחיקה לידתה ואי ס"ד דלאו רוב גמור הוא אמאי יהבינן לה ימי טוהר גם ממתני' דשליא נמי מוכח דהאי רוב שאינו מגוף אטום הוי רובא מעלי' דאל"כ ניחוש שמא בשליא גוף אטום וצ"ע אבל הא לא קשי' דאי רוב דר"י לאו רוב גמור הוא א"כ מקום נמי לאו רוב גמור הוא ואמאי נמצא על שלו או על שלה חייבים בקרבן מי עדיף מנמצא בפרוזדור וכמו שהק' התוס' לעיל ד"ה כאן שנמצא לפי' רש"י י"ל דלמא ר"י מיירי בגג פרוזדור אבל בקרקע פרוזדור מודה ר"י דרוב גמור הוא:

תוס' ד"ה מעוטא כמאן דליתא דמי' וכו' וא"ת לר"י ל"ל סמוך מעוטא לחזקה כו' ואומר ר"י דנקט חזקה בהדי מעוטא וכו'. ולפ"ז במתני' דלעיל דשליא בבית דאתי' כר"מ וכמ"ש התוס' ד"ה ותו ליכא וכו' ע"כ לאו משום דאזלינן בתר רובא הא ר"מ חייש למעוטא אע"כ דשליא הוי כמו טומאה הבא ע"י אדם ונשאלין עלי' ומספיקא מטמאינן לה ואם כן ק' קו' התוספות לעיל דמאי ראיה מייתי ר"י משליא בבית ואי דמייתי מרישא דהמפלת סנדל או שליא דתשב לזכר ולנקבה ול"ח דנימוק אכתי ק' דע"כ מתני' ר"מ היא דאלו ר"י ור"ש ס"ל דחיישינן שמא נימוק אע"כ דר"מ היא וכיון דר"מ חייש למעוטא אמאי לא ניחוש למעוטא דנימוק וה"ל למיתני ולנדה ובע"כ צ"ל דהך מתני' רבי היא ובהא דלא חיישינן לשמא נימוק ס"ל כר"מ אבל ר"מ חייש למעוטא ובהא לא ס"ל לרבי כוותי' וצ"ע:

דף י"ט אלא הכא אי דם טהור ליכא במאי פליגי. צ"ע דלמא פליגי בהמפלת חתיכה ובתוכו דם ובפלוגתא דסומכוס ורבנן או בפלוגתא דר"א ורבנן ברואה דם בשפופרת וכה"ג שם:

שם א"ק דמים דמים הרי כאן ד'. והא דלא משני לעיל מיד דמק' מנ"ל דאיכא דם טהור כו' הא כתיב דמים דמים דמשמע ד' ותו לא משום דהייתי אומר דכל מראה אדום נכלל בכלל דם והא דכתיב דמים דמים אתא לרבוי אחרינא שאין נוטים לאדמימות אלא שאר מראות אך השתא דכתיב בין דם לדם דמשמע בדם עצמו איכא טהור משום הכי טפי מסתבר לרבוי הנך ד' דנוטים למראה אדום:

בתוס' ד"ה אמר רבה כיהה וטיהר. נראה דרבה גרסינן כו'. התוספות במס' נזיר דף ס"ה כתבו דה"פ דמקשה דלמא מאי כיהה וטמא כלומר דת"ק ס"ל דטמאה מספק ור"י אמר כיהה וטמא מודאי וע"ז משני הש"ס א"ק לטהרו או לטמאו פתח הכתוב בטהרה תחלה לומר לך ספק נגעים להקל וא"כ אי הוי ספיקא לת"ק לא היה מטמא א"ו דודאי טמא אית ליה לת"ק וא"כ ע"כ לר"י כיהה וטהור ע"כ. אך ק' לי דאכתי קשה דלת"ק לטהרו או לטמאו ל"ל דספק נגעים להקל דממ"נ אי קודם שנזקק לטומאה ת"ל דמוקמי לגברא אחזקת טהרה ואי משנזקק לטומאה הא קיי"ל דלכ"ע טמא וכדאיתא במס' נגעים ובמס' טהרות ובנזיר שם ובשלמא לר"י איצטריך קרא כמ"ש התוספות לקמן לספק אם בהרת קודם לשער לבן דאע"ג דדרך השער להתלבן מחמת הנגע אפ"ה טהור אבל לרבנן דס"ל בהא טמא וא"כ קרא למאי אתיא וע"כ דאתיא לשום דרשא אם כן הדרה הקו' לדוכתה דלמא ת"ק מטמא מספק ולר"י טמא ודאי וא"ל דאיצטריך להיכא דבשניהם בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע וא"י איזה מהן פשה טהור וכמ"ש התוס' שם (ועיין במס' נגעים פ"ה מ"ד דבכה"ג טהור מקרא דאם פשה תפשה בעור וטמא הכהן אותו את הנגע הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הנגע שיש בו ספק וכמ"ש הרע"ב) ובזה לא שייך לאוקמי אחזקה כיון דא' ודאי טמא ז"א דאפילו בכה"ג מדאורייתא מוקמינן אחזקה וכ"מ מתוספות שם ד"ה אפילו כו' וכ"כ התוס' בפסחים דף י' גבי ב' שבילין וכ"מ בריש מכילתין בתוס' ד"ה וכי אמרינן אוקמי אחזקה כגון ספק נגע כו' ובחולין דף י' ע"ב. אך נ"ל דרבה לשיטתו אזיל לפי מה דאמרינן ביבמות דף ל"א דרבה ור"י סברי גבי תרי כיתי עדים המכחישים זה את זה דהוי ספקא דאורייתא ולא אמרינן אוקמי אחזקה כיון דאיכא שנים המפקיעים מחזקה ואם כן י"ל דאף ת"ק דריש לטהרו או לטמאו והיינו בכה"ג כגון ב' אומרים שהיה כגריס וב' אומרים שלא הי' נגע כגריס ומדאורייתא אין כאן חזקה ומש"ה כתב לטהרו או לטמאו מספק ואם כן שפיר מוכח דת"ק מטמא מודאי דאי מספק היה להם לטהר הגם דמשמע שם מפירוש התוספות דלמסקנא אף רבה הדר ביה וס"ל דתרי ותרי ספקא דרבנן מ"מ בהמ"מ פ"ך מהלכות א"ב משמע שעדיין המחלוקת ב"ע אלא דאנן לא פסקינן כרבה ור"י אלא כר"א. ובזה אמרתי בדרוש להספד לתרץ הא דאמרינן במס' ב"מ דף פ"ו גבי פלוגתא במתיבתא דרקיע דאמרינן מאן מוכח רבה ב"נ וכו' ופירש רש"י בר פלוגתיה דר"י מה רצה רש"י להורות לנו בזה אלא משום דק' איך אמר רבה טהור והיינו כר"י דמנ"ל דלמא ר"י ודאי טמא אית ליה ופליג עם ת"ק בהא דלת"ק טמאה מספק ולר"י טמאה מודאי וצ"ל דא"א דת"ק מטמא מספק דהא מספק טהור דכתיב לטהרו או לטמאו אך קשיא דא"כ השתא נמי ל"ל לטהרו או לטמאו דממ"נ כנ"ל א"ו דת"ק אית ליה קרא לטהרו או לטמאו לשום דרשא אחרינא לכך פי' דרבה הוא בר פלוגתיה דר"י ואיהו אית ליה בב' כיתי עדים אין כאן חזקה ואם כן י"ל דכ"ע אית ליה קרא דלטהרו וגו' אלא דת"ק מוקים לה בכה"ג אבל בספק דשער לבן ס"ל דטמא מודאי ור"י מטהר לגמרי וק"ל:

ובזה נ"ל לתרץ הרמב"ם סוף פרק ג' הלכות טומאת צרעת כו' וז"ל ספק אם בהרת קודם או שער לבן ה"ז טמא ויראה לי דטומאתו מספק ע"כ וכתב הרב בכ"מ וז"ל אע"ג דבפ' הפועלים אמרינן דהקב"ה אמר טהור לא בשמים היא ואע"ג דאמר רבה ב"נ טהור י"ל כיון דבשעת יציאת נשמתו אמר הכי הוא בכלל לא בשמים היא ואינו כדאי להוציא מהכלל דהלכה כת"ק ועוד דסתם לן תנא הכי פ"ה דנגעים עכ"ל ועדיין ק' דמנ"ל להרמב"ם דטומאתו מספק הא פשטיה משמע כתוספות דודאי טמא קאמר ת"ק וכ"כ הרב בתוי"ט פ"ד דנגעים ולדברינו ניחא דודאי רבה לשיטתו אזיל דס"ל דתרי ותרי סד"א הוא ואם כן לדידיה לכ"ע אית ליה דרשא לטהרו או לטמאו אלא דרבנן מוקי' ליה בכה"ג ומש"ה שפיר מוכח דת"ק מטמא מודאי דאי מספק ה"ל לטהר אבל הרמב"ם פסק כר"א דתרי ותרי ספקא דרבנן דלא כרבה ואם כן הת"ק לית ליה כלל דרשא דלטהרו או לטמאו להא אלא לדרשא אחרינא וא"כ י"ל כקו' המק' דת"ק מטמא מספק ור"י מטמא מודאי ומש"ה פסק כת"ק דטומאתו מספק וק"ל:

בתוס' ד"ה ר"י אמר כיהה וכו'. מה שהקשה מהרש"א וז"ל מיהו הך ספקא דמשארסתני נאנסתי איכא לדמויי לסוטה וצ"ע עכ"ל לא ידעתי כוונתו הא כתבו התו' לעיל בריש מכילתין דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה אלא מוקמינן אחזקה וכמו שפי' מהרש"א עצמו שם. גם מה שפי' דטומאת נגע מקרי טומאת ראיה מדברי התוס' חולין דף י' ע"ב לא משמע כן ע"ש ד"ה דלמא אדנפיק וכו' אך י"ל דהתוס' בחולין לא ס"ל לחלק בין טומאה דראיה לטומאה דנגיעה:

דף כ אר"א כזית כזפת וכעורב טהור. הרב בס' תב"ש בי"ד סי' ל"ח כתב להקל גבי ריאה שאינה שחורה כדיו אף ע"ג דבנדה מחמרינן משום דאיסור כרת הוא ותו דלפעמים מסור הוא לנשים רק היכא דשחור כזפת יש להחמיר אבל בדיהה מזה יש להקל וע"ש מה שכתב לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו עיין בתה"ד סי' ר"ן מה שכ' דמוכח מסוגיא דיבמות דאין לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו וע"ש מה שכ' לחלק דלא תיקשי הסוגיא שם אהדדי ומ"ש הטעם דהוא מסור לפעמים לנשים ז"א דלעולם לא היה דבר זה מסור לנשים רק לחכמים ומה שהחמירו עתה לפי שכבר נתמעטו הלבבות בימי האמוראים שלא ידעו להפליא בין דם לדם וכמו שכ' הרא"ש וכל הפוסקים וכ"כ בתשובת ח"צ סי' מ"ו וז"ל ועל כיוצא בו נאמר עדות מסורה לב"ד ואין בנות ישראל מורות לעצמן אלא חכם ע"ש:

ע"ב האי דם חימוד הוא. כ' הר"ן בחדושיו לאו לטהר קאמר דהא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה שבעה נקיים משום חשש חימוד אלא שבא להראות חכמתו א"נ דאי ידעינן בודאי שדם חימוד הוא טהור ולקמן חיישינן שמא נתערב עמה דם נדה ע"כ:

בתוס' ד"ה אגמרי' סמוך כו' לכך נראה לפרש וכו' יש מקשים על ילתא וכו'. ובל"ז לק"מ משום דשאני הכא דכולי יומא הוי מטהר לה אלא האידנא דחש בעיניו ובנידון כזה היתר גמור לשאול אבל השתא שכתבו תוספות דהיכא דאגמרי' סמוך מותר ואם כן תו אין צריך לומר דעובדא דילתא הוי משום דחש בעיניו אלא דהשתא הדר הש"ס מהא מש"ה מקשים על ילתא היכי עבדה הכי וק"ל:

פרק שלישי דף כ"א לא נחלקו אלא שהפילה וא"י מה הפילה כו' וחכ"א לא אמרינן רוב חתיכות של ד' מיני דמים וכו'. ואין להקשות דמ"מ ניחוש שמא היה בתוכו דם אגור כדאמר ר"י עצמו לקמן משום רשב"י ז"א דהא תנא דמתני' לית ליה הא דרשב"י וכמ"ש התוספות לקמן ד"ה והאמר רשב"י וכו' מיהו יש לדקדק דאמאי לא מוקי ר"י בפלוגתא דר"י ורבנן בהכי דר"י חייש שמא היה בתוכו דם אך ז"א דאם כן ליפלגי בשהחתיכה לפנינו ויש בתוכה דם ואין עמה דם דרבנן מטהרי ור"י מטמא וכ"ת דה"נ בהא פליגי דא"כ לא ה"ל למיתני סתמא ר"י מטמא אלא ה"ל לומר ר"י מטמא אם יש בתוכו דם:

שם באפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכו'. ועיין במהרש"א מה שהקשה דהא התם נמי אינו אלא ספיקא וכו' ובחדושי הרמב"ן והר"ן כתבו עוד ישוב לזה:

תוס' ד"ה ורבנן סברי וכו' ותימא ונימא דהוי פלגא ופלגא וכו'. עכ"ל למ"ש התוס' לעיל בריש מכילתין ובדף י"ז ע"ב ד"ה ואין שורפין עליו את התרומה וכו' דטומאה דאתיא ע"י ראיה לא גמרינן מסוטה ובכ"מ ספק הוא ומוקמינן אתתא בחזקת טהרה לק"מ אלא שהתוספות לא תפסו במוחלט לסברא זו וכדמוכח לעיל:

בד"ה ואינו נאכל וכו'. מה שיש לדקדק בדבריהם אלו עיין בחדושינו סוף פרק בנות כותים: